בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון מס 143

התפילה שלי או הילדים שלי...

undefined

הרב משה בצלאל וינברג

תשע"ז
4 דק' קריאה
דווקא כשאני רוצה לפרוש כנפיים וסוף סוף להתרומם, הילד בוכה כי נשפכה לו הבמבה...
וכאן האב שואל, תקיעת שופר זו שאליה התכוננתי חודש שלם, היתקע שופר בעיר מראש חודש אלול, ואני מהעם הנחרד. קמתי לסליחות באשמורת, הכנתי את עצמי בלימוד ספרי הלכה מוסר וחסידות. ועכשיו הנה מגיע הרגע הנשגב של הכתרת המלך על ידי השופר, הנה אומרים את קטעי הזוהר הקדוש, אומרים שבעה פעמים למנצח, צועקים את פסוקי הקר"ע שט"ן. לוחשים את ה'לשם יחוד', את התפילה לתוקע, את התפילה לשומע. הנה הרגע הגדול והנורא מתקרב, והבעל תוקע מתכונן לומר 'ברוך אתה'.
ואני, מה תפקידי כעת, מה חובתי בעולמי ברגע זה? "לשמור על הבן שהגיע לחינוך שלא יבלבל את שאר המתפללים" (ראו משנה ברורה סימן תקפ"ז ס"ק ט"ז). ומה איתי, אותי מותר לבן שלי לבלבל, אני לא יהודי החייב בתקיעות בלא הפרעות ובלבולים? אולי עדיף שהבן ישאר בבית, או ילך לעזרת נשים, ואני יתייחד עם קוני. אומר ברגש ובהתלהבות את המלכיות זכרונות שופרות, אמלא את המצברים הריקים שלי ברוחניות מהיום הגדול הזה, והוא יהיה בבית.
וקול שני מהבהב ואומר, לא, לא זו הדרך, אתה חייב במצות חינוך, אתה חייב להביא את הבן לבית הכנסת. אתה חייב למנוע ממנו להפריע לאחרים, גם אם זה על חשבון התקיעות הגבוהות שלך, גם אם זה על חשבון הרוחניות שלך. אתה חייב להיות מבולבל, ובלבד שהשכן שלידך לא יהיה מבולבל.
ריבונו של עולם, מה עושים כאן, מה עדיף על מה, מה חובתי בעולמי.
את ימי אברכותי אני זוכר, השתתפתי באסיפת אברכים בגילאי שלושים ומשהו, שנערכה בביתו של כ"ק אדמו"ר מסלונים זצ"ל בעל ה'נתיבות שלום'. הוא דיבר על בואו של אדם מבית הכנסת לאחר התפילה המרוממת של קבלת שבת, על אמירת ה'גוט שבת' לבני הבית והילדים... על אמירת 'שלום עליכם' למלאכים, 'בואכם לשלום' 'ברכוני לשלום'. על תפילת הלב והרגש של 'רבון כל העולמים', מודה אני לפניך על כל החסד אשר עשית עימדי. כי הדלקתי נרותי החלפתי שמלותי ובאתי לביתך, ושויתי ד' לקראתי שתרחמני, כל מילה ומילה בתפילה זו מרוממת ומרגשת. והמשיך הרבי ודיבר על אמירת ויכולו, על הקידוש, על השותפות עם הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. על זמירות השבת, על אוירת שולחן שבת, זה השולחן אשר לפני ה'. ודיבר ודיבר, ושאב את כולנו ליופי ציורי מרתק, לאוירה שבתית רוחנית שלא מעלמא הדין.
כשסיים את דבריו והקהל החל להתפזר, פנה אליו אחד האברכים בשקט ואמר: "רבי, אני רוצה לתאר לרבי את שולחן השבת בביתי. השולחן ערוך בנרות שבת, ביין וחלות, בכלים וסכו"ם, הכל ברוך ה' מוכן לסעודה. התפילה עברה בלא תקלות מיוחדות, שלושת הגדולים חוזרים איתי מבית הכנסת, וארבעת הקטנים מחכים בבית עם זוגתי. אני יודע שסעודת שבת הוא ענין רוחני, ואלין מליא יהון לרקיעיא, כל מילה עולה לשמים. 'גוט שבת' 'גוט שבת' אומר אני לאשה ולילדים שנשארו בבית, ומתחיל להגיד שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי השלום, מלאכי עליון. מתלהב ואומר בלהט ובחום, ממש מרגיש את המלאכים שבאו איתי מבית הכנסת לומר יהי רצון שגם בשבת הבאה כן.
"ובעוד עיניי עצומות, המפה נסחבת לצד אחד, פאותיו של אחד נמשכים על ידי השני, צמותיה של ביתי נמרטים על ידי אחת האחיות, הנרות נופלים, היין נשפך, החלות על הרצפה. זה בוכה, זה שר, זה צוחק, ילדים קטנים... הגדול בן תשע והקטנה בת חודשיים. מה נאמר ומה נדבר, על מה הרבי מדבר איתי, על איזו אוירה של שבת?"
והרבי, מאזין מקשיב שומע, ומביט בו בעיניו הרחמניות. מהרהר מעט ובאוחזו בזרועו אומר: "שמע נא ידידי ר'... לך ולזוגתך יש כעת מצוה אחת חשובה מאוד בשמים, מצוה אחת ויחידה, 'חינוך הילדים בשלוה וברוגע...'. מכל שאר הענינים אתה כעת פטור, ובגיל ארבעים תבא לשאול אותי עוד פעם על חובתך בעולמך". וכך המשיך והסביר לי, "אתה יודע שצריך שיהיה אוירה בשולחן השבת, אתה מבין שהילדים מפריעים לך, וכשאתה מגיע הביתה אתה מכניס אוירה של לחץ, מסר של מתח. הילדים קולטים את האויר והאוירה, הם חשים שאפשר לחתוך את הכל בסכין חד, והם לא מסוגלים לעמוד בזה. לא יעזרו לך כל צעקותיך, לא יעזרו לזוגתך כל גערותיה. הילדים צריכים כעת חום ורוגע, מנוחת אהבה ונדבה, שלום ושלוה והשקט ובטח. וכל זמן שלא תהיה פטור מכל עניניך, ותקדיש את עצמך רק לשלוה ולרוגע, מלאך רע יאמר את דברו...".
אמר לי אותו אברך: "לא קל היה לי לקבל את השינוי, אני רוצה להרגיש 'שבת', אני חייב להיות רוחני בשבת. והנה פטור אני מהכל, רק לאוירה טובה לילדים אני מחוייב. אך עכשיו אחרי שנים רבות, אין מילים בפי להודות לרבי זצ"ל, על עצתו הנפלאה. לא עברה תקופה קצרה וכל המתח שהיה בבית בליל שבת נמוג ונעלם, וממילא כל התנהגות הילדים שונתה לחלוטין, ושולחן השבת קיבל את צורתו האמיתית והטבעית, אבל מתוך אהבה ונדבה".
תקיעת שופר הינה מצוה נעלית ביותר, אחת בשנה היא. אנחנו רוצים להיות חלק מההתעלות, חלק מהמלכיות זכרונות שופרות. אך המסירות לילדים, הקשר הנצחי לילדים מתוך אהבה, מתוך זה שאנחנו מוותרים משלנו ומדמינו למען הילדים. נותן לנו ולילדים, מצוה כה גבוהה, עד שלבסוף גם תקיעת השופר שלנו מתעלית על ידי כך.
ועוד, ואולי זה כל יסוד הענין. נעים זמירות ישראל דוד המלך, משתמש בתהלים באהבת אב לבנו כמשל לאהבת הקדוש ברוך הוא לבני ישראל, "כרחם אב על בנים ריחם ה' על יראיו". המשל הוא אהבת אב לבנים, רחמנות של אב לבנים, והנמשל הוא שכך היא אהבת הקדוש ברוך הוא לבניו יראיו. על כן חובתינו בימים קדושים אלו, שבהם נידון אדם על "אם כבנים" או "אם כעבדים", להשקיע הרבה מאוד במשל, באהבת אבות לבנים, במסירות להם, בויתור על הרוחניות שלנו למען הרוחניות שלהם. ואז יביט הקדוש ברוך הוא מלמעלה ויאמר: אם בני ישראל מתנהגים כך אל בניהם, קל וחומר שאני אתנהג כך אל בני אהובי. וזכור אזכרנו ורחם ארחמנו, אמן כן יהי רצון.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il