בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • מחיית עמלק
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

דקלה אלואי ז"ל

עמלק והעץ א'

המלחמה בין ישראל ועמלק, עיון בדרכי הנהגת ה' - חלק א'

undefined

הרב משה אדלר

8 דק' קריאה
מה היה חטאם של עמלק?
"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך... והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים כ"ה, יז-יט).

ובציווי שמואל לשאול:
"כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל... עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור" (שמו"א ט"ו, ב-ג).

מה נשתנו העמלקים מכל אומה ולשון שבורא העולם גזר עליהם כאלו גזירות משונות?
אמנם מובא במדרש:
"רבי יהודה אומר: 'קרך' - טמאך כמו דאמרת: 'אשר לא יהיה טהור מקרה לילה' 1 . רבי נחמיה אומר: קראך ממש... ועמד לו חוץ לענן והיה קורא להם ראובן שמעון ולוי פוקו דאנא אחיכון ובעינן למעבד עמכון פרקמטיא, כיון שהיו יוצאין היו הורגין אותן" (תנחומא 'כי תצא' סימן ט).

ובכל זאת, לצערנו, אומות רבות הרגו בנו, החטיאו אותנו (בנות מואב בשיטים), ומדוע נצטווינו דווקא להשמיד ולהכחיד את העמלקי?
בזוהר הקדוש מובא:
"דהוו נסבי לגברי וגזרי לון ערלתא דרשימא קדישא ונטלי להו וארמו לון לעילא ואמרי טול לך מה דאתרעית" (זוהר בשלח, סה, ב).

אולם כפשטו אין איסור תורה בזריקת עורלות כלפי מעלה.

ועוד מובא במדרש:
"... שעמד פרעה וגזר עליהם גזירות קשות ומנע מהם ברית מילה. וביום שיצאו ישראל ממצרים נמולו כלם מגדול ועד קטן שנאמר: 'כי מולים היו כל העם היוצאים' (יהושע ה', ה) והיו לוקחים דם מילה ודם פסח והיו נותנים על משקוף בתיהם... ומעינוי הדרך לא מלו בני ישראל שנאמר: 'כי לא מלו אותם בדרך' (יהושע ה', ז). רבי ישמעאל אומר: וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה על הר סיני ונתן להם את התורה? אלא חס ושלום, נימולין היו אלא שלא היה להם פריעה, וכל מי שמל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. וכשבאו ישראל לארץ ישראל אמר הקב"ה ליהושע - אי אתה יודע שאין ישראל נימולין כתקנן? חזור ומול אותם פעם שנית" ('פרקי דרבי אליעזר', פרק כט).

לפי זה נימולים היו וכלל לא הייתה ערלה, וקשה לומר שתפסו העמלקים קליפת הפריעה וזרקוה כלפי מעלה! ואפילו לתנא קמא הסובר שלא נימולו אלא אותם שיצאו ממצרים ולא הנולדים בדרך, וכי תפסו העמלקים דווקא אותם תינוקות שנולדו? והרי מלחמת עמלק הייתה מיד לאחר צאתם ממצרים: "ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה' ויחנו ברפידים" (שמות י"ז, ו), ומיד שם "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם" (שם ח), ובהמשך: "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט, ב) לקבל תורה.

אתמהה! כמה תינוקות נולדו עד אז?! זאת ועוד, כותבת הגמרא:
"ובמדבר מאי טעמא לא מהול? איבעית אימא: משום חולשא ואיבעית אימא: משום דלא נשיב להו רוח צפונית, דתניא: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא נשבה להם רוח צפונית. מאי טעמא? איבעית אימא: משום דנזופים הוו, ואי בעית אימא: דלא נבדור ענני כבוד" (יבמות עא ע"ב-עב ע"א).

"איבעית אימא משום דנזופים היו - ממעשה העגל ולא היו ראויין לאור נוגה" (רש"י).

"לפי שהיו נזופים בעון מרגלים" (תוספות קידושין לז ע"ב, ד"ה הואיל ונאמרה).

אם כן בזמן מלחמת עמלק כולם נימולים היו, שחטא העגל בי"ז בתמוז היה, וחטא המרגלים בשנה השנית בתשעה באב! וכן מפורש בתוספות ביבמות ובקידושין שם, שפסח עשו בשנה השנייה, ובשאר לא עשו שרובם היו ערלים, ואילו מלחמת עמלק בשנה הראשונה הייתה 2 !

ואין לומר שמצוות המחייה לדור המדבר ולדור שאול בלבד, וכבר פסה מן העולם, שהרי פוסק הרמב"ם:
"וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר: 'תמחה את זכר עמלק', ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר: 'זכור את אשר עשה לך עמלק', מפי השמועה למדו 'זכור' - בפה, 'לא תשכח' - בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו" (הלכות מלכים פ"ה ה"ה).

משמע מדברי הרמב"ם שחיובה קיים גם כיום.
ובהגהות מימוניות שם (אות א) פירש: "מצוה זו אינה נוהגת עד ימות המשיח לאחר כיבוש הארץ". וברדב"ז מקשה דפרשת שאול תיובתיה, שנהגה לפני המשיח. ובמכילתא מפורש:
"'מדר דר' - ר' אלעזר המודעי אומר: מדורו של משה ומדורו של שמואל, ר' אליעזר אומר: מדורו של משיח" ('בשלח' ב, ד"ה ויאמר כי).

מלחמה אידיאולוגית
"אשר קרך בדרך" פירש רש"י על התורה: 'לשון מקרה' (על פי הספרי רצ"ו). עמלק, בשונה משאר אומות העולם, אינו מאמין ביד ההשגחה העליונה: הכל מקרה. וכן הוא בכתבי רבי צדוק הכהן:
"וכן כל ענין עמלק מקרה בעולם... ולפי שהוא מקרה כמו שכתוב: 'אשר קרך' הוא תולה הכל במקרה" ('רסיסי לילה', אות יח).

מלחמת חורמה אידיאולוגית לוחם עמלק עם ישראל המאמינים בהשגחה פרטית! המאמינים שאין תג בעולם שאין לו מקור וסיבה, שאין דבר הנמלט מהשגחת הבורא!
לכן מפרש רש"י:
"'משור ועד שה' (שמו"א ט"ו, ג) - שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה" (דברים כ"ה, יט).

עלינו למחוק את עצם הדעה של "מקרה הוא" עד שכלל לא תעלה על לב. אמנם עם כל חשיבותו, טעם זה קשה להבנה בדורנו. וכי בגלל אידיאולוגיה, מעשה שהיה לפני שלושת אלפי שנים נקום ונשמיד ונכלה - "מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור"? על שאלות אלו ודוגמתן אין טוב מלהזכיר את דברי הרב עובדיה מברטנורא:
"אומר אני לפי שמסכת זו אינה מיוסדת על פירוש מצוה ממצוות התורה כשאר מסכתות שבמשנה. אלא כולם מוסרים ומידות. וחכמי אומות העולם גם כן חברו ספרים כמו שבדו מליבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חברו, לפיכך התחיל התנא במסכת זו: 'משה קיבל תורה מסיני', לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכת לא בדו אותם חכמי המשנה מליבם אלא אף אלו נאמרו בסיני" (תחילת מסכת אבות).

מוסר אנושי חולף הוא, משתנה מתקופה לתקופה, אינו אמִתי וקבוע. על פי המוסר העכשווי התקפת פתע על עם שוחר שלום, עם שקט יושב פרזות, והשמדתו המוחלטת הִנה אקט לא מוסרי לחלוטין. ואכן כזו היא! אלא שכלפי עמלק מחדשת לנו התורה הקבועה, האמתית והנצחית, שהדבר מותר וחיוני. על פי זה נבין ביתר שאת את הדילמה שעמדה בפני שאול המלך השומע מחד ציווי שמואל, ומאידך: "ויחמל שאול והעם 3 על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב ולא אבו החרימם וכל המלאכה נמבזה ונמס אתה החרימו" (שמו"א ט"ו, ט). בתשובת שמואל מנשבת רוח הברטנורא שהזכרנו:
"ויאמר שמואל החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה'? יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך" (שמו"א ט"ו, כב-כד).

דעה אידיאולוגית זו של "מקרה הוא", לא הייתה נפוצה כלל בעולם העתיק. על אחאב, אחד מג' מלכים שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ ע"א), נאמר:
"ויעש אחאב בן עמרי הרע בעיני ה' מכל אשר לפניו" (מל"א ט"ז, ל).

ובמהרש"א 4 על מסכת סנהדרין קב ע"ב:
"...שהמלכים שהיו לפניו עבדו עגלי הזהב בשיתוף אבל הוא אחאב הוסיף לעבוד את הבעלים וכפר באלוהי ישראל" (ד"ה אחאב).

ובגמרא בסנהדרין:
"אחאב - אח לשמים (פירש רש"י: רע לשמים), אב לעבודה זרה... אמר רבי יוחנן: קלות שעשה אחאב - כחמורות שעשה ירבעם... אין לך כל תלם ותלם בארץ ישראל שלא העמיד עליו אחאב עבודה זרה, והשתחוה לה... כתב על דלתות שמרון: אחאב כפר באלהי ישראל, לפיכך אין לו חלק באלהי ישראל..." (קב ע"ב).

ואחר כל זאת כותבת הגמרא:
אמר רב נחמן: אחאב שקול היה (רש"י: שקול היה - מחצה עונות ומחצה זכויות, מדמהדרי כולי האי מי יפתה את אחאב משמע דבקושי גדול נענש)" (שם).

"אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה אחאב למלכות עשרים ושתים שנה - מפני שכיבד את התורה שניתנה בעשרים ושתים אותיות 5 " (שם).

"תנו רבנן: מנשה היה שונה חמשים וחמשה פנים בתורת כהנים (פירש רש"י: ספר ויקרא, היה מחדש בו כל שנה ושנה ודורשו מפלפולו), כנגד שני מלכותו. אחאב - שמנים וחמשה, ירבעם - מאה ושלשה" (סנהדרין קג ע"ב).

"גופא, אמר רב ענן אמר שמואל: ישראל מומר לעבודת כוכבים - מותר לאכול משחיטתו, שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה שנהנה מסעודת אחאב, שנאמר: 'ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרוב ולעם אשר עמו ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד' (דהי"ב י"ח, ב)" (חולין ד ע"ב).

ובוודאי שמלך צדיק כיהושפט אכל מסעודה הכשרה למהדרין.

הסבר לאי העקיבות של אחאב מופיע ב'מרגליות הים', שם:
"ובמחקר מיוחד ביררתי שאין לדמות עובדי עבודה זרה אלו להמומרים כהיום, אלו האחרונים גם טרם צאתם מקהל ישראל כבר פרקו מעליהם עול תורה ומצות רבות בשנים, בעוד שאלו עובדי עבודה זרה הקדמונים לא מכפירתם באלהות וקדושת התורה סרו מני דרכה, כי אם להיפוך, בדמותם שהם הם קהל המאמינים לפי הבנתם הם. הנביאים לא הוכיחו את העם על חוסר אמונה כי אם על אמונתם בהבלי שוא, כי המון העם לא יכלו לשחרר נפשם מהלך רוח העמים אשר סביבותיהם ולעמוד על מושג היחוד האמיתי (עיין חובת הלבבות שער הייחוד פ"א, אבל זולתם עובדים זולתו). ואלו המשתבשים בדעות קיימו בפועל המצות המעשיות. אחאב וסיעתו חזינן בהו דעובדי עבודה זרה היו - ובנבלה לא אשכחן בהו דפקרו. הרי לפנינו מומר לעבודה זרה אשר המטבח בביתו כשר למהדרין, עד שגם הנביא האלהי יכול היה ליהנות משולחנו (העורבים הביאו לחם ובשר משולחנו של אחאב לאליהו הנביא). גם אלו אשר הגשימו הבלתי מושג ויחסו עצמאות פעולה למלאכי עליון בתפקידיהם הניחו תפילין, אכלו מצה שמורה בפסח" (סנהדרין קב ע"ב, ד"ה אר"י אין לך, עמ' פח).

העבודה זרה דאז לא הייתה אידיאולוגיה של 'מקרה הוא', של עמלק, אלא פסחו על שני הסעיפים, כביכול: אם לא יועיל לא יזיק ומה בכך שנעבוד לשתי אלוהויות?

עוד יש לדעת, כי היצר הרע של עבודה זרה דאז היה חזק הרבה יותר מהיום, כדברי הגמרא:
רב אשי אוקי אשלשה מלכים. אמר למחר נפתח בחברין. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה. אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן... אמר ליה מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? אמר ליה אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. למחר אמר להו לרבנן נפתח ברבוותא" (סנהדרין קב ע"ב).

ומסביר הרב צדוק:
"וזה לעומת זה שעשה אלוהים... וכל שיש בו חסרון עצום הוא כלי גם כן לשלימות מופלג אם יזכה כדרך שכתוב בזוהר (ח"ג רטז ע"א) בדור מבול שהיו ראויים לקבל תורה... ובהיות יצרא דעבודה זרה שליט היינו להיות אור הנבואה נגלה אז להיות רואה בעין מראות אלהים, מזה נמשך יצר הרע לעשות אלהים אחרים הנגלים לעין. ולכן ביומא (סט ע"ב) דכשביטלוהו אנשי כנסת הגדולה... יצרא דעבודה זרה נסתלקה נבואה מישראל..." ('רסיסי לילה' אות יג).

כביכול חוק כלים שלובים: כשיש אפשרות לנבואה - יִצְרָא דעבודה זרה תקיף מאוד, כדי לאזן את הבחירה החופשית של הכלל והפרט. כאשר צד אחד במשוואה יורד (ביטלו כוח יִצְרָא דעבודה זרה) חייב גם כן הצד השני לִפְחוֹת כדי לשמור על בחירה חופשית, ולכך חגי זכריה ומלאכי שבתחילת בית שני, הם הם סוף הנביאים. אין לנו כיום אפשרות להבין ולהשיג עומק יצר הרע דעבודה זרה שהיה אז, כשם שאין לנו כיום ידיעה והשגה בנבואה.

ומכל מקום, עמלק לא האמינו כלל בכוחות עליונים אלא במקרה, ולכך נצטווינו להחרימם ולהשמידם עד שאפילו לא ייזכר על בהמה - שם עמלק, שדעה זו פסולה מכל וכל. בשלמא העובד לזה או לאחר בסייעתא דשמיא יזכה להגיע לאמונה באלוהי האלוהים, כיתרו שעבד לכל עבודות שבעולם עד שמצא את המאור שבתורה 6 , שהרי בהכרה שיש מתחת למרקם המציאות הנראה כוחות רוחניים המושכים מאחורי הקלעים, ישנה הכרה שיש מנהיג לבירה. אך המאמין במקרה - ממנו לאמונה הוי כדרך ללא מוצא!

לכן בפרשת 'בחקותי':
"ואם תלכו עמי קרי" (ויקרא כ"ו, כא).
"רבותינו אמרו עראי, במקרה שאינו אלא לפרקים כן תלכו עראי במצות" (רש"י שם).

אבל אפשר "קרי" במובן העמלקי - אם נלך קרי ונאמר שכל שהגיע לנו - במקרה הוא כי אז חס וחלילה יכביד הקב"ה עולו עלינו.

במשך הדורות מוצאים אנו רק מעט שנהגו מנהג עמלקי, כבלעם: "אולי יקרה ה' לקראתי" (במדבר כ"ג, ג); "ואנכי אִקָּרֶה כּוה; ויקר ה' אל בלעם" (שם טו-טז),
וכמיודעינו המן הרשע: "ויצא התך אל מרדכי אל רחוב העיר אשר לפני שער המלך ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו" (אסתר ד', ו-ז).

ובמדרש:
"ברוח הקודש היו משיבין זה את זה, שאמר לו שעמד אחד מזרע עמלק ולקח את ישראל, שאין 'קרהו' אלא עמלק, שנאמר: 'אשר קרך בדרך'" (ספרי אסתר, פרשה ד).

הביטוי הקולע להמן העמלקי הוא - "מקרה"! ולאחר השפלת המן בהרכבת האיש אשר המלך חפץ ביקרו "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אהביו את כל אשר קרהו" (אסתר י', יג), המן מתנחם שכל מה שקרה - מקרה הוא. ובעצם, אכן נשאר המצב כשהיה: המכתבים להשמדת היהודים נשלחו, המן עדיין המשנה למלך. היתה "אי הבנה" מקרית בלבד בין אחשורוש להמן. "ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו" (שם). אין מקרה בישראל!


^ 1 וכוונתו שהיה מטמאן במשכב זכור, עיין שם ב'עץ יוסף', ובפירוש רש"י על התורה במקום.
^ 2 אמנם בתנחומא 'כי תצא' י, מובא שהיו זורקים מילותיהן של ישראל, ומשמע שלא חתכו העורלות אלא את אֵבָרי ההולדה, אך בכל זאת יש להבין חטאם בכך.
^ 3 כפשוטו, וב'ילקוט שמעוני': "אמר בר קפרא זה דואג האדומי ששקול כנגד כל ישראל".
^ 4 כהאי גוונא במלבי"ם במקום.
^ 5 סירב לתת את ספר התורה, "מחמד עינך", לבן הדד מלך ארם.
^ 6 מכילתא ומדרש רבה בקהלת פ"ג אות יג.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il