הגמרא (בבא מציעא ט ע"א) עוסקת בעניין קניין בצורה שאין דרך לקנות, והיא מזכירה בין דבריה שאדם המגביה ארנקי בשבת, פשוט שהוא קונה למרות שהוא לא קונה כדרך הקניינים הרגילים.

מדין זה למד הרא"ש (א, כב) כי אף שיש מקרים שהתירו דברים לאדם שמצא כסף בשבת, מכל מקום אין היתר להרים ארנק בשבת על מנת לזכות בכסף שבו, שהרי הכסף והארנק הם מוקצים. (אף שיש שלמדו מרש"י ד"ה 'אין דרכן' - משום צניעות, שמותר להגביה ארנק בשבת - נשמת אדם נד, ג).

מהו הדין בחפץ הפקר שאינו מוקצה?
רבי עקיבא איגר (על שולחן ערוך אורח חיים סימן שלט) הסתפק בשאלה זו, שהרי בשבת אסרו מקח וממכר, ובזכייה מההפקר לא נעשית שום פעולת מקח וממכר, וגם אין חשש שמא יכתוב, שהרי אין אדם שעומד מולו בעסקה. הוא מוכיח משולחן ערוך במקום אחר בהלכות שבת (שעא, ה) שניתן לקנות מכסי גר שנפטר ללא יורשים בשבת.

ערוך השלחן (שלט, כב) הביא ראייה שמותר לזכות בחפץ של הפקר שאינו מוקצה מדברי הגמרא, שהרי אם היה אסור לזכות בכל חפץ של הפקר, לא הייתה הגמרא צריכה לומר שאין דרך לזכות בארנק מההפקר שהרי אין דרך לקנות שום דבר בשבת.

בשו"ת הרד"ל (סימן ה) דחה ראייה זו, וכתב שיתכן שהגמרא התכוונה גם לאיסור זכייה מההפקר ולא רק לאיסור מוקצה.

אך הוא מוכיח מהגמרא בשבת (קכ), שם מבואר שמהדין אנשים שמצילים חפצים מבית שנשרף יכולים לזכות בחפצים עבור עצמם, ומשמע שזהו הדין, ומותר לזכות מההפקר בשבת.

בשו"ת שבט סופר (חושן משפט ט) תמה על רעק"א מדוע לא הביא משו"ת עבודת הגרשוני (כה) שהתיר לזכות מההפקר? והסביר שיש שני סוגי הפקר, האחד שאדם מפקיר את נכסיו, ומישהו אחר בא וזוכה בהם, וזה דומה למקח וממכר, (כמו שרש"י כתב לגבי זרק ארנקי בגמרא ב"מ דף יב שהפקר נחשב לדעת אחרת מקנה) ובזה רעק"א הסתפק, אך באופן שאבד דבר למישהו והוא התייאש ומרימים מההפקר, או גר שמת בשבת, שלא צריך דעת מקנה, בזה לפי כולם מותר לזכות מההפקר בשבת.

סיכום: בגמרא נאמר שחל איסור להגביה ארנק בשבת, אולם לא נאמר שחל איסור להרים חפץ מופקר ולזכות בו, ונחלקו האחרונים בשאלה זו, היו שחילקו בין חפצים המופקרים ללא דעת הבעלים, לבין חפצים המופקרים מדעת הבעלים.