בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות ליום ירושלים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

במספר שמות

undefined

הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל

תשנ"ד
5 דק' קריאה
כבוד הרבנים, הותיקים והאורחים, והנושאים בעול. הרבנים האורחים, כבוד הרב גולדויכט שליט"א, אחד מאלה אשר הניחו את היסוד שיהא אפשר להמשיך את הבנין הזה ע"י הכשרה קודמת של אלה שיראתם וחכמתם כאחד, שממשיכים לאותו התפקיד של ההשתלמות ב"ארץ חמדה", שזאת השנה השביעית שכמעט ממש לפי התוכנית שהוכרזה מעיקרה.

ומדי שנה בשנה אנחנו נפגשים בעז"ה עם הציבור אשר שומר אמונים, אלה שהתמידו ומתמידים וממשיכים ללכת בתלם הזה עד שיברכו, בעז"ה, על המוגמר תרתי משמע - מוגמר זה גמור, מוגמר זה נחשב בשמים. מברכים על המוגמר, שמתבשמים מריחה של תורה, מגדולתה של תורה ויוצאים בעז"ה להיות גדולי ישראל משפיעים בתורה, מה שנחוץ לנו כיום הזה, מה שזקוק לנו כיום הזה בכדי שנזכה להיות מה שאנחנו ראויים להיות.
"חומש הפקודים" כפי שאנחנו קוראים לספר במדבר. "חומש הפקודים" על שם שני המספרים שמופיעים שמה ביחס לכלל ישראל בדילוג, כאילו, על כל המאורעות שהן לכאורה יותר עיקריים מאשר שאלת המספרים. אבל, תוכנו של דבר, אנחנו רואים שהתורה מתחשבת ביותר עם הענין המספר בצורה מוחלטת ביותר. שמדינה מכריזה על מפקד האוכלוסיה מוסרים את זה לאיזה סטודנטים שמחפשים עבודה, איזה אנשים בטלים שיעברו בין האנשים ויספרו את המפקד. אין משהו מיוחד בדבר הזה.

כאן אנחנו רואים שהתורה צוותה ואמרה בשמות - הקב"ה צווה בשמות אישיים מי שיעמדו על הפקודים. כי זה איננו דבר פשוט, כי זה הוא לא רק מספר, כי זהו ענין "מספר שמות". זה שמות אישיים של כל אחד ואחד שמהווה עולם בפני עצמו, ושהוא צריך להיות משפיע על אחרים ומושפע מאחרים, לעמוד יחדיו ולפעול כל אחד ואחד לפי כושרו ולפי יכולתו ולפי אישורו ולפי לימודו. "מספר שמות" (במדבר א, ב) - זה לא סתם חייל, זהו מספר מיוחד, מפני שהכתוב אומר במקום אחד שאנחנו נקרא בהפטרה כאן "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" (הושע ב, א). מתחיל במספר וגומר במשהו שהוא לא ימד ולא יספר, מפני שלאמיתו של דבר זהו התוכן המיוחד, היהודי, שהוא מספר ואיננו מספר, הוא מספר שלמעלה מהמספר, ולא יספר. "במספר שמות" - אז יכול להיות אחד המחזיק את המרובה, יכול להיות אחד שהוא עולם מלא. "מספר שמות"..."אשר לא ימד ולא יספר". כי אנחנו מוכרחים לדבר הזה, כי המספר הוא מפחיד אותנו, ועל כן אנחנו מוצאים שבזמן המפקד היה צריך לתת מחצית השקל "לכפר על נפשותיכם" (שמות ל, טו). הרי אסור לספור. "ויפקדם בטלאים", בחרסים, במשהו, לא במספר הממשי. כי המספר הממשי מפחיד אותנו, מפחיד את העולם כולו, מבטל אותנו בפני אחרים. מי זה? כמה כבר יש לנו? היו לנו שנים עשר מליון. היו, ולצערנו גם זה פחת והלך ע"י האסונות הבלתי ראויים והבלתי חזויים מראש. אז כמה אנחנו כאן בא"י? וכמה סובבים אותנו? ...(הקלטה חסרה)...
"מספרי השמות" - האנשים המיוחדים במינם, כל אחד לפי תכונתו, לפי ענינו ולפי כושרו. כך יצא מה שיצא בחשבון סופי. וגם הענין של הצבור הקטן והמצומצם שלנו "ארץ חמדה", שגדלתם וצמחתם והייתם מכל שנה ושנה, מכל יום ויום נתווסף כח מיוחד בכם. בעז"ה תזכו לברך על המוגמר ואז תצאו ותתנו מפריכם, מכושרכם, מאמונתכם, ממסירותכם לציבור כולו, ואז הציבור הזה יווכח כי אכן יש ערך ללמוד תורה, לשקידה בתורה באופן מיוחד בצבור המיוחד הזה, אשר הוא מבחינת ספרא וסייפא.

אנחנו מקבלים בשמחה וכבוד את האורח שלנו, שבא לכבד אותנו, שיודע הרבה מהסייפא, אבל העובדה הזאת שהציבור הזה הנמצא עתה כאן הריח את ריח אבק השרפה אבל הוא לא הסתפק בדבר הזה וגם נכנס לעולה של תורה ועל ידי זה לקבל לעצמו עושר וחיזוק של המצאות בתוך הציבור ולמעלה מן הציבור. לעשות למען הציבור מתוך ידיעת החסרונות ומתוך ידיעת המציאות הזאת שחיים בתוכה.
כבוד האורח! אתה זכית להיות בין אלה אשר בקעו את החומה, אשר ביתרה את ירושלים בשעתה. אנחנו כולנו חיים בצל אותם המאורעות, אנחנו חיים בשמחת אותם הימים. הרי על כן אנחנו מציינים את היום הזה, את יומה של ירושלים, שנפלו, קרסו החומות. ו"ה' סביב לעמו" להקים חומה חדשה במקום אותם החומות שחרבו, להקים מסביב לעמו ישראל.
היית בין הכובשים של העיר ואנחנו רוצים לראות אותך גם בין הנלחמים על שלמותה של העיר בתקופה הזאת אשר אנחנו חיים בתוכה.

"שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" (תהילים קכב, א). שמחנו בזמן שכבשנו את ירושלים, חשבנו שזו היא האתחלתא דגאולה, זהו הענין, הכותרת של כל אותן המלחמות שנלחמו לפני זה ותהיה זאת אולי המלחמה האחרונה.
"שמחתי באומרים לי בית ה' נלך"... הרי אנחנו עומדים מאחרי הכתל, הרי איננו נכנסים פנימה, כי זה אנחנו מחכים לנס מהשמים, אנחנו מסתפקים ברגע זה בכתל המערבי, אבל אנחנו רוצים שהכותל המערבי יהיה הסמל המאחד את כלל ישראל, גם בארץ ישראל וגם בגולה. למעשה אנחנו רואים כיום "עומדות היו רגלינו". חשבנו נלך, חשבנו נתקדם, חשבנו נגדל יותר ויותר. למעשה אנחנו נשארנו עומדים. אבל גם בעמידה הזאת צריך כח. גם לעמידה הזאת צריך אמונה. כי על כן השאלה של המספרים שהזכרתי, המספרים שלנו והמספרים של האחרים הם מעמידים אותנו במצב של התבטלות. אם אין אנחנו יודעים לשמור על ערכינו, אם אנחנו איננו יודעים את התפקיד המיוחד שיש לכנסת ישראל בעולם כולו, באנושות כולה, להשמיע מתוך התורה האמיתית והאמונה האמיתית והיסודות האנושיים הכלליים שמתבטאים אצל כנסת ישראל בצורה הרבה יותר נרחבת, ובצורה יותר מעמיקה, ובצורה יותר אחראית. כנסת ישראל כדוגמא לאומות העולם, כנסת ישראל כמושפעת ומושבחת באופן ישיר ע"י בורא העולם, שעל ידי זה אנחנו יכולים להראות גם לעולם כולו את המציאות המיוחדת הזאת שאיננה מתבססת על הכח, אלא מבססת את הכח על הרוח.

"לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'" (זכריה ד, ו). היסוד הזה שהתוכן הרוחני קודם למציאות הגשמית. שאם החיל יכול לשמור ולהלחם ביד חזקה הרי אין זה אלא בזמן שיש לו האמונה בצדקת דרכו, עם האמונה הזאת שיודע שאנחנו בונים וחוזרים לארץ מולדת אבותינו. וארץ אבותינו איננה רק באותם גבולות המצומצמים של הקו הירוק. ארץ ישראל היא כזאת כפי שהיא ישנה, כפי שלומדים אנחנו בסיום ספר התורה אחרי המספרים הללו - פרשת מסעי, שנותנת לנו את הלימוד הנכון על הגבולות המינימליות של ארץ ישראל כפי שהיא צריכה להיות.
אם זכינו לדבר הזה, נשמור על הדבר הזה. כי "עומדות היו רגלינו" (תהילים קכב, ב). שתעמודנה הרגליים שחס וחלילה לא נזוז. נשמור על האמונה הזאת שדרכנו צודקת, שאנחנו לא לקחנו מאחרים. אם מישהו לקח, אז אחרים לקחו מאתנו. כי הארץ הזאת היא ניתנה לאבותינו לארץ נחלה. היא איננה יכולה להשתנות כי ירושה אין לה הפסק. "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח).

אבל אנחנו צריכים לדעת, כי יש לנו כפילות, יש תואמות לדבר הזה. "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". אם המורשה - התורה שצווה לנו משה היא מייחדת, והיא מאוחדת, תואמת את המושג הזה של "נתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח). שני הדברים הללו תואמים יחד. אם שוכחים את התאימות הזאת, אם אינם יודעים את הקשר שיש בין שני אלה, אז מתחילים לחשוב על המספרים, ומתחילים לחשוב על הזכויות לפי המושגים הכלליים, הגויים. שמי שנמצא עכשיו, כיום הזה, מבלי להסתכל איך הגיעו הנה. מה היה קודם מזה, איך התפתחה התרבות היהודית, איך ניבאו הנביאים היהודיים, אשר מכוחם ומרוחם ניזונת האנושות כולה. אם ידעו את זה... אם לא יודעים את זה, אז מתחילים לפקפק אחרי הזכות שלנו. אז מתחילים לחשוב ש'ליסטים אתם'. שאתם גזלנים - לקחתם ארץ אחרת.
"כח מעשיו הגיד לעמו" (תהילים קיא, ו). הקב"ה הגיד לנו את הכח הפנימי שיש לעמו, את הזכות האמיתית, שעל כן אנחנו צודקים.

אנחנו רוצים לברך את כבוד האורח הנכבד שלנו שידע את תפקידו לא רק באותה שעה שהתחיל אותה, אלא גם בהמשך ישמור בכבוד על התוכן הפנימי של עם ישראל, על הזכות המלאה של ישראל בארצו. והקב"ה יתן לו כח ועוז לעמוד בדברים האלה ולהגן על התביעות הנכונות, על המציאות הזאת כי עומדות היו רגלינו - לכל הפחות שנעמוד במה שיש, לשמור על מה שיש בכבוד ובאמונה ובקוממיות להיות בקומה זקופה. לעמוד על שלנו.

והקב"ה יהיה בעזרנו שאנחנו נראה את ירושלים כפי שהיא צריכה באמת להיות - עיר שחוברה לה יחדיו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il