פרשת תצוה היא היחידה בספר שמות בה לא מוזכר שמו של משה רבנו. מתרץ את הדבר רבי יעקב "בעל הטורים" וזה לשונו:

מוסיף בעל ה"מאור עיניים" (רבי מנחם נחום מטשרנוביל) שכיוון שברוב השנים קריאת תצוה היא בסמיכות לז' אדר, יום פטירתו של משה רבינו, ועל כן דווקא בפרשתנו רמוז עניין הסתלקותו של משה.

רעיון זה עולה יפה עם ההלכה המופיעה בשו"ע או"ח (סימן תקפ) אודות ה"ימים שמתענים בהם", אחד מהם הוא: "שבעה באדר, מת משה רבנו ע"ה" והביא ה"משנה ברורה" שבשנה מעוברת, כמו השנה, יש מחלוקת מתי לציין ולצום והמנהג להתענות באדר ראשון. לפי האמור לעיל, שפרשת תצוה היא הרומזת להסתלקות משה רבנו והיא נקראת באדר ראשון, אכן יש מקור נוסף למנהג.

בגמ' בקידושין (דף לח ע"א) מובא: "הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש" כלומר יום פטירת הצדיק הוא גם יום לידתו. ובאמת מצינו במסכת מגילה (דף יג ע"ב) "כיוון שנפל פור בחודש אדר שמח (המן) שמחה גדולה אמר נפל לי הפור בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" וברש"י (שם ד"ה ובשבעה) מובא "כדאי הוא יום הלידה שיכפר על המיתה" ומשמע מכאן שמשמעותו המיוחדת של ז' באדר נשענת דווקא על יום הלידה, שגרם לכך שגם יום הפטירה יהיה באותו היום.

הגמ' במסכת נזיר (דף יד ע"א) שואלת מה הדין במקרה ואדם נודר אהא "כמשה בשבעה באדר" ותוס' (שם ד"ה כמשה) מבאר את הספק. ביום היוולדו של משה שמחו שמחה גדולה, וביום מותו מחמת הצער, רבים נדרו נדרים ורבו נזירים בישראל. לכן כשאדם אומר סתם שיהיה כמשה בז' באדר כונתו כמו שהיה בדורו של משה והשאלה אם קיבל עליו נזירות כפי שרבים נהגו ביום מותו או שקיבל עליו שמחה כיום הולדו".

אם כך חוזרת ונעורת השאלה למה פרשת תצוה הרומזת לז' באדר מתייחסת דוקא להסתלקותו ואינה מתייחסת לשמחה של יום הולדתו. כמו כן יש להבין משמעות הדבר שהיום הזה נקבע כיום תענית ולא כיום שמחה.

הגאון מוילנא בספרו "דברי אליהו" מביא שבפרשת תצוה ישנם ק"א פסוקים הרומזים לשם משה "והטעם מפני שהנעלם משם משה הוא ק"א" וכוונתו שבכל אחד מאותיות השם ישנה אות נעלמת, מם שין הא, סה"כ של האותיות הנעלמות מ' ין' ו א' הוא ק"א. רמז נוסף ניתן למצוא לשמו של משה בפרשתנו והוא בפתיחה לפרשת שמן המנורה, הקב"ה פונה למשה בלשון "ואתה תצוה" לעומת הלשון בפרשיה המצויה בפרשת אמור (ויקרא כ"ד א) "וידבר ד' אל משה לאמר צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלאת נר התמיד". הגמרא במסכת מגילה (כט ע"א) אכן מכנה את פרשת תצוה "אתה תצוה".

מסביר הגר"א, השם משה מתיחס לצד הגשמי, לגוף הקדוש וזה נעדר מאתנו (ברגע שמשה הסתלק) אבל הפנימיות שלו, התורה שהנחיל לנו שהיא דומה לצד הנסתר של השם היא מלוה אותנו לנצח.

מורי ורבי הגאון הרב חיים יעקב גולדויכט זצ"ל ראש ישיבת כרם ביבנה שבז' אדר א תשס"ה ימלאו עשר שנים להסתלקותו, כשהיה רוצה לבאר את ענין ההילולא לצדיקים היה מצטט את המדרש "כמסמרות נטועים בעלי אסופות" דברי תורה נטועים כאשר "בעליהם" נאספים מהם. "כל הזמן שרבו קיים הוא מפליג כל זמן שאני נצרך הרי רבי לפני ואני שואלו. מת רבו הרי יגע ביום ובלילה לקיים תלמודו וכו'". נתן לומר שמשמעות דברי המדרש ש"הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים" היא, ששלמות ותכלית ענין הלידה של הצדיק היא ביום הסתלקותו. אז מתגלה לתלמידים כוח רבם שהיה עד אתה מלובש בגוף ועתה התעלה לדרגה נעלה ביותר. לכן הצום והתענית שנוהגים בז' אדר אינם של צער אלא מטרתם לעורר הלבבות לתשובה - יום הילולא.