בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון 155

הסופר הכותב את חיינו

undefined

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל

כסלו תשע"ז
7 דק' קריאה
הפרשה הקודמת נגמרה בניסיונו הראשון של יוסף לקחת את גורלו בידיו. הניסיון נכשל. או כך נראה היה.
חשבו על סיפור יוסף שקראנו עד כה. כמעט כל מה שקרה ליוסף בחלק זה של חייו שייך לאחת משתי קבוצות. הראשונה היא הדברים שאחרים עשו ליוסף. אביו אהב אותו יתר על אחיו ועשה לו כתונת פסים. אחיו קינאו בו ושנאו אותו. אביו שלח אותו לראות בשלומם במרעה. זר הראה לו לאן הלכו. הם זממו להרגו ומוכרים אותו לעבדות. הוא הובא למצרים. הוא נרכש בידי פוטיפר. אשת פוטיפר נמשכה אליו, ניסתה לפתותו, ומשנכשלה האשימה אותו בניסיון אונס. יוסף נאסר. הדבר אומר דרשני. הרי יוסף נמצא במוקד תשומת לבנו. הבמה שלו. ובכל זאת, פעם אחר פעם, הוא זה שעושים לו, ולא זה שעושה. מושא ולא נושא.
הקבוצה השנייה אומרת דרשני אפילו ביתר שאת. יוסף כן עושה כמה דברים, ואפילו מנהל אחרים. הוא מנהל את משק הבית של פוטיפר. הוא ממונה מטעם שר בית הסוהר על חבריו האסירים. הוא פותר את חלומות שר המשקים ושר האופים. אך באופן עקבי, את כל מעשיו והצלחותיו מייחסת התורה במפורש לה'. כך בבית פוטיפר: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ... וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (לט, ב־ג); "וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף, וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה" (שם, ה). כך בכלא: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר... בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ" (שם, כא־כג). וכך גם כשהוא פותר חלומות: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: הֲלוֹא לֵא־לֹהִים פִּתְרֹנִים! סַפְּרוּ נָא לִי" (מ, ח).
על אף דמות אחרת במקרא לא נאמר הדבר ברצף עקבי וחזרתי כזה. יוסף נראה בעיני הקורא, ובעיני הסובבים אותו, אדם החלטי, מסודר ומצליח. אבל, אומרת התורה וחוזרת ואומרת, לא הוא אחראי למעשיו ולהצלחותיו, אלא אלוקים. כל פיתול וכל מפנה במסלול חייו התזזיתי של יוסף הוא תוצאת מעשה של מישהו אחר – אדם אחר, או אלוקים. (וישנם גם החלומות שחלם, שאפשר לשאול אם הם רמז אלוהי או פרי דמיונו – אבל כך או כך, חלומות הם ולא מעשים).
על הרקע הזה בולט מעשהו של יוסף בסוף הפרשה הקודמת: הוא לוקח את גורלו בידיו. משסיפר לשר המשקים כי בעוד שלושת ימים יישא פרעה את ראשו וישיבו על כנו, ומתוך ודאות גמורה שכך יקרה, הוא מבקש מהשר להזכיר את מקרהו באוזני פרעה ולהשתדל למענו. ומה קורה אז? השר אכן משתחרר וחוזר לארמון – "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (שם, כג). הכפילות מעצימה את הרושם. השר לא זכר. והוא גם שכח. הנה כי כן, בפעם היחידה שיוסף מנסה להיות אדון לגורלו הוא נכשל כישלון מהדהד.
מסורת ישראל מחדדת את הדרמה. באמצעות חלוקת התורה לפרשות השבוע, היא שמה פדות בין המשפט העצוב הזה לבין מה שקורה אחריו. זהו הפסוק המסיים את פרשת וישב. סיום הקריאה בתורה בשבוע שעבר הותיר אותנו עם תקוותיו המנופצות של יוסף. מה יהיה עכשיו? האם הוא יעלה לגדולה? האם חלומות נעוריו יתגשמו? השאלה "מה קרה אחר כך" מסעירה אותנו. ואנחנו צריכים לחכות שבוע כדי לקבל תשובה.
הזמן עובר: שבוע עובר עלינו, שנתיים עוברות על יוסף. "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים". רק אז מגיעה התשובה. מילים אלו הפותחות את הפרשה הן מילות מפתח: יוסף הצליח, ומה שהוא רצה שיקרה קרה: הוא יצא לחופשי מהכלא. אבל – רק מקץ שנתיים ימים. רק אז קורה הדבר.
בין המעשה לבין התוצאה הייתה התערבות של איזה גורם. כאן חשיבותה של העובדה שחלפו שנתיים. יוסף תכנן את שחרורו, ולאחר זמן אכן השתחרר, אבל זה קרה לא מפני שהוא תכנן זאת. הניסיון שלו נגמר בכישלון. שר המשקים לא זכר אותו, ושכח אותו. אבל ה' זכר ולא שכח. ה', לא יוסף, גלגל את האירועים, הלא הם חלומות פרעה, שהובילו לשחרורו (ובדרך משונה וחריגה: עצם העובדה שחלומות מגלגלים את המציאות, ויתרה מכך, כישלונם המפתיע של חרטומי מצרים, המומחים הגדולים לפתרון חלומות, לעשות את המלאכה שהם אמונים עליה).
מה שאנחנו רוצים שיקרה קורה, אך לא תמיד בזמן שאנחנו מצפים לו, ולא תמיד באופן שאנחנו מצפים לו, ולא תמיד כתוצאה מכך שרצינו. אלוקים הוא המחבר־השותף של תסריט חיינו, ולפעמים, כמו בסיפור יוסף, הוא מזכיר לנו את זאת על ידי כך שהוא גורם לנו לחכות – ואז מפתיע אותנו.
זהו, בעיני היהדות, הפרדוקס שבמצבו של האדם. מצד אחד אנחנו חופשיים. אין עוד דת אחרת העומדת בתוקף כזה על החופש והאחריות של האדם. אדם וחוה היו חופשיים לא לחטוא. קין היה חופשי לא להרוג את הבל. אנחנו מוצאים תירוצים לכישלונות שלנו – זה לא היה אני; זו אשמתו של מישהו אחר; לא הייתה לי ברירה. אבל תירוצים הם רק תירוצים. הם אינם נכונים. אנחנו חופשיים לבחור, ואנחנו נושאים באחריות.
ועם זה, אלוקים מעורב בחיינו מקרוב. בהביטנו לאחור ממרום שנותינו אנחנו מצליחים לעתים להבחין בתוך ערפילי העבר בקווי המִתאר של סיפור שהתרקם לאטו, של ייעוד שהתברר לנו בהדרגה, קווים שחלקם שורטטו בידי מאורעות שלא היו בשליטתנו. בזמן אמת לא יכולנו לחזות כי התאונה שקרתה לנו, המחלה שפקדה אותנו, הכישלון שנחלנו נגד כל הסיכויים, הפגישה המקרית לכאורה, יובילו אותנו לאן שהובילו. אבל במבט לאחור נדמה לפעמים כי היינו כלי שחמט וקודמנו ביד בלתי נראית שידעה בדיוק היכן היא רוצה שנהיה.
אורח לשבת - הרב יחזקאל סופר
'החשמונאות־החסידית' ומתנגדיה
"נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ". מיקומה של החנוכייה על 'קו התפר' בין ה'רחוב' ל'בית', מוכיח שהמסרים של חנוכה נועדו לא רק לקהל יעד חילוני מתבולל, אלא גם לחוגים ה'פנים־דתיים'. מלחמתנו איננה רק ב'הלניזם' העתיק, אלא גם בהשלכותיו היחסיות בקרב מחננו.
הורגלנו להתמקד במאבק במגמה ההלניסטית שמבחוץ, 'להשכיחם תורתך', מאחר שתומכיה לא הסכימו להנחה שהתורה מסיני היא אלוקית במקורה, הם ראו בתורה חכמה אנושית כשאר הפילוסופיות; כמו כן נאבקנו במגמתם 'להעבירם מחוקי רצונך', מאחר שכראציונאליסטים התנגדו לקבל ערכים 'על־הגיוניים'.
אך ה'חשמונאות החסידית' קוראת לנו להפנות את אור החנוכה גם אל ההתייוונות־העדינה שב'פתח ביתו' פנימה, זו שאיננה בגדר 'כפירה אתאיסטית' אבל מורגש בה מגעה־המטמא שאיננו מתאים לחשמונאי.
להשכיחם תורתך
בחוגים הדתיים, אף שלנו ברור שמקור התורה הוא 'מסיני', אבל בתכניה־הרעיוניים לא תמיד רואים אנו 'חכמה אלוקית', אם אלו סיפורי התורה הפשטניים או אפילו סוגיות הגמרא העוסקות או בעניינים משפטיים או בהוכחות ראציונאליות לגדרי המצוות, כך שככלל היא נראית חכמה שהיא בגדר הבנת־אנוש.
התורה נתפסת לעתים כחוברת הוראת מתימטיקה לחטיבת הביניים, שמחברה הוא אלברט איינשטיין שיצרה עבור כיתת בנו, אבל קשה לראות ברמתה־הפשוטה ייצוג לחכמתו הגאונית של איינשטיין בתורת היחסות.
כך ישנה תפיסה שאמנם הקדוש ברוך הוא הוא 'המחבר' של התורה, אותה התאים לרמת ההבנה של בני ישראל והעניקה להם, אבל חלילה להעלות על הדעת – כך חושבים רבים - שחידושי ר' שמעון שקופ, הם המייצגים את רמת חכמתו האינסופית של הבורא.
מחדשת לנו 'החשמונאות החסידית', שאמנם תורה זו כפי שאנו לומדים אותה - מבן חמש למקרא ועד לגאון הגאונים - היא היא חכמתו האינסופית של הקדוש ברוך הוא ממש. אלא שהיא כמשל המים שאי אפשר לתפסם בידיים, אלא אם יוקפאו לקוביות־קרח, אזי ניתנות הן לתפיסת יד אדם. אף שהמים הקפואים נראים ממש כאבני־שיש, עלינו לדעת שהם אותם המים העליונים המופשטים, אלא שהם במצב צבירה של מוצק. אבל כל צמא לך ל'קוביית־הקרח' ותבוא כמים בקרבו וירווה צימאונו.
המסר החינוכי־חנוכאי שבזה הוא כפול:
ראשית, שעיקר מעלת לימוד התורה איננו רק 'לידע את המעשה אשר יעשון', אלא עצם 'לישת־שכלנו' בשמן החכמה האלוקית, מהווה יחוד נפלא שאין כמוהו עם חכמתו יתברך האינסופית, היינו, 'להיכנס לראש' של אבינו שבשמים.
שנית, תחושת ענווה אמיתית. שהרי מחד עם כל גאונותו של הלמדן, ריחוק ערכו מהאינסוף הוא לא פחות מריחוקו של ילד בן חמש למקרא, אם לא חסד ה' ש'הקפיא' את חכמתו לרמה למדנית־אנושית והעניק לנו אותה בצורה שנוכל לתפסה ולהתמזג עם ה'מים המופשטים' שבתוכה. ההכרה שחכמה אינסופית מצויה ב'קוביית־הקרח' של החומש, באותה מידה ממש כב'קוביית - הקרח' של הפלפול ב'קצות החושן', מביאה את הלומד להתגמדות יוהרתו האליטיסטית, כי זוהי 'תורתך' ממש, חכמתו של הבורא! השווה ומשוה קטן וגדול.

ולהעבירם מחוקי רצונך
אמנם במחננו ברורה חובת ההישמעות גם לחוקים שמעל ל היגיון, בהיותם חוקי הבורא ש'לית מחשבה תפיסא ביה', אבל תפיסה שגויה מניחה שאי שם, מאחורי כל אותם חוקים קיים היגיון עמוק ביותר, שאמנם הוא על־אנושי אבל עדיין בגדר היגיון. כפי שאנו ממושמעים להוראות הרופא, אף שאיננו מבינים מניסיוננו מה הנזק אם לא נציית לו. כך ישנם טועים – שלא יתכן שהקדוש ברוך הוא יצווה מצוות שאין בהן היגיון כלל, דבר שלא מתאים לרמת 'שלימותו'. השקפה כזו לא הגיעה עדיין לדרגת 'חוקי רצונך', אין זו אלא אמונה ב'חוקי חכמתך'. הם תופסים שלגבינו זה חוק, אבל אצלו יתברך זו חכמה.
ברם, טחו מראות עיניהם שאף שבא להלל נמצא מזלזל. שהרי משמעות ההיגיון היא שישנם חוקי טבע המניעים את הרופא במתן הוראותיו ואיננו יכול להורות אחרת, כי יהא זה מנוגד לנתונים־הביולוגיים, נמצא שההיגיון מחייב.
האמנם יעלה על הדעת שגם לקדוש ברוך הוא יש היגיון שמחייב אותו? מניע הגיוני לאסור את הטרף בגלל 'הנתון העובדתי' שמאכלים אלו מטמטמים את המוח והלב ולכן לא אסר דברים אחרים כי אינם מטמטמים? הרי שלא כרופא, שאיננו אחראי ליצירת הנתונים, הקדוש ברוך הוא לא הגיע אל עולם קיים שיש בו מכבר 'נתוני טמטום' ולכן הוא נאלץ כביכול להורות על איסור השימוש בהם. הרי הוא זה שהחליט לברוא את החזיר באופן כזה שיש בו טומאה המטמטמת; יכול היה לבוראו במצב 'פרווה', שלא יהיו בו 'פיגמנטים של טומאה' ולא יטמטם המוח והלב ויהא מותר!
אין זאת אלא שאלו 'חוקי־רצונך', כי כך הוא רצה, ברצונו החופשי מכל סיבה ומכל מניע הגיוני! שהרי הוא סיבת כל הסיבות! ואדרבה: בגלל שהקדוש ברוך הוא מתעב מאכל זה כי כך רצונו, זה גרם שיהיה טמא.
ברם, ההתיוונות העדינה מסרבת לקבל תיזה זו, בהיותה מבטלת כליל את הישות־השכלתנית. החשמונאות החסידית מניחה שגם ההיגיון איננו מוכרח הגיונית, כי אם רק בגלל שכך רצה הקדוש ברוך הוא.
ההתיוונות העדינה מנסה להתנצל על רתיעתה מרעיון 'חוקי רצונך', בטענה כי זה נוגד את המקובל בחז"ל לבאר את טעמי המצוות, ולפי האמור נמצא שאין טעמים הגיוניים המחייבים את הבורא להיגיון כלשהו. אבל ההנחה שיש היגיון שקודם לציווי הבורא ומניע אותו לצוות כך או אחרת, מנוגד – רחמנא ליצלן - לעיקרי האמונה החשמונאית.
למה הדבר דומה? לאקמול. התרופה מכילה חומר כימי המאלחש כאבים, אבל לתינוקות שאינם מבינים את השפעתה הכימית של התרופה, יצרו 'אקמולי', בה הוסיפו סירופ טעים בטעמי תות או פטל, כך שהתינוק יסכים לשתותה מ'טעמים שונים' הערבים לחיכו. אבל אנו המבוגרים יודעים את האמת, שהחומר המרפא איננו ה'טעם', אלא ההרכב הכימי חסר הטעם!
כך יש להבין את טעמי המצוות שנאמרו בחז"ל, שלא באו אלא לשכנע את האני של האדם, עד כמה משתלם לו לקיימן אם עקב התועלת של שכרן הרוחני או עקב הנזק הרוחני לטהרת הנשמה. אבל כל אלו אינם הסיבה האמיתית לכך שהבורא הורה לעשותן.
מעלת המצוות היא בכך שהן חוקי־רצונך, שאינן מבוססות היגיון, אלא הן רצונו המוחלט של האינסוף. בהתבטלותנו באופן 'על־הגיוני' לרצונו ה'על־סיבתי' אנו מקשרים את עצם הנשמה עם עצמות הבורא, התקשרות שאיננה תלויה בדבר, לא מצדנו ולא מצדו!




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il