בהרצאת TED שזכתה לצפיות רבות שאל סיימון סינֶק – כיצד מצליחים מנהיגים גדולים לעורר אנשים לפעולה? מה הפך אנשים כמרטין לותר קינג וסטיב ג'ובס לדמויות המזדקרות בעיני כול מעל לכל היתר? תשובתו: רוב האנשים מדברים על ה"מה". מעטים מדברים על ה"איך". אבל מנהיגים גדולים מתחילים ב"למה".
הרצאתו של סינק עסקה במנהיגות עסקית ופוליטית. אבל הדוגמאות המאלפות ביותר לתופעה שתיאר הן דתיות – או לפחות דתיות בעקיפין. בספרִי 'השותפות הגדולה' טענתי שהמייחד את דתות המונותיאיזם מבית מדרשו של אברהם אבינו הוא שהן מאמינות כי יש תשובה לשאלה "למה". כפי שאמרו גם פרויד, גם איינשטיין וגם ויטגנשטיין, האמונה הדתית היא האמונה בכך שהחיים רוויי משמעות.
פרשת ואתחנן מאירה אמִתה זו באור יקרות. היהדות מדברת הרבה על ה"מה". מה מותר, מה אסור, מה קודש, מה חול. יש בה גם הרבה "איך": איך ללמוד, איך להתפלל, איך לצמוח מתוך עבודת ה' ומתוך יחסים עם הזולת. יחסית לכך, על ה"למה" אומרת התורה פחות. ובכל זאת, בפרשתנו אומר משה כמה מן הדברים המרשימים ביותר שנאמרו אי פעם על ה"למה" של הקיום היהודי, ויש לדברים אלה השלכות גם עלינו כאן ועכשיו.
בשעת אמירתם של הדברים הללו, בני ישראל נראים רק כעוד שבט משבטי־הזעם ששטפו את אסיה ואפריקה בימי קדם. משקיפים מבחוץ בני הזמן ההוא, שלא הכירו את אורח חייהם הדתי המיוחד של בני ישראל, ודאי התקשו להצביע על שוני מהותי בינם לבין היבוסים והפריזים, המדיינים והמואבים, ויתר העממים שאכלסו את הפינה ההיא במזרח התיכון.
ובכל זאת משה טוען בוודאות מוחלטת שמה שקרה לבני ישראל עד כה עתיד לשנות את העולם כולו ולנסוך בו השראה. הקשיבו לדבריו ולסגנונם:
כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱ־לֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ, וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם: הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה? אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ? הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ־לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה, וַיֶּחִי? אוֹ הֲנִסָּה אֱ־לֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱ־לֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ? (דברים ד, לב־לד)

קרוב אליך (534)

הרב נחמיה וילהלם

add_alert

205 - לפרוץ בעדינות

206 - כוח הלָמָּה

207 - אתה המנהל!

טען עוד

משה היה משוכנע שההיסטוריה הישראלית יחידה במינה, ושהיא תמשיך להיות כזו. קבוצה קטנה וחסרת־מגן השתחררה מעול הגדולה באימפריות, לא בכוחות עצמה אלא בידי א־לוהים. משה מציג אפוא את ההיסטוריה הישראלית כייחודית על שום היותה סיפור של גאולה. מוקדם יותר בנאום הוא מציג ייחודיות נוספת של קורות ישראל, הלא היא ייחודיות ההתגלות:
כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ־לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ־לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו? וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם? (ד, ז־ח)
לעמים אחרים יש אלים שהם מתפללים אליהם ומקריבים להם קרבנות. גם העמים האחרים מייחסים לאלים את ההצלחות הצבאיות שלהם. אבל שום עם אחר אינו רואה את אלוהיו כריבון ומחוקק ומצַווה. אצל הגויים, החוק מגלם את צו המלך, או, במאות השנים האחרונות, את רצון העם. ישראל היא האומה היחידה שהא־לוהים נתפס בה לא רק ככוח עליון אלא גם כאדריכל החברה, כמתזמר הגדול של סימפוניית הצדק והרחמים, החירות וכבוד האדם.
השאלה היא למה. ואת התשובה נתן משה בתחילת הפרק:
רְאֵה, לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱ־לֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. (ד, ה־ו)
מדוע חשוב למשה, או לקב"ה, מה דעתם של העמים האחרים על התורה והמצוות? הרי היהדות היא סיפור אהבה בין א־לוהים לבין עם מסוים. סיפור המנומר בסערות רבות, המתרונן לעתים בעליזות אך גם אז הוא אינטימי ואפילו מופנם. מה לשאר־העולם ולסיפור הזה?
ובכן, לשאר־העולם יש ויש עניין בסיפור הזה. א־לוהי ישראל הוא א־לוהי האנושות כולה, ומה שאנחנו עושים כיהודים משפיע על כל האנושות, לא רק במובן המיסטי, אלא גם כמופת המדגים לאנושות כיצד להיות אוהביו ואהוביו של הא־לוהים. העמים האחרים יביטו בעם ישראל ויבינו שכוח עילאי כלשהו פעל בקורותיו. כדברי מילטון הימלפרב המנוח:
כל יהודי יודע כמה הוא אדם רגיל, רגיל עד לשד עצמותיו. ובכל זאת, כשאנו מתבוננים בעצמנו כקבוצה, אנו חשים שדברים גדולים ומסתוריים סוחפים אותנו ... מספר היהודים בעולם קטן מטעות סטטיסטית זעירה במפקד האוכלוסין בסין. אבל אנחנו גדולים בהרבה ממספרנו. דומה שדברים גדולים קרו סביבנו ולנו.
לא נקראנו לגייר את העולם. נקראנו להצית את דמיונו. הנביא זכריה התנבא על הימים שבהם "יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱ־לֹהִים עִמָּכֶם" (זכריה ח, כ). הוטל עלינו להיות שגריריו של א־לוהים בעולם, ולהעיד בגופנו, באורח חיינו, שעַם קטן מסוגל לשרוד ולפרוח בתנאים קשים מאין כמוהם, לבנות חברה של חירות בחסות החוק שבניה כולם ערֵבים לה וערֵבים זה בזה, ולקיים את אשר א־לוהיו דורש ממנו: "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ־לֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח). דברי משה בפרשת ואתחנן הם כתב השליחות של עם ישראל.
ויש בהחלט מי שמביט ומתרשם. מסקנתי מעשרות שנים בזירה הציבורית בחו"ל היא שלא־יהודים מכבדים יהודים שמכבדים את היהדות. קשה להם להבין למה במדינות שיש בהן חופש דת אמתי יש יהודים העוזבים את דתם או מעדיפים להגדיר את זהותם באופן אתני גרידא. נראה לי שהעולם כרגע זקוק למסר היהודי – המסר האומר שא־לוהים קורא לנו להיות נאמנים לאמונתנו שלנו ולהיות ברכה לבני כל האמונות. דמיינו עולם שבו כולם מאמינים בזה, ומנסים לממש זאת. הלוואי.
אנחנו לא סתם עוד קבוצה אתנית. אנחנו העם שהוליד את רעיון החופש והעמיד אותו על חינוך הילדים לאהוב ולא לשנוא. דתנו היא הדת המקדשת את הנישואים והמשפחה, ואשר מדברת על חובות לפני שהיא מדברת על זכויות. אנחנו עושים את כל זאת לא מפני שאנחנו שמרנים או ליברלים, רפובליקנים או דמוקרטים, ימנים או שמאלנים, אלא מפני שאנחנו מאמינים שזה מה שה' רוצה מאתנו.
מילים רבות נכתבות בימינו על ה"מה" ועל ה"איך" של היהדות, אך מילים מעטות מדי מוקדשות ל"למה". משה, בחודש האחרון של חייו, לימד את ה"למה". וכך הוא עורר אנשים לפעולה בדורו ובכל הדורות שאחריו, עד עצם הדור הזה. אם רצונכם לשנות את העולם, התחילו ב"למה".