בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ואתחנן
לחץ להקדשת שיעור זה
משה רבנו משתוקק אל הקודש העליון ביותר

ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש

undefined

הרב שמעון כהן

אב תשע"ו
16 דק' קריאה
משה רבנו בא לפני ה' בשבח ובתחינה
בתחילת הפרשה משה רבנו עומד לפני ה' בתפילה ובתחינה, וכך נאמר:
"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: ה' אֱלֹקִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" 1 .
משה רבנו פותח את תפילתו בדברי שבח, "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה...", ולאחר מכן באה התחינה והבקשה, "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן".
חז"ל אומרים 2 , שבאותה שעה התפלל משה רבנו חמש מאות וחמש עשרה תפילות, כמנין 'ואתחנן'. 'תחינה' זה לא ביטוי רגיל של תפילה. 'להתחנן', פירושו של דבר, להגיע להבנה שבעצם לא מגיע לנו שום דבר מצד עצמנו. כשאדם מתחנן, יש לו ביטול מוחלט מלפני ה'.
כשאדם מבקש בקשה, בדרך כלל יש בבקשתו נימה של תביעה. הוא עומד מול חברו ואומר לו: אם אתה רוצה לתת - תיתן, ואם לא - אל תיתן! אחרי הכול יש לי מציאות משל עצמי. אבל לשון 'ואתחנן', זו כבר מדרגה אחרת, כשאדם מתחנן הוא בעצם מבקש מתנת חינם, "אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חינם" 3 . משה רבנו עומד כעת לפני ה' נטול כל עצמיות, ברור לו שבאמת לא מגיע לו להיכנס לארץ ישראל, באמת הוא לא זכאי למדרגה הזו של יהודי שחי בארץ ישראל.
הדבר בא לידי ביטוי בסדר תפילתו. תחילה הוא מסדר שבחו של מקום, ומביא לידי ביטוי את תחושת הפער שקיים בינו ובין ריבונו של העולם, ורק אחר כך בא בדברי בקשה ותחינה. הגמרא בברכות 4 אומרת:
"ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר: האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי, החזק והאמיץ והודאי והנכבד.
המתין לו עד דסיים, כי סיים אמר ליה: סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? למה לי כולי האי? אנן הני תלת דאמרינן - אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא, ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפילה - לא הוינן יכולין למימר להו, ואת אמרת כולי האי ואזלת!
משל, למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו!".
משה רבנו קבע לדורות עולם מהן מילות השבח המתמצתות את כל התפיסה המרחבית של האלקות בתוך המציאות, "הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא" 5 . זו תמצית השבח שמבטאת את הרגשת האפסיות שמשה רבנו חש לפני ה', ומתוך כך בא לפניו בתחינה.

בקשת הארץ, ירושלים והמקדש
משה רבנו מבקש לעבור ולראות את הארץ הטובה, "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן".
רש"י מבאר מהו 'ההר הטוב' ומהו 'הלבנון':
"ההר הטוב הזה - זו ירושלים: והלבנון - זה בית המקדש".
אנו נמצאים בשבת שאחרי תשעה באב. בתשעה באב הוציאו המרגלים דיבת הארץ רעה, ומאז ואילך נקבע זמן זה בכיה לדורות, "'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא' (במדבר יד, א). אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם - ואני קובע לכם בכיה לדורות" 6 . והנה כעת עומד משה רבנו ומתחנן על שלוש מדרגות: ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש.
המשנה במסכת כלים 7 מונה עשר קדושות, "עשר קדושות הן", והקדושות הללו הן זו למעלה מזו. משה רבנו לא מסתפק בקדושה היסודית של ארץ ישראל, הוא מבקש תוספת קדושה, הוא מבקש להתקדש בקדושת ירושלים והמקדש.

שבעה דברים שנבראו קודם שנברא העולם
כשמשה רבנו נושא את עיניו אל בית המקדש, הוא בעצם נושא את עיניו לאחד משבעה דברים שנבראו קודם שנברא העולם, וכך אומרים חז"ל במסכת פסחים 8 :
"שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה ותשובה וגן עדן וגיהנום וכיסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח".
זוהי הפרוגרמה האלקית, כך הוא הסדר האלקי שבו הקב"ה מופיע בתוכנו, לפני שנברא העולם הקב"ה סידר לנו קווים כלליים שעל פיהם מתנהל הסדר האלקי בעולם.

צמד ראשון - תורה ותשובה
הפן החיוני-קיומי של העולם הוא קודם כל "תורה ותשובה", זהו הצמד הראשון. התורה מקיימת את העולם, "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה..." 9 , התורה היא היסוד והבסיס, כל הקיום שלנו מנוהל על ידי הדרכתה של תורה. לצידה באה התשובה, שמראה לנו שהמציאות היא דינמית, יש בה עליות ומורדות, ובלעדיהם מספיק היה חטא אחד כדי לסתום את הגולל על כל המשכיות החיים, וכך אמרו חז"ל 10 :
"שאלו לחכמה: חוטא, מה עונשו? שאלו לנבואה: חוטא, מה עונשו? שאלו לתורה: חוטא, מה עונשו? שאלו לקב"ה: חוטא, מה עונשו? - יעשה תשובה ויתכפר לו".
הסדר הנורמלי של החיים הוא: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת" 11 . כשם שאדם שמקלקל את הגוף שלו, סופו מיתה, כך אדם שמקלקל את העולם הרוחני-מוסרי שלו, הנפש שלו עתידה למות. אבל הקב"ה אומר: "יעשה תשובה ויתכפר".
זהו האומר האלקי שקדם לעולם. ה'תורה' היא ביטוי לסדר המתוקן של החיים, ולצידה ה'תשובה' המאפשרת עולם של תיקון לאחר החטא והקלקול. למעשה תהליך התשובה קיים בעולם עוד לפני החטא, התשובה מבטאת את תהליך החזרה של האדם אל עצמו, אל שורש החיים שלו. נאמר בתהלים: "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי" 12 , קיים חיסרון בעצם בריאתו של האדם, האדם נולד חסר ובמהלך החיים הוא נדרש לתקן את החסר ולהחזיר את נשמתו אל שורש שלמותה. זהו תהליך התשובה, וכשם שהתורה שייכת לסדר ההתחלתי של הבריאה כך גם התשובה.

צמד שני - גן עדן וגיהנום
הצמד השני, "גן עדן וגיהנום", שייך לחלק השכר והעונש. לאמור, האדם אחראי למעשיו, העולם איננו הפקר, אנו חיים בתוך מציאות ואדם שעושה מעשה צריך לשאת בתוצאות. זה מה שמבטא הצמד השני.

צמד שלישי - כסא הכבוד ובית המקדש
כיסא הכבוד מסמל את מלכות ה' בעולם. ניתן היה לתפוס את המימד האלקי כמשהו שהוא מנותק מהמציאות. הביטוי 'כיסא הכבוד' מבטא את ההכרה במלכות ה' ובקשר שלה עם העולם הזה. הקב"ה איננו מנותק מעולם, יש לו כיסא, לפעמים הוא יושב על כיסא של דין ולפעמים הוא יושב על כיסא של רחמים, אבל יש לו אחיזה במציאות והוא פועל בתוכה.
למעשה בכל ברכה אנו אומרים "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם ", ו"כל ברכה שאין בה מלכות - אינה ברכה" 13 . מי שמברך ולא מזכיר את מלכות ה' - ברכתו אינה ברכה, כי לא יכול להיות שהוא מזכיר את שם ה' ולא מזכיר את מלכותו, מלכות ה' היא ההופעה של האלקות בתוך המציאות.
מלבד כיסא יש לקב"ה גם בית בעולם הזה - "בית המקדש". חלק מהפרוגרמה האלקית זו השראת השכינה בעולם הזה.

שמו של משיח
האחרון ברשימת 'המוקדמים' הוא "שמו של משיח". המשיח הוא הכוח שמוביל את תהליך התיקון של ההוויה כולה. תפקידו של מלך המשיח 14 הוא "לתקן עולם במלכות שדי" - להחזיר את ישראל לארצם ולהילחם מלחמותיהם, לחזק את בדקי התורה, ולהביא לתיקון הרוחני השלם תוך השלמת החסרים שמאז אדם הראשון ועד ימות המשיח, ומתוך כך גילוי מלכותו יתברך בעולם בשלמות, "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" 15 .

אדם, דוד, משיח
המסע של כל האנושות מאז אדם הראשון הוא בעצם הציפייה לבית המקדש ולמשיח צדקנו. אדם הראשון זרע בתוך המציאות את הכמיהה לבית המקדש ולשמו של משיח. חז"ל אומרים 16 על אדם הראשון שראשי התיבות של שמו הם: א דם ד וד מ שיח. אדם הראשון הוא התמצית של הכול, הוא הגילוי הראשון והוא הגילוי האחרון.
לפי חז"ל 17 אדם הראשון היה צריך לחיות אלף שנה, אך בסופו של דבר הוא חי תשע מאות ושלושים שנה כי הוא נתן שבעים שנה לדוד המלך. אדם הראשון יודע שהתכלית שלו בעולם לא מסתיימת אם אין דוד המלך, כי אם אין דוד המלך אין משיח בישראל.
ב"פתח אליהו" מופיע הביטוי: "כתר עליון איהו כתר מלכות" 18 , הכתר הוא למעלה והמלכות היא למטה, אבל בעצם שניהם מחוברים, כי לכתר כשהוא לבדו, בלי המלכות, אין שום משמעות, ולמלך כשהוא לבדו, בלי הכתר, גם אין משמעות, אף אחד לא יודע שהוא בעצם המלך. מה שמייצר את המעמד והסמכות של המלך, מה שגורם לו להיות מורם ומובדל מהעם, זה הכתר שעל ראשו.
באדם הראשון כלולים נשמות כל הדורות כולם 19 , ואדם הראשון מבין שכדי להיות 'נזר הבריאה', כדי להיות הכתר של כל ההוויה כולה, ולשמש צינור להמשכה האלקית המחיה את המציאות כולה, עליו לדאוג לתיקון החטא הקדמון, ודבר זה יכול להיעשות רק על ידי דוד המלך ומלך המשיח.
כוחו של מלך המשיח הוא פועל יוצא של אמונתנו בו, הציפיה לישועה נותנת לו את הכוח לקום ולהצמיח ישועה, מי שמצפה לישועה הריהו שותף ב'הקמת סוכת דוד הנופלת', כוחו של מלך המשיח עולה ויורד לפי אמונתנו בו.
הגמרא בסנהדרין 20 מספרת על רבי יהושע בן לוי, שפגש את אליהו הנביא על פתח המערה שהתחבא בה רבי שמעון בר יוחאי מפני הרומאים, ומתארת את הדו שיח שהתנהל ביניהם.
רבי יהושע בן לוי ניצל את ההזדמנות כדי לשאול את אליהו הנביא מספר שאלות בנוגע למשיח?
שאל רבי יהושע בן לוי: מתי יבוא המשיח?
ואליהו הנביא השיב: לך שאל אותו עצמו.
שאל רבי יהושע בן לוי: והיכן יושב המשיח?
אמר לו אליהו הנביא: הוא יושב בשער העיר רומי.
שאל רבי יהושע בן לוי: מהם הסימנים שעל פיהם אכיר מי מבין האנשים שם הוא המשיח?
אמר לו אליהו הנביא: המשיח יושב בין עניים מנוגעים, וגם הוא מנוגע. העניים מתירים את כל התחבושות, מקנחים ומחטים את הנגעים, ואחר כך קושרים בחזרה את התחבושות. המשיח, לעומת זאת, מתיר בכל פעם תחבושת אחת, מקנח, וקושר, עד שמסיים לטפל בכל נגעיו. ולמה הוא משנה ממנהג החבורה? כדי שאם יקראו לו לבוא ולגאול את ישראל, הוא יהיה מוכן ומזומן ולא יצטרך להתעכב.
קם רבי יהושע בן לוי, והלך לשער העיר רומי. כשזיהה את המשיח בתוך חבורת העניינם, פנה אליו ואמר לו: שלום עליך רבי ומורי!
אמר לו המשיח: שלום עליך בן לוי.
אמר לו רבי יהושע בן לוי: מתי תבוא לגאול את ישראל?
אמר לו המשיח: היום.
רבי יהושע בן לוי היה שמח וטוב לב למשמע הבשורה, והנה חלף היום ומשיח לא בא. מתוך אכזבה רבה החליט רבי יהושע בן לוי לחזור לפתח מערתו של רבי שמעון בר יוחאי, שם פנה בשנית לאליהו הנביא ואמר לו בכאב: המשיח שיקר לי! הוא אמר לי שיבוא באותו יום, ובסופו של דבר הוא לא בא!
אמר אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי: כך התכוון המשיח לומר לך: "היום - אם בקולו של הקדוש ברוך הוא תשמעו".
כלומר כל עוד איננו שומעים בקולו של הקב"ה יושב המשיח בשערי רומי כשהוא מדוכא בייסורים ומחליף תחבושות.

אדם הראשון ובית המקדש
אדם הראשון מתחיל מסע שמטלטל את המציאות כולה גם בסוגיה של בית המקדש. אדם הראשון גורש מגן עדן, וגן עדן הוא למעשה הביטוי העמוק ביותר של בית המקדש, לכן "שער גן עדן סמוך להר המוריה" 21 . נפילתו של אדם הראשון היא בעצם התנתקות מקודש הקודשים ומהר בית ה', לכן כעונש על מעשהו בא גירושו מן הגן.
אדם הראשון נברא בגן עדן, ומתוך כך לדורות עולם כהן גדול חייב לגור בירושלים 22 , ולפי חלק מהדעות הוא צריך לגור בתוך בית המקדש 23 . כהן גדול הוא הנקודה המתקנת של אדם הראשון לאורך הדורות, וכך אמרו חז"ל 24 :
"ביום השישי בראת אדם, והתקנתו והכנסתו לגן עדן, וכנגדו עשינו והתקנו לפניך את אהרן כהן גדול, ונכנס לאוהל מועד".
זו גם הסיבה שבגללה אנחנו פותחים את 'סדר העבודה' ביום הכיפורים במילים: "אַתָּה כּוֹנַנְתָּ עוֹלָם מֵרֹאשׁ... גֹּלֶם תַּבְנִיתְךָ מִן הָאֲדָמָה יָצַרְתָּ, וְעַל עֵץ הַדַּעַת אוֹתוֹ הִפְקַדְתָּ...", אנחנו מתחילים באדם הראשון, בראשית ההיסטוריה, כי בסופו של דבר עבודת כהן גדול ביום הכיפורים לפני ולפנים נועדה להחזיר אותנו לאותו מקום שממנו גורש אדם הראשון.

קין והבל מתווכחים על בית המקדש
מאוחר יותר אנחנו פוגשים את המחלוקת בין קין להבל, וגם שם מה שעומד במרכז הויכוח זה בית המקדש, וכך אומרים חז"ל 25 :
"'ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה', על מה היו מתדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם, אחד נטל את הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין, דין אומר: ארעא דאת קאים עליה דידי (זה אומר: הקרקע שאתה דורך עליה, שלי היא), ודין אמר: מה דאת לביש דידי (וזה אומר: מה שאתה לובש, שלי הוא), דין אמר: חלוץ, ודין אמר: פרח (זה אומר: חלוץ! וזה אומר: הסתלק!). מתוך כך - 'ויקום קין אל הבל אחיו ויהרגהו'.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: שניהם נטלו את הקרקעות, ושניהם נטלו את המטלטלין, ועל מה היו מתדיינים? זה אומר: בתחומי בית המקדש יבנה, וזה אומר: בתחומי בית המקדש יבנה, שנאמר: 'ויהי בהיותם בשדה', ואין שדה אלא בית המקדש, היך דאת אמר: 'ציון שדה תחרש', ומתוך כך: 'ויקום קין אל הבל ויהרגהו'".
נקודת הויכוח של קין והבל היא נקודת החיבור אל הקודש והמקדש, והציפייה והרצון להיות מקושרים לבית המקדש באה אליהם בירושה מאדם הראשון.

ארץ ישראל - נשמת הארצות, ירושלים - נשמת ארץ ישראל
מרן הרב צבי יהודה היה נוהג לומר על מאמר המשנה: "ארץ ישראל מקודשת מ כל הארצות" 26 , שהמ"ם של המילה 'מכל' איננה מ"ם-היתרון, כלומר אין הכוונה שארץ ישראל מקודשת יותר מכל הארצות, אלא למ"ם היחס, כלומר ארץ ישראל מקודשת מתוך ארץ העמים, שכן ניצוצות הקדושה הפזורות בעולם מתגלות בתמציתיות בארץ ישראל 27 . ארץ ישראל היא הנשמה של העולם כולו, ונשמת ארץ ישראל זה בית המקדש.
פרשת העקידה, גם היא מתרחשת במקום המקדש. למעשה לא יכולה להיות אפשרות אחרת, העקידה לא יכולה להתרחש בשום מקום אחר, ויחד אתה כל המאורעות היסודיים שבתולדות האנושות חייבים להיות מחוברים אל מקום הקודש העליון, וכך כותב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה בנוגע למקום המזבח 28 :
"ומסורת ביד הכל, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו חכמים: אדם ממקום כפרתו נברא".
נקודות הקודש הללו מחברות את הדורות כולם אל התביעה הפנימית והציפיה הגדולה לבנין בית המקדש.

בית המקדש בחלקו של בנימין
החיבור אל הקודש והמקדש ממשיך ללוות אותנו גם בדור השבטים, וכך אומרים חז"ל 29 :
"'למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלקים לשבטו' וכו', רבי עקיבא פתר בשבטים, בשעה שאמר שלמה לבנות בית המקדש היו השבטין רצין ומדיינים אלו עם אלו. זה אומר: בתחומי יבנה, וזה אומר: בתחומי יבנה.
אמר להם הקב"ה: שבטים, למה תרצדון? כולכם שבטים, כולכם צדיקים, אלא גבנונים - מהו גבנונים? גנבים כולכם הייתם שותפים במכירתו של יוסף, אבל בנימין שלא נשתתף במכירתו של יוסף 'ההר חמד אלקים לשבתו'".
יש כאן הכרעה אלקית, בית המקדש יבנה בחלקו של בנימין, בגלל שלא היה לו חלק בעוון מכירת יוסף. לא יעלה על הדעת שמקום הקודש העליון יבנה על מצע שיש בו מחלוקת ועוון 30 .


שלמות החיים רק בארץ ישראל
כעת, לאור האמור, אנו מבינים טוב יותר מה גרם למשה רבנו להשקיע חמש מאות וחמש עשרה תפילות בבקשתו להיכנס לארץ ישראל. התורה היא דקדוק של כל סדרי החיים הפרטיים והציבוריים של האדם בישראל. משה רבנו זכה להיות מחובר אל הקודש העליון בעלותו אל הר סיני כדי לקבל את התורה, אבל משה רבנו לא מסתפק בזה, הוא מבקש לבנות קומה נוספת, מלבד מה שזכה להוריד תורה לישראל מן השמים אל הארץ, הוא מתפלל ומתחנן שיזכה להוריד את התורה למציאות החיים.
שלמות התורה וממילא שלמות החיים, זה דבר שיכול להופיע רק בארץ ישראל, לכן אומרים חז"ל 31 :
"מבקש את לראות פני שכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל".
בפרשת יתרו עומד רבי שלמה אפרים מלונטשיץ 32 , בעל ה"כלי יקר" 33 , על כך ששתי הדיברות הראשונים נאמרו בלשון נוכח, והשמונה שאריהם נאמרו בלשון נסתר, וכה דבריו:
"לפי שכל מצוות אלו הם חובת הגוף ואינן תלוין בארץ, וישראל חייבים בהם בין בארץ בין בחו"ל, בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאינו קיים, חוץ מן שתי מצוות אלו: 'אנכי' ו'לא יהיה לך', אינן מתקיימים כי אם בזמן שישראל יושבים על אדמתם! ויאר ה' פניו אליהם ומדבר עמהם בנוכח כי אינן בהסתרת פנים.
אבל בזמן שגלו הבנים מעל שולחן אביהם, אז 'אנכי ה' אלקיך' אינו מקוים, כי כבר אמרו רבותינו ז"ל (כתובות קי ע"ב), שהדר בחו"ל דומה כאילו אין לו אלוק כו' ו'לא יהיה לך אלהים אחרים' אינו מקוים, לפי שנאמר בתוכחה: 'ועבדתם שם אלהים אחרים' (דברים כח, סד). פירש רש"י: מתוך שאתה מעלה מס לכומרי עבודה זרה מעלה עליו הכתוב כאילו עבדם".
כלומר, אף על פי שלכאורה שתי המצוות הראשונות שבעשרת הדברות אינן מצוות התלויות בארץ ואינן מצוות שתלויות בגוף, כמו תפילין וכדו', אלא מצוות שנוגעות למחשבת האמונה, אומר ה"כלי יקר", שלמעשה לא שייך לדבר על 'אמונה' בחוץ לארץ, האמונה שייכת רק בארץ ישראל, לכן אומר דוד המלך, בשעה שנאלץ לברוח לחוץ לארץ מחמת רדיפות שאול "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" 34 .
זה היסוד שמשה רבנו מלמד אותנו: אין חיים של תורה ואין שלמות של חיים ללא ארץ ישראל! ומשה רבנו לא מסתפק בארץ ישראל, הוא מבקש לראות גם את ירושלים ואת בית המקדש, "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" 35 .


לא משנה הניגון, העיקר המילים
על הפסוק בתהלים 36 : "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ", שואל הירושלמי 37 : מה חידש דוד המלך בפסוק, וכי יש אדם שאיננו שמח כשקוראים לו לעלות לירושלים, אל בית ה'?!
הירושלמי קושר את דבריו של דוד בפסוק זה לעובדה שדוד המלך אמנם הכין את כל הדרוש לבנין בית המקדש, אך למעשה הוא ידע שלא הוא יבנה את בית ה'. מבאר הירושלמי: הרקע לדבריו של דוד המלך הוא שפריצי דורו היו מתדפקים על חלונותיו וקוראים לעברו: אימתי יבנה בית המקדש? אימתי נלך אל בית ה'? ודוד המלך בצדקותו היה שמח בדבריהם על אף שידע שמתכוונים להכעיסו, שנאמר: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ" 38 .
דוד המלך ידע שמי שיבנה את בית המקדש זה שלמה בנו, ובעצם משמעות דבריהם של אותם פריצי דור מרושעים, מלבד הרצון לזרות מלח על פצעיו, היא, לזרז את מותו, לאמור: מתי כבר תמות, מתי תסתלק מן העולם, כדי שיבוא שלמה בנך ויבנה את בית המקדש?
דוד המלך שומע את הבקשה הצינית והמרושעת הזאת, ואף על פי כן, העובדה שיהודים מבקשים לזרז את בנין בית ה' גורמת לו עונג ושמחה. הבקשה הזאת של 'בית ה' נלך' כל כך חביבה בעיניו, עד שלא משנה הניגון שבו היא נאמרת, העיקר המילים.

עלינו לתבוע את בנין הבית
התביעה הגדולה לבנין בית ה' היא תביעה יסודית שראשיתה באדם הראשון והיא נמשכת מדור לדור, וכשחלילה היא נפסקת, אנו נתבעים על כך, וכך אומרים חז"ל במדרש 39 :
"תני רבי שמעון בן יוחי: משל לאחד שהיה מכה את בנו, ולא היה יודע הבן על מה הוא מוכה. לאחר שהכהו אמר לו: לך ועשה דבר פלוני שצויתיך היום כמה ימים ולא השגחת בי.
כך כל אותן אלפים שנפלו במלחמה בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש".
האב מכה, והבן לא מבין למה. הבן צועק: למה? מה עשיתי? והאב משיב לו: זו בדיוק הבעיה, אתה לא עושה שום דבר, למרות העובדה שכבר תקופה ארוכה אני מבקש ממך לעשות מה שאני אומר.
כך תובע הקב"ה את ישראל על שאינם קמים ועושים מעשה בנוגע לבנין בית ה'. כל סדר החיים של האדם מישראל מיוסד על בנין בית המקדש, והתביעה לבניינו צריכה להיות מתמדת. הזיכרון הזה הוא זיכרון שצריך להיות טבוע וחקוק בתודעה שלנו, המחשבה שאנחנו רוצים בית מקדש צריכה לתפוס מקום מרכזי בחיינו, מידי יום אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: מה עשינו היום למען בנין בית המקדש, והאם התפללנו על כך בכוונה מספקת?
צריך להיזהר שזיכרונה של ירושלים לא יהיה רק מן השפה ולחוץ. מידי יום בתפילות שונות אנחנו מזכירים כמה וכמה פעמים את בניינה של ירושלים, על ראש החתן בחופה שמים אפר מקלה, והחתן נשבע לזכור את ירושלים באומרו: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" 40 , אבל צריך באמת להתכוון לזה! זה לא סתם ניגון יפה, זו עוצמה של שבועה - אם ירושלים תישכח - נשכח גם את כוחה ותנועתה של יד ימיננו 41 .

ממשיך המדרש:
"והלא דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא היה בית המקדש ביניהם, ולא נחרב בימיהם, נעשה להם כך, ונענשו על שלא תבעו אותו, אנו שחרב בימינו, ואין אנו מתאבלים עליו, ולא נבקש עליו רחמים, על אחת כמה וכמה".
בדורו של דוד עוד לא ידעו מה זה בית מקדש, איזו שלמות של חיים יש בזמן שבית המקדש קיים, ואף על פי כן הם נתבעו על כך שלא תבעו את בנין בית המקדש, אז איך יכול להיות שאנחנו, שיודעים מה זה בית מקדש ומה היא שלמות החיים שבאה לעולם בשעה שבית המקדש קיים, איך איננו נותנים לתפילות לחדור לליבנו?!
"לפיכך התקינו חסידים הראשונים שיהיו מתפללים שלש תפלות בכל יום, והתקינו בו 'אנא רחום ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים', ותקנו 'בונה ירושלים' ברכה בפני עצמה בתפילה, ובברכת המזון".

ירושלים תבנה רק כשישתוקקו אליה ישראל
נחתום בדבריו המופלאים של רבי יהודה הלוי 42 בסוף ספר "הכוזרי" 43 , שם נוגע מלך כוזר במקום כאבו של ריה"ל, באמרו: אתה מדבר על ירושלים ומקדש ונבואה וכיסופין, אבל למעשה אתה נמצא בגלות בלי ירושלים, בלי מקדש ובלי נבואה, ו'החבר' משיב:
"אכן, השכינה הנראית עין בעין נעדרת כיום בארץ ישראל, כי השכינה שורה רק על נביא או על ציבור רצוי לאלוק ורק במקום המיוחד, והוא אשר נצפה לשובו אלינו לפי הבטחת 'כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון' (ישעיה נב, ח), וכמו שאנו אומרים בתפילתנו 'ותחזינה עינינו בשובך לנוך לציון'.
אבל השכינה הנסתרת, הרוחנית, היא עם כל בן ישראל זך המעשים וטהור לב אשר כל משא נפשו קודש לאלקי ישראל. וארץ ישראל היא המיוחדת לאלקי ישראל, ואין המעשים שלמים כי אם בה, והרבה מצוות שנתנו לישראל בטלות ממי שאינו דר בארץ ישראל, והלב לא יזך והכוונה לא תהיה כולה קודש לאלוק כי אם במקום אשר יאמן עליו כי הוא מיוחד לאלוק, אף כשאין באמונה זאת כי אם דמיון ומשל, על אחת כמה וכמה אם היא אמונת אמת... כי אז תתעורר התשוקה למקום הזה, ורק בו תהיה הכוונה קודש לאלוק...
גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקוותנו, כמה שנאמר: 'אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה, כי בא מועד - כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'. זאת אומרת: ירושלים לא תבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה ".
בכך מסיים ריה"ל את ספרו, מי שרוצה גאולה ומייחל לבניינה של ירושלים, עליו ללבות את התשוקה והציפיה לגאולה, מתוך הכרה עמוקה בקדושתה של ירושלים. יש לנשק ולחבק כל רגב אדמה, וכל אבן מאבניה של ירושלים, כמו שמנשקים ספר תורה, ומתוך כך נזכה לראות בבניינה של ירושלים ובבנין בית ה' הגדול והקדוש, במהרה בימינו.




^ 1.דברים ג, כג-כה.
^ 2.ראה דברים רבה יא, י.
^ 3.רש"י דברים ג, כג.
^ 4.ברכות לג ע"ב.
^ 5.דברים י, יז.
^ 6.תענית כט ע"א.
^ 7.כלים פ"א, מ"ו.
^ 8.פסחים נד ע"א.
^ 9.אבות פ"א, מ"ב.
^ 10.ירושלמי מכות פ"ב, ה"ו.
^ 11.יחזקאל יח, ד.
^ 12.תהלים נא, ז.
^ 13.ברכות יב ע"א.
^ 14.ראה רמב"ם הלכות מלכים פרק יא.
^ 15.זכריה יד, ט.
^ 16.ספר הליקוטים לאר"י הקדוש פרשת האזינו.
^ 17.זוהר ח"א קסח ע"א.
^ 18.תיקוני זוהר הקדמה יז ע"א.
^ 19.ראה אור החיים בראשית מט, ט ומהרח"ו (שער הפסוקים דרוש ג ד"ה ונבאר מה).
^ 20.סנהדרין צח ע"א.
^ 21.פרקי דרבי אליעזר פרק כ.
^ 22.ראה יומא י ע"א.
^ 23.ראה ירושלמי יומא פ"א, ה"ב וחגיגה פ"ב, ה"ד.
^ 24.מדרש אגדה (בובר) שמות לח, כא.
^ 25.ילקוט שמעוני פרשת בראשית רמז לח.
^ 26.כלים פ"א, מ"ו.
^ 27.ראה נחלת יעקב של הרב יעקב זיסברג ח"ב עמ' 514.
^ 28.רמב"ם הלכות בית הבחירה ב, ב.
^ 29.בראשית רבה צט, א.
^ 30.והוסיף ר' שלמה נסיך שי', שהדברים מקבלים משנה תוקף לאור דברי חז"ל במסכת שבת (נה ע"ב), שארבעה אנשים, במשך כל הדורות, לא היו ראויים למות כי לא חטאו מימיהם, ולא מתו אלא בעטיו-בגללו של נחש, שהשיא את חוה בעץ הדעת, ועל ידי כן ירדה מיתה לעולם. והראשון שבהם הוא בנימין בן יעקב.
^ 31.מדרש תהלים (בובר) קה, א.
^ 32. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (פולין-פראג), הש"י-השע"ט - בצעירותו למד מפי המהרש"ל, אחר כך עבר ללבוב ומשנת השס"ד כיהן כרבה של פראג וכראש הישיבה שם. הצטיין במיוחד כדרשן והיה סוחף את לבבות השומעים בדרשותיו. היה רגיש לשאלות החברתיות והמעמדיות והתמקד במיוחד בתיקון ההנהגה הציבורית. חיבורו המפורסם ביותר הוא פירושו לתורה "כלי יקר". מרבית חיבוריו עוסקים בדרשות על התורה ובנושאי מוסר, ביניהם: "עוללות אפרים", "עיר גיבורים", "אורח לחיים", "שפתי דעת", "עמודי שש", ו"רבבות אפרים".
^ 33.כלי יקר שמות כ, ב.
^ 34.שמואל א' כו, יט.
^ 35.דברים ג, כה.
^ 36.תהלים קכב, א.
^ 37.ירושלמי שקלים פ"ב, ה"ה.
^ 38.תהלים קכב, א.
^ 39.מדרש תהלים (בובר) יז, ד.
^ 40.תהלים קלז, ה-ו.
^ 41.ראה מצודת דוד שם.
^ 42. רבי יהודה הלוי (טולדו שבצפון ספרד), נפטר בשנת דתתק"א - גדול משוררי ספרד, מחשובי הוגי הדעות היהודיים בכל הדורות, שימש כרופא. נולד בטולדו למשפחה אמידה ומשכילה. ככל הנראה היה תלמידו של הרי"ף, רבי יצחק אלפסי‏. בשנות חייו הראשונות נדד בספרד כמשורר ונפגש עם רבי משה אבן עזרא, מגדולי השירה בזמנו. שימש כרופא בחצר מלך קסטיליה. מאוחר יותר עזב את טולדו ועבר לדרום ספרד. באותו זמן עסק ברפואה ובמסחר. חוג ידידיו הלך וגדל, עד שכמעט לכל מקום שהגיע אליו, התקבל בהערצה. ריה"ל התחבר במיוחד עם רבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע), יחדיו הם נדדו בספרד המוסלמית (ראב"ע מזכיר את ריה"ל מספר פעמים בפירושו לתנ"ך. ראה פירושו לשמות ט, א; כ, א; דניאל ט, ב). מתוך כמיהה גדולה לארץ ישראל עלה בשנת דתת"ק על אנייה לכיוון המזרח. בחודש אלול הגיע למצרים ומהר מאוד התגבש סביבו חוג מעריצים משכילים. בחודש כסלו של אותה שנה נסע לפוסטאט ובתחילת סיון עלה על אנייה לכיוון ארץ ישראל. ככל הנראה בחודש אב של אותה שנה נפטר ריה"ל, וההשערה היא שזכה להגיע לארץ ישראל. ישנה עדות מסופקת שמספרת על נסיבות מותו את הסיפור הבא: "רבי יהודה הלוי היה בן חמישים שנה כשהלך לארץ ישראל. וקיבלתי מזקן אחד, שבהגיעו אל שערי ירושלים קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ, לקיים מה שנאמר 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'. והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת 'ציון הלא תשאלי'. וישמעאלי אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו". עיקר פרסומו של ריה"ל הוא בזכות ספרו "הכוזרי" - ספר ההוכחה והמופת להגן על האמונה המושפלת והבזויה. ומפורסמים דבריו של הגאון מוילנה, שאמר על ספר "הכוזרי", שהוא קדוש וטהור ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו (ראה תוספות מעשה רב סימן טו).
^ 43.ספר הכוזרי חתימת הספר אותיות כג-כז.


מקורות עיקריים:
רש"י דברים ג, כג , ברכות לג ע"ב , פסחים נד ע"א , אבות פ"א, מ"ב , ירושלמי מכות פ"ב, ה"ו , סנהדרין צח ע"א , מדרש אגדה (בובר) שמות לח, כא , ילקוט שמעוני פרשת בראשית רמז לח , רמב"ם הלכות בית הבחירה ב, ב , בראשית רבה צט, א , מדרש תהלים (בובר) קה, א , כלי יקר שמות כ, ב , ירושלמי שקלים פ"ב, ה"ה , מדרש תהלים (בובר) יז, ד , ספר הכוזרי חתימת הספר אותיות כג-כז
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il