בית המדרש

  • מדורים
  • חסידים מספרים
לחץ להקדשת שיעור זה

לכבוד שבת קודש

אל ההכנה הגשמית של חלות לקראת השבת מתווסף הממד הרוחני; האישה מביאה אל הלישה את כל רגש ההכנה לקראת שבת קודש; מבית מדרשו של ה'שפת אמת' יצא המשפט האומר ש"ההכנות למצווה גדולות מן המצווה".

undefined

הרב אריה הנדלר

אדר א' התשס"ה
3 דק' קריאה
חסידים מספרים כי פרל, אשתו של ר' לוי יצחק מברדיטשוב, כשהיתה לשה ואופה את החלות לשבת נוהגת היתה לומר תחינה זו: "ריבונו של עולם, מבקשת אני מלפניך, אנא עזור לי, שכשיהא לוי יצחק שלי מברך בשבת על החלות האלה יכוון בלבו אותן הכוונות שאני מכוונת בשעה זו שאני לשה ואופה".

העולם רגילים לומר כי מאחורי כל אדם גדול עומדת אישה גדולה לא פחות. הסיפור שלנו מפגיש אותנו עם הדמות העומדת בצלו של אחד מענקי הדורות, ר' לוי יצחק מברדיטשוב. בהשקפה ראשונה אנו פוגשים אישה ככל הנשים. בערב שבת והיא עומדת ולשה את החלות לקראת השבת. לכאורה, בעלה עוסק מן הסתם בהכנות רוחניות לקראת השבת, והיא עסוקה בהכנה הגשמית של חלות לקראת השבת. אבל רק לכאורה. את הממד הרוחני של עשייתה היא יוצקת על-ידי התחינה שהיא אומרת תוך כדי לישת הבצק. היא תופסת אומנותן של נשים צדקניות שבדורות שעברו, שהתחינות היו חלק מעולמן הרוחני.

גם ניסוחה של התחינה נשמע על פניו כניסוח המעמיד את עבודתה בצלו של בעלה. היא מתפללת על כוונותיו של בעלה, שיזכה לכוון את הכוונות הראויות בשעת ברכת החלות בשבת. לאמור, המעשה העיקרי הוא מעשהו של הבעל, הברכה על החלות, ואכילתן כאכילת מצווה של לחם משנה בשולחן השבת. אלו הם המעשים העיקריים שאליהן היא צריכה לכוון את עצמה. היא המכשירה את התנאים לעבודתו הרוחנית של בעלה, והוא יבוא ויברך.

אולם עיון מדוקדק בדבריה של האישה מגלה שלא כך הם פני הדברים. היא מבקשת מריבונו של עולם שכשיהא ר' לוי יצחק מברך על החלות, יכוון אותן כוונות שהיא עצמה מכוונת כשהיא לשה את החלות. מסתבר שלא כוונותיו של ר' לוי יצחק הם העיקר, אלא כוונותיה של אשתו. אלא שכאן נתקלים אנו בקושי לוגי: האישה מתכוונת בשעת לישתה שבעלה יכוון בעת הברכה את הכוונות שהיא עצמה מכוונת, אלא שהיא עצמה מכוונת שבעלה יכוון את הכוונות שהיא מכוונת. אם כן, מה מתכוונת האישה שהבעל צריך להתכוון אליו?

יחס זה שבין האישה לבין בעלה, בין פרל לבין ר' לוי יצחק, חושף בפנינו יסוד גדול בעבודת החסידות, והוא החשיבות שיש להכנות למצווה. כך הם פני הדברים בסיפור שלפנינו, וכך גם פניהם בנוהג שבעולם. האישה מזוהה עם ההכנות לשבת: היא טורחת, מבשלת, אופה, קונה ודואגת לכל צרכי השבת. הבעל, לעומתה, מזוהה עם המצווה עצמה: הוא יברך, יקדש, יבצע וינהל את שולחן השבת.

מבית מדרשו של ה'שפת אמת' יצא המשפט האומר ש"ההכנות למצווה גדולות מן המצווה". ההכנות למצווה משקפות את היחס הפנימי שלנו אל המצווה. מעשה המצווה הוא קצר, ובמעשה אחד כבר יוצאים אנו ידי חובת המצווה. בהכנות למצווה יכול האדם לשקע את רגשותיו, את געגועיו ואת אהבתו למצווה. ההכנה היא בלתי מוגבלת: תמיד אפשר להוסיף עוד ועוד, ככל שתאבה הנפש להוסיף באהבת המצווה. לשבת יש התחלה ויש סוף, אבל להכנות לשבת אין התחלה ואין סוף. לעולם איננו מספיקים להכין את עצמנו כראוי לשבת, משום שההכנה באה מעולם שאין בו הגבלה.

אהבתם של החסידים להכנות המצווה קיבלה את ביטויה ההלכתי בתשובה ששלח ר' צדוק הכהן מלובלין לנכדו של ר' עקיבא איגר, ר' לייבלה איגר. ר' לייבלה מתאר לר' צדוק הכהן מלובלין מצב שבו מזמינים אותו להיות מוהל או סנדק בבריתות, והוא, כיוון שהוא עסוק כל-כך בהכנות למצווה הרמה הזו, מאחר, וכך נדחית הברית משעות הבוקר לשעות הצהרים. הדילמה היא מה להעדיף: זריזין מקדימין למצוות או שמא מצווה הנעשית מתוך הכנה כדבעי. תשובתו של ר' צדוק הכהן פשוטה ונחרצת: עדיפה מצווה הנעשית מתוך התכוננות ראויה על-פני מצווה הנעשית בהקדמת הזמן אלא שלא הוכנה כדבעי.

זו היא תחינתה של פרל: יהי רצון שכשיהא ר' לוי יצחק מברך על החלות יתכוון לאותן כוונות שאני מתכוונת בשעת הלישה. האישה מביאה אל הלישה את כל רגש ההכנה לקראת שבת קודש. את הרגשות החמים הללו משקעת היא בתוך הבצק. הבעל זקוק לברכה של אשתו, שיזכה להתכוון לכוונות הרמות המשוקעות בהכנות למצווה. שיזכה לאותו הלב החם, שיזכה לאותו הרצון הכן והפשוט לקדש את השבת, שיזכה לאהבה שאין לה גבול המתבטאת במעשה ההכנה לקראת שבת קודש.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il