" עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה"
כתב רש"י: "'וראה בעיניך' – ביקשת ממני 'ואראה את הארץ הטובה', אני מראה לך את כולה, שנאמר 'ויראהו ה' את כל הארץ'".
משה רבינו ביקש לראות רק חלק מהארץ, כפי שדרשו חז"ל (מכילתא דרשב"י י"ז, י"ד. והביאה רש"י לעיל ג', כ"ה): "ההר הטוב" – זו ירושלים, "הלבנון" – זה בית המקדש.
על כך ענה לו הקב"ה: אמנם קדושת ירושלים וקדושת המקדש הן הקדושות העליונות ביותר, אך גם שאר הארץ היא קדושה.
לכן הראה לו הקב"ה את כל הארץ, וכלשון רש"י: "אני מראה לך את כולה".

" כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" מתוך ההפטרה)
שמעתי משם גאון עוזנו ותפארתנו רבינו יוסף חיים זיע"א, בעל ה'בן איש חי', שביאר, כי בשעה שהקב"ה חילק את המים העליונים והתחתונים, ביקשו המים התחתונים לבקוע את התהום ולעלות למעלה לכיוון השכינה. בכל מקום שניסו המים להתפרץ ולנבוע, הניח עליהם הקב"ה תל של עפר, וכך נוצרו ההרים והגבעות.
לעתיד לבוא, כשהשכינה תשרה בקרבנו, אזי המים התחתונים כבר לא יבקשו לעלות למעלה, וממילא כל הר וגבעה ישפלו. כל זאת משום שהשכינה תהיה שורה בקרבנו, ככתוב: "כי נגלה כבוד ה'".

" וְאתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ"
כלל ידוע בהלכה הוא (ברכות ל"ד ע"ב): שלוחו של אדם כמותו.
מרן ה'בן איש חי' זיע"א (תורה לשמה סי' שפ"ז) חקר במקרה של אדם שביקש מחבירו לקנות לו קרקע בארץ ישראל, כדי שיוכל לקיים בה את מצוות תרומות ומעשרות. השאלה היא: האם גם כאן אפשר למנות שליח שיעשה את המצוה בעבור המשלח?
משה רבינו עצמו סבר ששליחות כזו מועילה. לכן אמר לבני ישראל: כיון שאיני נכנס לארץ ישראל, הריני מלמד אתכם את המצוות הנוהגות בארץ, ולכשתקיימו אותן אתם תהיו שלוחיי למצוות אלו, והיה זה חלקי עימכם.

כבד את אביך ואת אימך
אומר הרב חיד"א : אמו של יעקב אבינו שלחה אותו ללבן, והתעכב שם עשרים ושתים שנה, ובסוף נענש שעשרים ושתים שנה נלקח ממנו יוסף. האם יצחק אבינו לא מחל ליעקב אבינו? ודאי שמחל, ואם כן אב שמחל על כבודו - כבודו מחול! ויש מתרצים: אף על פי כן היה נח ליצחק שיעקב אבינו ישמשו ולא עשו, יעקב ישרתהו בדרך ארץ ובמאור פנים, כפי שכתוב בגמרא (קידושין דף ל"א ע"א): יש המאכילו פטומות ויורש גיהנם, ויש מעבידו בריחיים ומביאו לחיי העולם הבא.
ואומר הרב: אע"פ שאב שמחל על כבודו - כבודו מחול, אבל בדיני שמים - אינו מחול.

לא יכביד עולו על בנו
כתוב ברמב"ם פ"ו הלכה ח' : אע"פ שבכך ניצטונו אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויתעלם שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול". וכן מובא בשו"ע כלשון הרמב"ם בסי' ר"מ סעי' י"ט וכן לשון הבא"ח שם אות כ"ב . ובבא"ח כתב: "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק עמהם כדי שלא יביאם לידי מכשול. ואב שמחל על כבודו כבודו מחול, אבל הכאתו וקללתו אינו מחול. ויש אומרים שגם צער אינו מחול. ואע"ג דמחל על כבודו חייב הבן בדיני שמים ולכן צריך לעשות תיקון בעבור זה". וכתוב בגמרא מו"ק ז ע"א : שפעם ראתה שפחתו של רבנו הקדוש שאבא הרביץ לבנו הגדול. אמרה לו: מה אתה עושה? למחר יעזוב וילך לתרבות רעה, אלא צריך לדבר בלשון רכה. כפי שאומר שלמה המלך ע"ה "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר". צריך לדעת מתי להכות, ומתי "להכות" בדיבור. ואם אין אדם עושה חשבון כזה עובר על 'לפני עור לא תתן מכשול' עיין רש"י שם, וכן פסק הרמב"ם שם פ"ו הלכה ט' .

הזכרת שם אביו בחתימה
יש מי שאומר: שכשחותם על מכתב יחתום בשמו בן אבא מרי ועט"ר. ויש מי שאומר שזה דוקא בפה, אבל בחתימה אין צורך. ואעפ"כ, טוב לאדם להחמיר כשכותב מכתבים לאחרים שיכתוב מור אבי, וכ"ש אם כותב למו"ר אביו. וכן שכותב שם אביו בפנקסי חשבונות יכתוב מו"ר אבי. "ודין זה של הזכרת השם נוהג גם באמו שצריך להזהר בכל הנ"ל" בא"ח שם אות ד' . שואל הרב: איך שלמה המלך אמר 'לדוד ולזרעו עד עולם'? כיצד אמר את שם אביו דוד? עוד, יעקב אבינו אמר "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו, ושמה קברתי את לאה' כיצד אמר את שם הוריו? אלא שיעקב אבינו אמר שמה קברו את מו"ר אבי ועט"ר יצחק, ואת עט"ר ואימי רבקה אמנו, והתורה קצרה ועי"ש לבא"ח מה שתירץ .

קריאת שם בנו על שם אביו
יש מנהג בחלק מהספרדים והאשכנזים, שאם נולד לאדם בן קוראו על שם אביו שנפטר. כיצד מותר, ובפרט שלאביו היה שם פלאי? ויש עדות שנוהגים שגם בחיי האב קוראים שם הנכד בחייו וכן שם האמא. כיצד נוהגים כן? וע"כ מאחר ונהגו אין לשנות. אולם בשום פנים לא יקרא לבנו בנוכחות אביו, אלא יקרא לו בשם כינוי כגון "יעקובי" או "ינקלה".

ישיבה במקומו
אסור לשבת במקום שאביו יושב בבית הכנסת אפי' אם האב לא במקום. וכן לא ישב במקום שיושב האב במקום קבוע. ולדעת הבא"ח יש להחמיר אפי' אם אין שום אדם בבית והוא נמצא לבד. וכן לא יעמוד להתפלל במקום שאביו רגיל להתפלל שם עיין לשו"ע שם סעי' ב', ולבא"ח שם אות ב' .
מראית עין
סיפר הרב זצ"ל על מקרה שנתקל בו: פעם אחת, ביום י"ז בתמוז, הלכתי ברחוב יפו וראיתי יהודי עם זקן ופאות שאוכל גלידה. לא הכרתי אותו, ופניתי אליו ואמרתי לו: "שלום". וענה לי: "שלום". אמרתי לו, שמתוארו ניכר שהוא אדם ירא-שמים, "ואם כן, הכיצד אתה אוכל גלידה בתענית? שמא לא שמעת על הכרזת התענית בשבת? או שמא טעית בתאריך, כי אולי אתה רגיל בתאריך לועזי ולא עברי?".
אותו יהודי אמר לי שלא כן, אלא ידוע לו בוודאות שהיום תענית, אלא שאין הוא צם, משום שהוא לא חש בטוב. אמרתי לו, שעליו לזרוק את הגלידה מיד, ושבכל אופן עליו להיזהר לאכול בביתו בצנעה, שלא יגרום לחילול ה' בפרהסיא, שכן יכול אדם לומר, שאם אדם שנראה ירא-שמים אוכל בצום, מכאן שגם לכולם מותר. גם אמרתי לו שעליו להימנע מאכילת גלידות וממתקים ביום זה, שמותר לאכול רק לקיום הגוף אבל לא לתענוג, ובכך הוא משתתף בתעניות ביחד עם ישראל.

תפילה לעני כי יעטוף
סיפר הרב זצ"ל: יהודי עשיר אחד, היה בא אלי בכל ערב כיפור ומבקש ממני הלוואה. ואני לא הבנתי לשם מה הוא זקוק ממני להלוואה. בפעם הראשונה חשבתי אולי מקרה הוא, והלוויתי לו. שנה אחרי כן, בא אלי שוב בערב כיפור, וגם דנתי אותו לזכות והלוויתי לו. בשנה השלישית, כאשר הוא בא אלי שוב בערב כיפור לבקש הלוואה, שאלתי אותו לפשר הדבר.
אמר לי אותו עשיר: "כבוד הרב, ברוך ה', הקדוש-ברוך-הוא נתן לי שפע של פרנסה ואין לי בקשות מיוחדות להתפלל, וכעת, שהרב נתן לי הלוואה, אני מתפלל ואומר: ריבונו של עולם, תן לי כסף, כי אני חייב עשר לירות לרב אליהו".
אמרתי לו: "אתה מערים על הקב"ה?!", אך הוא אמר לי: "הדבר הזה עוזר לי", שכן אחרת המקטרגים לא היו נותנים לתפילתו להגיע למעלה. פעם אחת, אמר לי השמש של בית הכנסת, שאני צריך לבקש מהעשיר אחוזים מכל רווחיו. כי בזכות ההלוואה שלי הוא מקבל הרבה כסף משמים. ולמעשה, אמר הרב: "מה יעשה העשיר כדי שתפילתו תתקבל? ייתן כסף לעני, ואז התפילה נכנסת בעטיפת תפילתו של העני. כשעולה תפילתו של העשיר שיש בה גם מענה לצערו של העני היא מתקבלת". זה הפירוש "תפילה לעני כי יעטוף", שבתפילתו הוא עוטף את תפילתו של העשיר שלא יקטרגו עליה המקטרגים.

עבודה עברית
סיפר הרב זצ"ל: היה פעם חייט ערבי בבית-לחם, וכל הרבנים היו קונים אצלו חליפות, כיוון שהיה מוכר בזול. וכשהיו אומרים לי כי כדאי לקנות אצלו שהמחירים מאוד זולים, אמרתי להם שאני חפץ לקנות רק מיהודים, שהרי כתוב "או קנה מיד עמיתך".
לימים הסתבר כי כל אלא שרצו להרוויח כסף מקנייה אצל גוי הפסידו. פעם אחת מישהו לקח את החליפה שלו לבדיקה ומצא כי היא הייתה עשויה מצמר ומפשתים. שעטנז. מיד התפרסם הדבר, וכולם לקחו את החליפות שלהם לבדיקה והנה התברר שהם היו צריכים לפרום או לזרוק את החליפות שלהם. וכל הרווח שלהם יצא בהפסדם.
וההפסד הוא לא רק הפסד כלכלי, שהיו צריכים לתקן או לזרוק את בגדיהם. ההפסד הוא שעברו על דברי תורה. ועוד שבזוהר הקדוש הפליג מאוד בחומרת העניין וכתב שמי שלובש שעטנז – תפילתו לא מתקבלת. אני תמיד אומר לאנשים את ההלכה הזאת. קנו רק מיהודים. פעם כתב לי היועץ המשפטי לממשלה לא לומר כן, כי זאת גזענות. אמרתי לו שזו הלכה. מצווה לעזור לעם שלי. וחי אחיך עִמך.

ללא חשש
סיפר הרב זצ"ל שני סיפורים שמוכרים לנו, שעתה מתחברים לכדי סיפור שלם:
פעם נרצחו בתורכיה 21 יהודים, ה' יקום דמם. והייתי שם בכנס חיזוק, ובאותו אירוע נכחו הרב הראשי של תורכיה, נשיא תורכיה, ושרים שונים מהממשלה שם. לפני שדיברתי אמר לי הרב הראשי, שלא אומר דברי תורה, כי בתורכיה יש חוק שלא לומר דברי תורה. באותו אירוע היה מתרגם שידע תורכית ועברית והוא תרגם את דברי.
כשעליתי לדבר, אמרתי: רבותי, תדעו לכם שכשאוכלים פירות שגדלים באדמה, אנו מברכים את הקדוש-ברוך-הוא על כך ואומרים "בורא פרי האדמה", וכשאוכלים פירות שגדלים על עצים מברכים את הקדוש-ברוך-הוא ואומרים "בורא פרי העץ"!
מיד התחיל הרב הראשי לרמוז לי ברגל מתחת לשולחן, כי התחלתי לומר דברי תורה.
שאלתי אותם: אתם יודעים מה ההבדל? ההבדל הוא שפירות האדמה נותנים את פריים פעם אחת, ולשנה הבאה שוב יש לשתול אותם מחדש, אבל פירות העץ מצמיחים פירות ופירי פירות לעולם, והכול מאותו העץ עצמו ששתלו בתחילה.
אחרי שהם הבינו את ההלכה אמרתי להם: האדם הוא עץ השדה בכך שהוא מצמיח פירות ופירי פירות, הוא מוליד ומוליד עד עולם. כשנהרגים 21 יהודים, לא נקטעו חייהם של 21 יהודים בלבד, אלא חייהם של בניהם ובני-בניהם עד סוף כל הדורות נקטעו, והאסון מקבל ממדים שונים ועצומים.
עוד אמרתי להם, שצריכים לדעת שהריגת אותם היהודים אינה פוגעת רק באותם 21 יהודים בלבד ובמשפחתם, אלא פוגעת בממשל התורכי ובסמכותו, אשר מגלה חולשה ואין לאל ידו לשלוט כדבעי, ועליהם לשמור על היהודים שהם כפיקדון בידם לעת עתה עד שהם יעלו לארץ-ישראל.
לאחר שסיימתי את דברי, ניגש אלי הנשיא ואמר לי: "דברי התורה שלכם נפלאים", והתחיל לשבח את התורה. אמרתי לרב הראשי: הנך רואה בעיניך שאפשר ללמד תורה בצורה כזאת שגם הגוי יבין. לאחר מכן הלכנו לנחם את האבלים.
כשיצאנו משם, נסענו ברכב והנהג נסע בדרך הרגילה, והנה לפתע הכביש חסום, ו"כוּדֵנִים" רבים, תורכים שאפילו הממשלה מפחדת מהם, עומדים וחוסמים את התנועה. השגריר שלנו שהיה עמי ברכב אמר לי: תלבש את השכפ"ץ שלי ותוריד את הגלימה מעליך! שאלתי אותו מדוע, והוא אמר שהתורכים הללו מסוכנים ועלולים גם להרוג.
בעוד אנו מדברים, הרחוב התמלא בכודנים והרכב שלנו כבר לא הצליח להתקדם. ניגש אלינו אחד מהכודנים ושאל: מי נמצא ברכב? אמרו לו: חכם באשי של ישראל. ופתאום אני רואה שבא לעברנו ראש הכודנים וכולם עושים לו כבוד מסביבו. השגריר שראה זאת התמלא פחד ואמר לי שוב: תלבש שכפ"ץ! הנה, עכשיו הם באים להרוג אותנו! אמרתי לו: אל תחשוש!
ראש הכודנים הגיע לרכב שלנו ופתח את הדלת, ולא בנחת, אלא שבר את הידית. הסתכלתי עליו ואמרתי לו: מהנימוס הייתי צריך לבוא ולבקר אותך, כי אתה פוחד מה' וגם אני פוחד מה'. אמר לי: תפדאל (בכבוד). אמרתי לו: אבל אני לא יכול לעשות כן, כי אצלנו כתוב שאם אדם חוזר מהלוויה, לא ילך אחר כך לחברו, כי זה סימן לא טוב! אמר לי הכודני: אתה פוחד עלי?! אמרתי לו: כן, אני חס עליך. הוא סגר את הדלת והשתחווה והתחיל לנשק אותנו בידיו מבחוץ. כל הכודנים ראו מעשיו והחלו כולם להשתחוות לנו.
כשיצאנו משם אמרתי לנהג, שעושים נס רק פעם אחת, ואני לא חוזר מהכביש הזה, אלא ניסע בדרך אחרת. ואז אמרתי לעצמי דרך מליצה "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו".