בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויגש
לחץ להקדשת שיעור זה

מיקוד לפירוש הרמב"ן על התורה - פרשת ויגש

undefined

ר' אבישי לקס ור' גילעד ליפשיץ

טבת התשע"ז
3 דק' קריאה
מה, יב
ד"ה כי פי
לשון הקודש היא שפת ארץ כנען
רש"י פירש שיוסף מוכיח את זהותו לאחים מכך שהוא מדבר בלשון הקודש. הרמב"ן חולק על כך, ואומר שאין הוכחה לאחים בזה שדיבר יוסף בלשון הקודש כיון ששפה זו הייתה שפת כל ארץ כנען, ואין הוכחה מכך ששליט מצרים יודע אותה לכך שהוא יוסף. לכן מפרש רמב"ן שאין כאן הוכחה אלא זירוז להביא את יעקב, שאחרי שהאחים רואים את מצבו הטוב של יוסף ואת כוחו במצרים, ודאי שהוא יוכל להצילו מן הרעב.

מה, כד
ד"ה אל תרגזו
משמעות השורש רגז
יוסף אומר לאחיו "אל תרגזו בדרך". משמעות המילה רוגז היא רתת ורעד, שלרוב מתלווה אל הפחד. יוסף אומר לאחיו שלא יפחדו מליסטים כיון שהכל יודעים שהם שיירה של המושל יוסף, ולא יעזו לפגוע בהם.

מו, א
ד"ה ויזבח זבחים
הסוד שבהקרבת הזבחים לאלקי אביו יצחק
רש"י פירש על פי המדרש, שאמרה התורה שיעקב זבח 'לאלהי אביו יצחק', ולא אמרה התורה 'לאלהי אברהם', משום שחייב היה יעקב בכבוד יצחק יותר מכבודו של אברהם. הרמב"ן חולק על פירוש זה, שהרי יעקב יכול היה להקריב לשם 'ה' אלקי אבותיו', בלי לייחד את אביו; או לזבוח סתם לשם ה', כמו שכבר עשה בקרבנות אחרים. אלא שיש בזה סוד, והוא, שיעקב פחד מן הירידה למצרים, והתכוון בהקרבת השלמים, שמשימים שלום בעולם, לרכך את מידת הדין (מידתו של יצחק) שהייתה מתוחה עליהם בירידתם למצרים.

מו, א
ד"ה ויזבח זבחים
מחלוקת רמב"ם ורמב"ן בהבנת פירוש אונקלוס למעשי ה'
על הפסוק "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" תרגם אונקלוס "אנא איחות עמך ואנא אסקינך". ושאל עליו הרמב"ם (מו"נ א, כז): הרי בכל מקום בתרגומו מרחיק אונקלוס את הגשמות, ואומר שאין הדבר כפשוטו, ואם כן מדוע כאן תרגם אונקלוס כפשוטו? עונה הרמב"ם שכיון שהפסוק כאן הוא ציטוט ממה שנאמר ליעקב במראות הלילה, ולא תיאור מעשה ה', לא חש אונקלוס לשנותו. כי רק כשהתורה מתארת מעשי ה' שולל אונקלוס את הגשמות, אבל לא בדברים המובאים בחלום, כי ודאי אינם כפשוטם. הרמב"ן מאריך להביא ראיות כנגד דברי הרמב"ם, מקומות בהם היה ראוי לאונקלוס לפרש שלא כפשוטו, ופירש כפשוטו, ומקומות שהיה ראוי לפרש כפשוטו, ולא פירש כן. ולכן אומר הרמב"ן שהמקומות בהם שינה אונקלוס הם לא מחשש להגשמה, אלא מחמת דברים ידועים בקבלה וסודם ליודעי חן.
הרמב"ם הביא שם פירוש נוסף, שהאלהים המוזכר כאן אין זה ה' אלא מלאך. ולפי דבריו גם בפסוקים המוזכר כבוד ה' ואונקלוס תרגם כפשוטו יש לומר כן. הרמב"ן חולק גם על זה בראיות רבות ומוסיף, שחלילה לומר שהשכינה המוזכרת במקומות רבים בתורה היא דבר אחר מה' יתברך, והמתפלל לדבר אחר מה' כעובד ע"ז.

מו, ב
ד"ה ויאמר יעקב
ההבדל בין שם יעקב לשם ישראל
הרמב"ן שואל, מדוע אחרי ששינה ה' את שמו של יעקב לישראל, קורא לו הוא כאן יעקב. ומתרץ, שקרא ה' כאן לישראל יעקב לרמוז לו שעמ"י במצרים לא יהיה חזק ותקיף, כמשמעות השם ישראל, אלא יהיו תחת שיעבוד. וכן זו משמעות הכתוב לקמן "ואלה שמות בני ישראל.. יעקב ובניו", שאמנם הם עתידים להיות חזקים, כמשמעות שם ישראל, אבל בעת שעבודם במצרים לא יהיו כך.


מו, טו
ד"ה שלשים ושלש
הנסים שמזכירה התורה – נסים שמבססים את האמונה בה' ובנביאיו.
חז"ל מקשים על מניין בני לאה שבכללן נמנו שלושים ושלושה, ואילו בכתובים נמצא רק שלושים ושניים. ומתרצים חז"ל שיש למנות גם את יוכבד שנולדה בין חומות מצרים. האבן עזרא מקשה על פירוש חז"ל, שאם כך, כאשר יוכבד ילדה את משה גילה היה מאה ושלושים, ופלא מדוע לא סיפרה התורה נס זה, אחר שסיפרה התורה על שרה שילדה בגיל תשעים. הרמב"ן יוצא כנגד רבי אברהם ומגן על דברי חז"ל, ואומר, שגם לפי שיטת האבן עזרא חייב להיות נס שאינו מוזכר בכתובים. שכיון שהיא בת ללוי, אף אם נאמר שהיא נולדה לזקנותו הנה היא נולדה לו כאשר היה זקן כאברהם, ואף יותר, וגם היא תלד לגיל שבעים ושלוש, ויש בזה נס יותר גדול מאצל אברהם.
אלא אומר הרמב"ן שאין בקושיית האבן עזרא עיקר, שמנתה התורה רק ניסים שנתנבא עליהם מראש נביא, או שמלאך נגלה ואמר שיקרה כן, שבנסים אלו מוכח שיש בורא לעולם ומתחזקת אמיתת הנבואה (רמב"ן שמות יג, טז). אבל שאר הניסים לא מנתה התורה, שהרי כל ההשגחה על עמ"י היא בניסים נסתרים, ובמה חשובים יותר ניסים אלו. [בתוך דבריו רומז הרמב"ן ליסוד אחר, שכל הטובה והרעה הבאה על האדם הן ניסים נסתרים. עיין בפירושו לשמות יג, טז].



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il