הרגע הגיע. משה עומד למות. הוא כבר ראה במות מרים אחותו ואהרן אחיו. הוא כבר התפלל לה', התחנן אליו. תן לי להשלים את המסע. תן לי להגיע אל היעד. אבל ה' סירב.
מה עושה אפוא משה בימים האחרונים לחייו? הוא מוסר שתי מצוות, האחרונות בתרי"ג, שיש להן השלכות מרחיקות לכת על עתיד אמונת ישראל ועם ישראל. האחת היא מצוות הקהֵל:
מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים... הַקְהֵל אֶת הָעָם – הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ – לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם.
בספרי הנביאים והכתובים יש תיעוד של אספות דומות מאוד: מעמדים של חידוש הברית, שבהם המלך או המנהיג מקהיל את העם, קורא בתורה או מזכיר לעם את סיפור תולדותיו, וקורא לנאספים לאשרר את בריתם הלאומית עם ה'. זה בעצם מה שעשה משה עצמו בחודש האחרון לחייו. ספר דברים כולו הוא הכרזה מחודשת על הברית, כמעט ארבעים שנה לאחר הברית המקורית בהר סיני, לאחר חילוף מלא של הדורות.
המצווה השנייה, האחרונה שניתנה למשה, גלומה במילים "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". חז"ל הבינו פסוק זה כמצווה לכתוב ספר תורה, או לפחות להשתתף בכתיבתו. מדוע דווקא שתי המצוות הללו בעיתוי הזה?
משהו עמוק קורה כאן. ניזכר שוב בתשובתו החותכת של הקדוש ברוך הוא למשה כשהתחנן לעבור את הירדן. "רַב לָךְ. אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". זו תורה וזה שכרה? זה הגמול שמשלם ה' לגדול נביאיו? ברור שלא. בשתי מצוות אחרונות אלו לימד ה' את משה, ודרכו את היהודים שבכל הדורות, מהו אלמוות; אלמוות על פני האדמה, לא רק בשמיים. אנחנו בני תמותה מפני שאנחנו גשמיים, ושום אורגניזם גשמי אינו יכול לחיות לנצח. אנחנו גדלים, אנחנו מזדקנים, אנחנו נחלשים, אנחנו מתים. אבל אנחנו לא רק גשמיים. אנחנו גם רוחניים. בשתי מצוות אחרונות אלו אנחנו למדים כיצד להיות חלק מרוח שאיננה מתה זה ארבעת אלפים שנה, ולא תמות כל עוד מאירים השמש, הירח והכוכבים.

קרוב אליך (534)

הרב נחמיה וילהלם

add_alert

257 - אז הרהרתי בתשובה, אז מה?

258 - לְחַדֵּשׁ יָמֵינוּ

259 - מה היה לפני שה' ברא את העולם?

טען עוד

ה' הראה למשה, ודרכו לכולנו, איך להיעשות חלק מתרבות שלעולם אינה מזדקנת. היא נשארת צעירה מפני שהיא מתחדשת שוב ושוב. שתי המצוות האחרונות בתורה עניינן התחדשות – התחדשות קולקטיבית והתחדשות אישית.
מצוות הקהל מבטיחה שהעם ישוב ויתקדש לשליחותו, פעם אחר פעם. בימינו, יש רק מקום אחד בעולם שבו מתקיים טקס של חידוש ברית: ארצות הברית של אמריקה. רעיון הברית מילא תפקיד מכריע בפוליטיקה האירופית במאות ה-16 וה-17, בייחוד בז'נבה הקלוויניסטית, בסקוטלנד, בהולנד ובאנגליה. במקומות אלה השתנתה מאז התרבות הפוליטית. אולם המתיישבים הפוריטנים שיצאו משם בימים ההם לאמריקה הביאו איתם את רעיון הברית, וכוננו על פיו את ארצות הברית, ועל כן שם היא חלק מהתרבות הפוליטית עד היום. כמעט כל נאום השבעה נשיאותי, אחת לארבע שנים, מאז 1789, הוא טקס חידוש ברית, אם במפורש אם במשתמע; הקהֵל בן זמננו.
בשנת 1987, בנאום לרגל מלאת מאתיים שנה לחוקת ארצות הברית, תיאר הנשיא דאז רונלד רייגן את החוקה כ"ברית שכרתנו לא רק בינינו אלא עם האנושות כולה... זוהי ברית אנושית, ויותר מכך: היא ברית עם ההוויה העליונה, זו שאבותינו המייסדים פנו תמיד לעזרתה". תפקידה של ארצות הברית, אמר, הוא "לחדש תמיד את בריתם של אבותינו עם האנושות... להשלים את המלאכה שהחלה לפני מאתיים שנה, המלאכה הנאצלה והגדולה המוטלת על שכמה של אמריקה – ניצחון החופש של האדם, החופש של האדם בריבונות האל".
הקהל היא מצווה של התחדשות לאומית – והמצווה להשתתף בכתיבת ספר תורה חדש היא מצווה של התחדשות אישית. זו דרכו של משה לומר לכל דורות העתיד: לא די שתאמרו קיבלתי את התורה מאבותיי. כל דור ודור צריך ליטול אותה ולחדש אותה.
מישראל ועד לפאלו-אלטו, היהודים הם מן הנלהבים שבמשתמשי טכנולוגיית המידע, ותרומתם להתפתחותה גדולה עשרות מונים מחלקם באוכלוסיית העולם (די אם נזכיר את גוגל, את פייסבוק ואת ווייז); והנה, היהודים עדיין כותבים את התורה בדיוק כפי שהיו כותבים אותה לפני אלפי שנים – ביד, בקולמוס, על גבי מגילת קלף. אין זה פרדוקס, ולא סתירה, אלא אמת-חיים עמוקה. עם הנושא עִמו את עבָרו יכול לבנות את העתיד בלי חשש.
התחדשות היא מאמץ תובעני. לפני כמה שנים ישבתי עם האיש שעמד להיכנס לתפקיד ראש ממשלת בריטניה. במהלך שיחתנו אמר לי, "יותר מכול אני מתפלל שאחרי שנגיע לשם (הוא התכוון למשכן ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10) לא אשכח אף פעם למה הגעתי לשם". אני משער שהוא חשב על דבריו המפורסמים של הרולד מקמילן, ראש ממשלת בריטניה בשנים 1957-1963, שכאשר נשאל מה הדבר המפחיד אותו ביותר בפוליטיקה ענה "אירועים, נערי החביב, אירועים".
דברים קורים. רוחות חולפות מכות על פנינו, בעיות שלא אנו יצרנו ניתכות בנו, ואנחנו נסחפים. אנחנו – כיחידים, כמוסדות וגם כעמים. וככל שהדברים קורים לנו ונעשים בנו, אנחנו מזדקנים. אנחנו שוכחים מי אנחנו ולמה. לבסוף מכריעים אותנו אנשים (או ארגונים או תרבויות) צעירים מאתנו, רעבים או נחושים מאתנו. הדרך היחידה להישאר צעיר, רעב ונחוש היא לקיים התחדשות תקופתית ובה להזכיר לעצמנו מאין באנו ולאן אנו הולכים ומה מוליך אותנו. לאילו אידיאלים אנחנו מחויבים? מהו המסע שנקראנו להמשיכו? חלק מאיזה סיפור אנחנו?
כמה יפה הוא אפוא התזמון, וכמה מדויק: בשעה שגדול הנביאים מעומת עם היותו בן תמותה, אלוקים נותן לו ולנו את סוד האלמוות שעל פני האדמה. אם אנו נאמנים לבריתנו, ומחדשים אותה בחיינו, אנו עתידים לחיות גם לאחר מותנו בקרב אלה הבאים אחרינו – צאצאינו, תלמידינו, אלה שנעזרו בנו ואלה שהושפעו מאתנו. אנחנו מחדשים ימינו כקדם. משה מת, אך תורתו וחזונו חיים אחריו.