בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה
שאלה ותשובות בעקבות אירועי י"ט כסלו

אני ממש באורות!!! איך ממשיכים את צמאה?!

undefined

רבנים שונים

כסלו תשע"ז
7 דק' קריאה
יש לי שאלה. אם תוכלו להפנות אותה למקומות הנכונים ושאקבל תשובה, אני אודה לכם.
הייתי היום בבנייני האומה,התרגשתי נורא!! היה עוצמתי ממש!! השירים, ההתוועדות המתוקה שהשאירה לי טעם של עוד, ועכשיו אני "באורות"! אבל באמת! אני עם כיסופים ענקיים לקדושה!!!!
ענקיים זה לא מילה! באמת שכל האירוע הזה חיזק אותי וריגש אותי וגרם לי לעוד רצון לקרבת אלוקים...
ועכשיו אני שואלת, איך משמרים את זה??

שירה, גבעת שמואל.





להתחייב לאהבה בלתי תלויה

עמיר בניון

האירוע עבורי היה מיוחד מאוד. הרגשתי שזה המקום שהכי הייתי רוצה להיות בו באותו הזמן ובאותו הרגע. אלו דברים שמאוד מאוד חשובים לי עד שאני אפילו לא כל כך יודע להסביר אותם, עברתי פשוט חוויה, חוויה אלוקית, אירוע שהייתה בו הרגשה אלוקית.

הייתי רוצה לענות לבחורה השואלת, בדרך שהרבי מלובביץ' מלמד. נכון, עכשיו הכל טוב, אני נמשך לה'. אבל עוד מעט יגיעו ימים אחרים בהם כבר לא יהיו התעוררות וניגונים באוויר. עלינו לזכור שבימים הכי וורודים ויפים חותמים על חוזים. ביום החתונה שלו אתנו, בא הקדוש ברוך הוא וזרק חוזה. ביום הכי יפה בחיים אתה חותם על כתובה וחוזה עם אשתך. לכאורה זה לא יפה, למה לערב סעיפים יבשים בלב הומה מרגשות? הסיבה היא להזכיר לך שדווקא בטוב אני חותם אתך, כשטוב לשנינו. אל תשכח את הימים הרעים! גם שם אנחנו קשורים! מאוד, עוד יותר מאשר בימים הטובים!

איך באמת קשורים יותר בערפל מאשר בימים הוורודים של החתונה? כשהאהבה באוויר הקשר הוא תלוי בדבר והאהבה היא תלויה בדבר, וברגע שבטל הדבר בטלה האהבה. נגמר ירח הדבש, מתחילים קצת וויכוחים, נגמר הכיף ו... אתה יודע מה, אולי לא היה מעמד הר סיני...

האהבה האמיתית לא תלויה בשום דבר. ועל כך גם מלמדנו יוסף הצדיק שגם בימי העושר והשובע התנהג בענווה ובצניעות כמו בימי הרעב. כי גם ימי הרעב עברו אצלו בדיוק כמו ימי העושר. הוא אכל בדיוק את אותו הדבר.

כתוב "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים" - בערפל קשה אבל ה' נמצא אתנו שם.

בסוף כל שיחה הרבי אומר "וההוראה היא..." - אחרי שאתה מתעורר ונמשך לרוחניות, תחפש לך הוראה פשוטה כדי לבצע אותה ולעשות אותה, ולאט לאט אתה גם תרגיש. אישית הייתי ממליץ על הדרך המהירה, לאמץ את מצוות הצדקה ובגדול. הרבה הרבה כמה שאפשר. הרבי אומר שכשיהודי נותן צדקה, לבו מזדכך "אלף פעמים ככה". פי אלף!!!

אני רוצה להודות לה' שזכיתי להשתתף באותו שבוע קדוש.



שמרי את הדבר

הרבנית ימימה מזרחי

צדיקה ומתוקה!

את מבקשת "לשמר" חוויה שנחרתה בך, ובכולנו, שמחה גדולה. איך עושים זאת? השאלה הזו רלוונטית באינסוף תחומי חיים: איך ישמרו בני זוג את ההתרגשות של ראשית חתונתם? האם נדע להודות ולהתפעל מילד מתבגר כשם שעשינו זאת כשהחזקנו בו, מתנשפות ותשושות מיד לאחר הלידה?

רבי נתן מברסלב מבאר, שזו בדיוק סגולת החנוכה: בכל יום, כשמדליקים נר חדש, נדליק שוב את הנר של היום הראשון מפני שהחידוש שיש בו, מקבל בכל יום אור אחר, אנו מכירים בטובתו יותר מתמיד פשוט מפני שאנחנו מכירים א ו ת ו , טוב יותר.

אז איך משמרים?

הביטוי העברי "לשמור", הוא ביטוי מופלא: כשיוסף מספר את חלומותיו ליעקב, כותבת התורה: "ואביו שמר את הדבר" ורש"י מבאר שהוא חיכה שיתקיימו החלומות. בעוד שהביטוי "לשמור" מתייחס לעבר, הרי שהביטוי "לחכות שיתקיים" מתייחס לעתיד! כאן מגיעה לשון הקודש ומבארת במגע הקסם שלה: אם תרצי לשמר תחושת עבר, תהיי חייבת, מדי יום, לחכות לה, להתפלל עליה, או במילים חסידיות: ל צ מ ו א אותה.

היהדות לא ביקשה מאתנו למצוא חתן, פרנסה או דביקות בעבודת ה'. היא ביקשה רק לצמוא! ואיך צמאים? רק בדרך אחת: לומדים. שוב, המושג "לימוד" בלשון הקודש הוא מופלא: מחד גיסא, הוא מדבר על תוספת ידיעה חדשה, אבל מאידך גיסא, בתורה, "לימוד" משמעו חזרה והרגל. כך, על בן סורר ומורה יאמרו חז"ל שהוא "מבקש לימודו ואינו מוצא", דהיינו, הוא יבקש כל חייו את התאוות שהורגל להן בקטנותו.

רק הלימוד, מחבר חוויית עבר עם תחושת חידוש לעתיד. רק הלימוד ישאיר אותך "אישה מבקשת", אישה צמאה. כשאומר יוסף במשפט האולי הכי נוגע ללב בתורה, "את אחי אנכי מבקש", הוא לא מבקש את האחווה הביולוגית הישנה שקיימת ממילא. הוא מבקש, ויבקש כמונו, עד סוף ימיו, לכונן אהבה חדשה היכן שנשרפו גשרים, היכן שהתרחקו הלבבות, הוא יודע שאדם "מבקש" ימצא בסוף את לימודו ויפול על צוואריו בבכי גדול של התרגשות, של לידה, ממש כמו בראשונה.

אבי שיחיה הרגיל אותנו מקטנות להיות בנות "לומדות", לא "מלומדות". ברוך ה', אין יום שעובר עלי מבלי שאקדיש כמה שעות ללימוד תורה. הם חיי, הם אורך ימיי, בואי אתי אחותי! קחי לך את השירה הזאת, איזשהו ספר שרכשת ביריד ספרי החסידות, תלמדי מדי יום, תצמאי, אין לך מושג איך אביך שבשמים שומר עלייך, מחכה שתתקיימי, "ואביו - שמר את הדבר"...



עיגון במחשבה, דיבור ומעשה

הרבנית טובה בזק

האם ניתן לשמר את האור הגדול שבכנס בכל מקום? את העוצמה שבהשתייכות לזרם האנושי הצמא לדבר ה', רוקד, שר, לומד ודוחף עגלות סופרמרקט עמוסות ספרי חסידות? 12,000 נשים!!

את צודקת. זה קשה ואולי תחושת התסכול הזו היא לימוד חשוב שהאור המתוק הזה מתקבל מלמעלה. אור נוגע ומריח אינסוף, הוא יצירה אלוקית. ב'תורה אור' כותב האדמו"ר הזקן על הפסוק "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך" - שכאשר דברים באים לא מ"ארצך" אלא מארץ החיים, אז - לא תהיה משכלה ועקרה ויהיה בהם קיום נצחי. לכן צריך פה תפילה מתמדת להתחדשות האור. "והאר עינינו בתורתך... ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך".

הראי"ה קוק אומר שכשם שאנו אומרים "מה גדלו מעשיך ה'", כך יש עניין לראות את הגודל האלוקי בקוטן, בבחינת "מה קטנו מעשיך ה'".

החסידות לימדה אותנו את מה ששיטות האימון המודרני גילו היום, כיצד משתמשים בחוויה מעצימה כדי להתפרנס ממנה בימי החושך, ובלשונם 'שיטות עיגון'. המחשבה, הדיבור והמעשה הם לבושי הנפש המתרגמים את החוויה למשהו מוצק.

מחשבה – "וידעת היום, והשבות אל לבבך". להתבונן פעמיים ביום ב"שמע ישראל", בידיעה שאור אין סוף נמצא בתוך הסוף ומוטבע בטבע, הוי' הוא אלוקינו, וחשוב מאוד להצטרף ללימוד קבוע וסדור שמבסס תודעה זו.

דיבור – "ושיננתם... ודיברת בם". כשאת במצבי תוהו ובוהו, אומר הרבי מסלונים, "ויאמר: אלוקים יהי אור!" - האדם מכריז: אלוקים יהי אור! אני יודע שיש כאן נוכחות אלוקית מאירה. הדיבור הוא מעין הקלדה על הנפש ויוצר מציאות ממש. "ותגזור אומר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור".

ולבסוף - מעשה. תיזכרי בחוויה, במראות ובצלילים (שימי לך דיסק 'צמאה'), בהתרגשות. כאשר תרגישי את שיא העוצמה, תעגני אותה בתנועה בגוף ומיד קבלי עלייך החלטה־טובה־מעשית־חדשה בהלכה או במידות.

על הפסוק "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" אומר הקדושת לוי: כשיש התעוררות בנפש של אהבת ה', תעשה לזה 'חפץ', כלי, בכלי המעשה ובגוף. "צריך לספר לבשר הגוף ממה שהנשמה משגת". בהצלחה.



ניגון חבורה ותורה

הרב ארלה הראל

תרשי לי לפתוח בתודה – תודה על ששיתפת אותנו בתחושות שלך, והצפת הרגשה שליוותה את כולנו.

אז מה עושים? קודם כל מרגישים נורמליים. כולם מתמודדים עם הקושי שהעלית, וזה בסדר. כולנו בנויים כך, שרגע אחד אנחנו מתרוממים בהשפעת חוויות עזות, ואחר כך שוקעים שוב לשגרה. אין הדבר מהווה פקפוק בעוצמה אותנו חווינו ברגעי השיא. זו הייתה חוויה אמיתית שביטאה את האני האמיתי שלנו, ואחר כך הנסיבות טישטשו אותה, אבל האמת הייתה שם – כשצמאה נפשנו אל ה' יתברך, כשערגנו אליו כל כך, זה אנחנו באמת.

ובכל זאת, מה אפשר לעשות כדי לשמר את ההתעלות העצומה הזאת?

רבנו בעל ה'נתיבות שלום' זצ"ל, באחת מאגרותיו (בספר 'מכתבי קודש'), עומד על שאלה זו ומציע לנו שלושה דברים חשובים:

1. החבורה – חלק גדול מהתחושה המרוממת שחווינו נבע מהיותנו בתוך קהל שלם של מבקשי פני ה'. היה כל כך נפלא להיות מוקף בעוד מאות ואלפים של שותפים להשתוקקות הזאת, זועקים יחד "צמאה לך נפשי". להסתכל ימינה ושמאלה ולראות יחד אתך עוד כל כך הרבה נשמות מתקדשות. אז למה לא להמשיך עם זה? צריך ליצור מסגרות חברתיות קבועות, גם חמש חברות זה טוב, שהמכנה המשותף שלהן הוא הרצון הקדוש לעבוד את ה' גבוה יותר. לשבת פעם בשבוע או פעם בחודש, אפשר לכבוד ראש חודש, ולדבר בעבודת ה', להתוועד יחד, לנגן ניגונים קדושים, לרקוד ולשמוח, להיות ביחד סביב עבודת הבורא. מניסיון, לא כל כך מסובך לארגן את זה. אפשר להיעזר בכל העזרים החיצוניים – וואטסאפ או דף פייסבוק שיגלה לך כמה שותפות סמויות יש לשאיפות הגבוהות שלך! הארכתי בנושא בפרק השני בספרי החדש 'חסידות – הלכה למעשה'.

2. הניגון – כל אחד מבין שחלק מרכזי בחוויות אירועי י"ט כסלו הוא עוצמת הניגון. אפשר לעשות זאת לא רק בחבורה. החסידות לימדה אותנו להשתמש בכל הכלים החיצוניים שיש, ושוב, בעידן הטכנולוגי זה כל כך קל! שבי עם עצמך, נגני לעצמך ניגון טוב, 'תיכנסי' אליו ממש, אל תסתפקי בו כמוזיקת רקע. תתבודדי בשדה עם שיר משמח או מעמיק ותרשי לעצמך להישאב לתוך הניגון, לתת לו לפרוט על מיתרי נשמתך שוב ושוב.

3. הלימוד – לימוד תורתנו הקדושה, ובפרט תורת החסידות הממתיקה את עולמנו, בבחינת "טעמו וראו כי טוב ה'", הוא כלי נפלא להמשך התרוממות זו. בשביל זה התקיים יריד ספרי החסידות הענק והמדהים – כדי שנקנה ספרים וגם נפתח אותם... עשי לך סדר קבוע ללימוד פנימיות, חסידות וגם מוסר, אמונה ומחשבה, ותראי איך המאור שבתורת ה' מחזיק אותך דלוקה כל הזמן! קבעי חברותות, שיעורים שבועיים, שמעי והאזיני לשיעורים גם בנסיעות בדרך או בהזדמנויות חטופות, ותורת ה' הנפלאה תחמם את לבך.

עלי והצליחי, ובזכות תשוקתך העזה יפתח ה' הטוב את אוצרו הרוחני אלייך.



לשאוף בשביל לצלול

הרב משה שילת

הנהלת אירועי י"ט כסלו

1. השאלה הזו מציקה לי מאוד בכל שנה ביום שאחרי י"ט כסלו. לפעמים אני מעז לשאול את עצמי אם ההשקעה הגדולה והמורכבת אכן שווה. האמת היא שתחושות דומות יש לי בעולמי הפרטי גם במוצאי שמחת תורה ומוצאי פורים. ההתרוממות הגדולה חולפת, ומה נותר ממנה?

לפני שנה ניגש אלי בחור דומע תוך כדי אחד המופעים ואמר לי: "תדע לך, כל השנה כשהיצר הרע תוקף אותי אני נזכר במופע 'צמאה' ואני מעיף אותו ממני". המשפט הכל־כך אמיתי והכל־כך עז נתן לי להבין קצת יותר כמה שווה ההשקעה הגדולה.

2. קשה ובלתי אפשרי להיות כל השנה באותו מצב נפשי הומה כמו בעת זעקת הד' בבות, כשסביבך יושבות אלפי נשמות מתגעגעות ובוכות או כמו בעת הריקוד המתוק, הילדותי ופורץ הגדרים בניגון של תלמידי הצמח צדק. אבל! כל החיים הרוחניים שלנו בנויים על "רצוא ושוב", לרוץ למעלה ולשוב למטה, ואם לא נעורר "רצוא" גם לא יהיה "שוב". חייבים לעורר צימאון עז עז עז בשביל שכל השנה ב"עובדין דחול" וגם בענייני קודש יישאר לנו רושם חזק של רצון פנימי להיות במקום אחר לגמרי, רצון שישמור אותנו וישמר לנו את הפנימיות תוך כדי ההתעסקות עם העולם.

3. אחד הדברים שהכי מחזקים אותי הם דברי בעל התניא במקומות רבים, שהמסגרת והכלים של עצם קיום המצוות ולימוד התורה חזקים ו'עצמיים' לא פחות מהאורות ומההרגשות. הקדוש ברוך הוא רוצה בהחלט שנתעורר ברגש ונהיה בשיא ה"צמאה", אבל על ידי המעשים והלימוד הוא מאפשר לנו לתפוס בו יתברך ממש עוד יותר מעל ידי הרגשות שלנו!

4. אין ספק שההמשך של י"ט כסלו הוא לימוד פרק בתניא ומאמרי חסידות. היום, ברוך ה', הכל כל כך מונגש וזמין לכל אחד ואחת. אין אדם שאין לו ספר חסידות שמתאים 'בול' לטעמו ולסגנונו. בחסידות אתה נמצא בתוך העולם ורוצה לפעול בו ויחד עם זה מקבל את התחושה שאתה במקום אחר צח וזך. הרצוא והשוב מקבלים בה מזיגה נכונה של הכל בשבילו יתברך, להיות בצימאון כמו לעבוד עבודה סזיפית, לפזז ולהעמיק, להיות מעל העולם ובתוכו בו זמנית - הכל מאותה נשמה אלוקית ומרצונו של ה' יתברך ששם אותנו כאן שוכני בתי חומר ועושי רצונו יתברך בצימאון, באהבה רבה ובשמחה.

5. וטיפ קטן – לא לוותר על ניגון חסידי מעורר על בסיס יומי. לחוות מחדש רגעים מרגשים שקרו לך השנה, אם במופע 'צמאה' ואם בכל דבר גדול אחר. לעצום עיניים ולנגן ולנגן ולהיות במקום אחר. לפרגן לעצמך, להרים את הראש מעל המים בשביל לקבל כוחות לצלילה.




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il