בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון 141

כאיש פשוט דווקא

undefined

הרב משה שילת

תשע"ז
5 דק' קריאה
כאיש פשוט דווקא
התמימות והפשטות שאיתם יש לומר את התהילים מודגשות בחסידות עוד יותר מהתמימות הנדרשת בכל מעשה טוב אחר. עיקרה של אמירת תהילים היא הצורה, איך אומרים אותם.
ניתן להעמיק בפרשנות תהלים עד בלי די, אבל תהלים אינו ספר לימוד אלא תפילה של דביקות והשתפכות הנפש. ודביקות באה תוך פשטות, תמימות ורצון להישאב: "הבעל שם טוב אמר שהתמימות האמיתית בה יהודי פשוט או יהודיה פשוטה אומרים תהילים, היא הדרגה העליונה ביותר בדביקות".
הבעל שם טוב ייקר מאוד את דרגתם של אלו שאומרים תהילים מתוך התעוררות פנימית, אפילו אם אינם מבינים מה הם אומרים, והדגיש שמעלתם אינה נופלת מהגדולים אשר בארץ: "המלאך מט"ט קושר כתרים לקונו מתפילותיהם של ישראל, והבעל שם טוב אשר הרים את קרנם של האנשים הפשוטים והנשים הפשוטות שבישראל קושר כתרים לקונו מאמירת התהילים שלהם".
לא בטוח שאנחנו מבינים כמה שגבה מעלת הפשטות, אבל לעתיד לבוא היא תתגלה: "בביאת המשיח תתגלה מעלת הפשיטות והתמימות שיש בעבודתם של אנשים פשוטים שמתפללים ואומרים תהילים בתמימות".
סיפור מופלא שהתרחש אצל הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים מובא בכתבי הרבי הריי"ץ, הנה הוא:

נהוג אצל הבעש"ט, היו האורחים סועדים רק שתי סעודות מהשלוש סעודות דשבת קודש, כי סעודה אחת מיוחדה רק בשביל התלמידים חבריא קדישא.
פעם באחת השבתות אירע מאורע שהבהיל את כל החבריא קדישא. על שבת ההוא באו הרבה אורחים ובהם אנשים פשוטים עובדי אדמה, בעלי מלאכה, סנדלרים, חייטים, נוטעי כרמים וגנות, מגדלי בהמות ועופות, סוחרי שוק והדומה.
בשבת בסעודת הלילה הראה הבעש"ט התקרבות גדולה להאורחים הפשוטים, להאחד נתן בכוסו מעט מיין הנשאר בכוסו מקידוש, להשני נתן הכוס המיוחד שלו שיקדש, לאחדים נתן פרוסות לחם מהלחמים שבירך עליהם, ולאחדים נתן דגים ובשר מהמונח בקערתו ועוד קירובים שונים שהפליא את החבריא קדישא.
האורחים ביודעם כי לסעודה השניה אין להם רשות לכנוס, התקבצו לבית הכנסת של הבעש"ט, ולהיותם אנשים פשוטים ביותר התחילו כל אחד ואחד לאמר תהילים.
המאורע הלזה היה בשנות תקי"ג־תקט"ו, בעת אשר בין תלמידי הבעש"ט כבר היו הגאונים המפורסמים כמו הרב המגיד ממעזריטש והרב הגאון מפולנאה ועוד.
כשישב הבעש"ט לסעודה שניה, סידר את כ"ק התלמידים החבריא קדישא איש איש על מקומו בסדר מסודר כרגיל. וכשישבו מעט זמן התחיל הבעש"ט לאמר תורה והחבריא קדישא מתענגים בנועם אלוקי. הסדר היה שהיו מזמרים בשיר וניגונים שונים, וכראות החבריא קדישא שהבעש"ט רוחו טובה עליו, והנה גדל שמחתם ועליצות נפשם הקדושה.
ואחדים מהחבריא קדישא הרהרו שעתה הוא טוב מאוד, אבל לא כן הוא כאשר מתקבצים האנשים הפשוטים, הבלתי מבינים כלל מה שהבעש"ט נ"ע אומר, והרהרו מדוע הבעש"ט מקרב את האנשים בקרובים נעלים ונשגבים כאלו.
עודם טרודים במחשבותיהם אלו, ראו שפני הבעש"ט נעשו רציניות, והתדבק בדבקות גדולה ומתוך הדבקות התחיל להגיד: שלום שלום, לרחוק ולקרוב, ואמרו רבותינו ז"ל מקום שבעלי תשובה עומדים שם, צדיקים גמורים אינם עומדים שם, ודקדק הנוסחא צדיקים גמורים, וביאר כי ישנם ב' דרכים בעבודת השם יתברך עבודת הצדיקים ועבודת הבעלי תשובה, ועבודתם של האנשים הפשוטים הוא בדרגא דבעלי תשובה, להיותם בהכנעה ושפלות בעצמם כעין חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא.
כשגמר התורה התחילו לזמר שירים, והתלמידים שהרהרו תחילה אודות הקירוב הגדול שהראה הבעש"ט להאורחים הבינו, שהבעש"ט הרגיש במחשבתם והרהורם, ושעל כן אמר תורה זו, וביאר מעלת עבודתם של האנשים פשוטים.
הבעש"ט היה בדבקות עצומה, וכאשר גמרו לנגן פתח את עיניו, והסתכל בפני החבריא קדישא בהסתכלות מרובה, ואמר כי כל אחד ואחד יתן יד ימינו על כתפו של חברו היושב אצלו, באופן אשר כל היושבים סביב השולחן, יהיו משולבים אלו עם אלו.
הבעש"ט ישב בראש השולחן, ואמר להם לנגן איזה ניגונים, וככלותם לנגן ציווה עליהם כי יעצמו עיניהם ולא יפתחום עד שיצווה להם, וישים את שתי ידיו הקדושים, יד ימינו על כתף התלמיד היושב מימינו, ויד שמאלו על כתף תלמידו היושב משמאלו.
לפתע שמעו כל התלמידים שיר וזמרה נעימה ועריבה בלולה עם קול תחנונים המחריד את הנפש, זה מזמר ואומר, אוי ריבונו של עולם, אמרת ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים, וזה מזמר ואומר אַי רבונו של עולם בחנני ה' ונסני, צרפה כליותי וליבי, זה ישיר ואומר טאַטע הארציקער (אבא לבבי) חנני אלוקים חנני כי בך חסיה נפשי ובצל כנפיך אחסה עד יעבור הוות, וזה ישיר ואומר, איי געוואַלד זיסער פאָטער אין הימעל (הצילו, אבא מתוק שבשמים), יקום אלוקים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו, זה יצעק בקול מר ואומר, טייערער טאַטע (אבא יקר), גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך ה' צבאות מלכי ואלוקי, וזה יצעק בקול תחנונים ואומר, ליבער פאָטער דערבאַרעמדיקער טאַטע (אבא אהוב, אבא רחמן), שובנו אלוקי ישענו והסר כעסך מעימנו.
החבריא קדישא השומעים קול השיר והזמרה של אמירת תהילים, זוחלים ורועדים, ואם כי עיניהם הקדושים עצומות, הנה דמעותיהם נגררות מעצמם, ולבם שבורה ורצוצה מקול תחנוני בעלי השיר והזמרה וכל אחד מהחבריא קדישא מתברך בלבבו שיעזרהו השם יתברך שיזכה לעבוד את ה' בכעין זה.
הבעש"ט הסיר את ידי קדשו מעל כתפי שנים התלמידים שישבו מימינו ומשמאלו ואטם אזניהם מלשמוע עוד בקול השיר והזמרה באמירת מזמורי תהילים כבתחילה, ויצו להם הבעש"ט שיפתחו עיניהם ושינגנו כפי שיאמר להם איזה ניגונים לנגן.
בעת ההיא ששמעתי את השיר דאמירת מזמורי תהילים – מספר כ"ק מורנו הרב המגיד לכ"ק רבנו הזקן – היה לי כעין שפיכת הנפש וגעגועים גדולים באהבה בתענוגים שכמוהו לא זכיתי עד אז, ונעלי הבית שלי היו רטובים מזיעה ודמעות של תשובה פנימית מעומקא דליבא.
כשפסק הבעש"ט לנגן כרגע נשתתקו כל החבריא קדישא והבעש"ט היה בדביקות גדולה משך זמן, ואחרי כן פתח עיני קדשו ויאמר: השיר והזמרה ששמעתם הוא השיר והזמרה של אנשים פשוטים האומרים תהילים בתמימות מקרב לב עמוק באמונה פשוטה.
ואתם תלמידי הביטו וראו, ומה אנחנו שאין אנו אלא רק שפת אמת, כי הגוף אינו אמת, ורק הנשמה היא אמת, וגם היא אינה רק חלק מן העצם שלכן נקראת שפת אמת, בכל זה הנה גם אנחנו מכירים את האמת, מרגישים את האמת ומתרגשים מן האמת בהתפעלות עצומה, כל שכן וקל וחומר השם יתברך ויתעלה שהוא אמת לאמתו, מכיר את האמת דאמירת תהילים של אנשים פשוטים.

למעשה – התהילים היומי
הדבקות בספר תהילים מקיפה את כל עם ישראל לדורותיו. בזמני מצוקה, לא עלינו, התהילים נפתחים מאליהם והאדם קורא בהם מכל ליבו, אבל ביום יום צריך לפנות לכך זמן, אחרת לא נגיע לזה.
בחצרות חסידים ובקהילות יהודיות רבות נוהגים לומר תהילים מדי יום, לפי החלוקה לימי החודש. לפי החלוקה החודשית אנחנו זוכים במנת תהילים יומית, לא ארוכה מדי (כמו התהילים המחולק לימי השבוע) ולא קצרה מדי (כפרק או שנים לאחר התפילה) אלא 'חתיכה הראויה להתכבד'. ומדי חודש בחודשו מסיימים את התהילים.
הרבי יוסף יצחק מלובביץ' זצ"ל עסק רבות בהנחלת תקנת אמירת התהילים הזו בכל חוגי ישראל וקבע שיש בתקנה זו: "כוונה פנימית הנוגעת לכלל ישראל ממש בגשמיות, בבני חיי ומזוני, וברוחניות, בטל אורות, שפע ברכה, הצלחה, ישועה וגאולה".
לכתחילה זמנה מיד לאחר תפילת שחרית, ומי שלא הספיק יאמרם במשך היום אך ישתדל להתחיל לפחות כמה פסוקים לאחר שחרית. בבית מדרשו של הרבי מלובביץ' זצ"ל, אמירת תהילים זו לאחר תפילת שחרית על ידי הציבר והחזן, בטלית ותפילין, הייתה חוק בל יעבור.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il