הפרשה בהלכה יתרו תשע"ז

הלכה למשה מסיני
זהו כינויין של הלכות, שכמו כל התורה ניתנו למשה בהר סיני, אך אינן כתובות ואינן נלמדות מן הכתוב, אלא מקובלות עלינו דור אחר דור, שכך שמע משה רבנו מפי הגבורה בהר סיני, ומסרן לישראל. עד כדי כך חזקה היא המסורת, שיש הסובר (הרמב"ם) שבהלכה למשה מסיני אין מחלוקת.
ומה ההבדל בין הלכה למשה מסיני לבין כל הלכה אחרת שהיא מדאורייתא (מן התורה)? כידוע, ספק דאורייתא לחומרא, בעוד שספק דרבנן לקולא. מהו הדין בספק בהללמ"מ? ולדוגמא: שיעורים ומידות (כזית וכביצה, אמה וטפח וכו') הם הלכה למשה מסיני. כיום יש לנו ספק כיצד לתרגם שיעורים אלו למידות ימינו (שיעורי חזון-איש ושיעורי ר' חיים נאה). כיצד עלינו לנהוג באורכו של הלולב, בנפחה של המצה וכדו'?
בדעת הרמב"ם הבינו רבים (רמב"ן, ריב"ש) שבספק בהללמ"מ ניתן להקל, אבל הם עצמם חלקו עליו, ולדעתם יש להחמיר. כיון שהרמב"ם סובר שבכל ספק דאורייתא מעיקר הדין היינו יכולים להקל, ורק חכמים הם שחייבו אותנו להחמיר בכך, הרי שניתן לבאר שחכמים לא חייבו זאת בהלכה למשה מסיני. ואם כך, לדעתו ניתן היה לכאורה להקל בשיעורו של הלולב (אף כשמצוותו מדאורייתא: ביום הראשון של סוכות), ולמודדו לפי השיעור הנמוך יותר. אלא שהרמב"ם עצמו בפירוש המשניות מקוואות ו,ו מביא שכשהמצוה עצמה עיקרה מדאורייתא, והספק הוא רק בשיעור – יש להחמיר.
ע"פ הערך הלכה למשה מסיני בכרך ט

חמדת האנציקלופדיה התלמודית (84)

רבנים שונים

add_alert

19 - הפרשה בהלכה

20 - הפרשה בהלכה יתרו תשע"ז

21 - זכירת מעשה העגל

טען עוד

אין למדין מקודם מתן תורה
"כל מה שאנו אוסרים או עושים היום, אין אנו עושים אלא במצות הקב"ה על ידי משה רבנו... אין אנו מלים מפני שאברהם אבינו מל עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהקב"ה ציוה אותנו על ידי משה רבנו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה..." (רמב"ם פיהמ"ש חולין). כל זאת משום שניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ומה שקיימו האבות עשו רק מתוך רצונם ולא מחמת שהיו מצווים.
משום כך, למרות שהקב"ה אמר "והיה שמך אברהם", ומכאן למדו חז"ל שכל הקורא לאברם 'אברהם' עובר בעשה, בכל זאת לא נמנה דבר זה בין רמ"ח מצוות העשה - זאת משום שהדבר נאמר לפני מתן תורה שבפרשתנו.
אבל אם כך, מדוע על זריזות למצוות אנו למדים מאברהם שהשכים בבוקר לעקידה? ומדוע למדים מלבן שאמר "מלא שבוע זאת" שאין מערבין שמחה בשמחה? ומדוע למדים על הצורך בסכין לשחיטה מהכתוב בעקידה "ויקח את המאכלת"? ועוד ועוד. כמה תשובות לדבר:
א - את גופי המצוות אין לומדים, אבל את אופן קיומם לומדים. ב - דבר שיש בו טעם וסברה למדים, אבל לא גזירות הכתוב. ג - מה שאפשר ללמוד גם מאחר מתן תורה למדים; אבל כשאין לימוד אחר, למדים גם מקודם מתן תורה. ד - אין למדים רק כשיש מקום להסביר מדוע קויימה מצוה זו דווקא לפני מתן תורה. ה - ניתן ללמוד ביאורי מלים ודברים שהם בבחינת גילוי מילתא.
ע"פ הערך אין למדין מקודם מתן תורה בכרך א


רפואה והלכה

הורים

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ [שמות כ יא]

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ב, ערך הורים, טורים 537 - 544

* # *

מצות כיבוד אב ואם היא חמורה שבחמורות [1], והיא מצות עשה גדולה [2], והאריכו חז"ל בגודל המצווה וחשיבותה הרבה [3].
מקור השם 'הורים' הוא משם העצם הריון [4].

טיפול רפואי בהורים - עיקר הבעיה ההלכתית-רפואית ביחס להורים נוגעת לטיפול בהם, שכן התורה אסרה הכאת אביו ואמו [5], ומכאן למדו חז"ל שכל הכאה בהורים הגורמת לצרירת דם אסורה, ומיתתו בחנק [6]. ואף שחבלה בכל אדם אסורה, ובכל זאת התירה התורה חבלה שהיא לרפואה, קיימת בעיה מיוחדת בטיפול רפואי-כירורגי בהורים, שמא עשוי החתך להתרחב מעבר למידה הדרושה לצורך הרפואה, ונמצא מתחייב באיסור שיש עליו עונש מיתה, מה שאין כן בסתם אדם, שהאיסור הוא בלאו [7].

תנאי האיסור לטיפול - איסור הטיפול הרפואי בהורים מחשש לחבלה יתירה בהם, הוא דווקא כשאין אחר שיכול לטפל בהם [8]. אמנם גם במקום שיש אחר שיכול לרפא אותם - יש אומרים, שהאיסור על הבן הוא חומרה בלבד [9]; אמנם יש מי שכתב, שלשיטות ראשונים האיסור הוא גמור וחמור [10].
יש אומרים, שבכל עניין שהוא לרפואה, ואביו מצווה לו לעשותו, מותר לבן לעשותו בשבילו [11]; וכן אם הבן עושה טוב יותר מאחרים, ואביו חפץ שהוא יעשה, יכול לעשות [12].


היה קוץ תחוב לאביו,לא יוציאנו שמא יבוא לעשות בו חבורה, וכן אם הוא רופא לא ירפאהו בדבר שעושה חבורה, אף על פי שמכווין לרפואה [13]. במה דברים אמורים, כשיש שם מישהו אחר לעשות הרפואה, אבל אם אין שם אחר לעשות, מותר לבן לרפאות אביו, כפי מה שירשהו [14]. ואפילו אם האב לא ציווה, אבל הבן מבין מעצמו שיש סכנה בדבר אם ימתינו לאחר, מותר לבן לרפאות את אביו [15].

זריקה תוך-שרירית לאביו - יש אומרים, שמותר לבן לתת זריקה כזו רק בתנאי שאין שם אחר שיכול לתת הזריקה [16]; ויש אומרים, שאף אם יש מישהו אחר שיכול לעשות זאת, מותר לבן להזריק לאביו זריקה כזאת, כי בדרך כלל לא מתקיימת בזריקה ההגדרה של חבלה [17].

תנאים בהיתר הטיפול על ידי הבן - כאשר הבן עושה בחינם, ואחר עושה בשכר - יש אומרים, שנחשב כאילו אין שם אחר [18]; ויש אומרים, שמחוייב הבן להוציא ההוצאות, ולא יכניס עצמו בשגגת חנק [19].
אם צריך האב לטרוח לילך אצל רופא או בית חולים, נחשב כאין שם אחר [20].
יש מי שהבדיל בין טיפול הגורם לחבלה כשהמטרה היא למנוע צער בלבד, כגון הוצאת קוץ, שאז מותר לבן לעשות טיפול זה רק במקום שאין אחר, לבין טיפול וחבורה במקום סכנה או ספק סכנה, שמותר לבן בכל מקרה [21].
בכל מקרה יש לאב לבקש מבנו לעשות הזריקה, ולומר לו שהוא מוחל לו אם יעשה חבורה יתירה [22]; ויש מי שכתב, שצריך לבקש רשות מאביו ומבית דין [23].

זריקה תוך-ורידית, או ניתוח גדול -במקרים אלו יש מקום להחמיר, כך שאם יש שם אחר לא יעשה זאת הבן [24]. ויש מי שכתב, שאם אחר מכוון את המחט לווריד, זה מצב קל יותר מבחינת ההלכה, שהבן ימשיך את ההזרקה [25]. ומכל מקום, בדבר שצריך מומחיות יתירה כמו ניתוח, מותר לבן לבצע זאת כשאביו מבקשו [26].

אבי-אביו - לעניין הוצאת קוץ, או הקזת דם לאבי-אביו, מעיקר הדין דינו ככל אדם אחר, ולא כאביו [27].

מילה - מותר לבן למול את אביו, אם קשה להמתין לאחר שיבוא למולו, והאב מצטער על העיכוב [28].

בדיקת סוכר - יש מי שכתב, שאם אין שם אחר, מותר לבן לקחת מעט דם מאביו לבדיקת רמת הסוכר בדמו של אביו, כדי שידע להיזהר באכילתו [29].

מי שנטרפה דעת הוריו,ישתדל לנהוג עמהם כפי דעתם, ואם אי אפשר לו לעמוד בהתנהגותם, ילך לו ויניחם, ויצווה לאחרים להנהיגם כראוי [30]; ויש מי שכתב, שאין הוראה זו נכונה, ואין לבן לעזוב את הוריו [31].
אסור לו לבן לקשור את אביו כדי למנוע השתוללותו [32], אבל אם יש חשש שהוא יינזק מהשתוללותו, מותר לקושרו, עד שיימצא סדור מתאים במוסד [33].

המרת פקודת רופא - אב חולה, שאסרו לו הרופאים לאכול או לשתות דבר מסויים, והוא שואל מהבן לתת לו דבר זה למרות איסור הרופאים, אין הבן מחוייב לשמוע לו, אפילו אם האב אומר לו שלא ימחל לו [34]. יש אומרים, שהיינו דווקא אם יש סכנה בדבר שאסרו הרופאים, אבל אם אין בו סכנה - ישמע לו, אפילו אם יש חשש שהדבר יזיק לו [35]; ויש אומרים, שבכל מקרה שיש חשש לנזק לא ישמע לו, אפילו אין סכנה בדבר [36].

המתפלל על אביו החולה,יזכירו בשמו, ולא יוסיף אדוני אבי, או אבא מארי, שאין גבהות לפני המקום [37].

רחיצה - במקום שאין אחר, מותר לבן לרחוץ את אביו, או למרוח לו משחה, אפילו במקומות המכוסים, אלא שישתדל עד כמה שאפשר שלא לראות את ערוותו [38].

מקורות והערות
[1] ירושלמי פאה א א; [2] רמב"ם ממרים ו א; [3] ראה מכילתא יתרו פרשה ח; קידושין ל ב; ירושלמי קידושין א ז; טושו"ע יו"ד רמ א, ועוד; [4] רש"י בראשית מט כו; [5] שמות כא טו; [6] סנהדרין פה ב; רמב"ם ממרים ה ה; טושו"ע יו"ד רמא ג, וחו"מ תכד א. וראה גם ברש"י שמות כא טו; [7] סנהדרין פד ב. וראה ברמב"ן תורת האדם, סוף ענין הסכנה; שאילתות פ' משפטים, סי' ס, ובהעמק שאלה שם; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' כז - השיטות השונות אם יש הבדל בין פעולה רפואית שיכולה לסכן את האב, כגון ניתוח, לבין פעולה רפואית שרק תגרום לחבלה יתירה, כמו הוצאת קוץ; [8] ראה להלן; [9] ב"י יו"ד סי' רמא; ביאור הגר"א שם סק"ה; גשר החיים, ח"ב פ"א; [10] שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' לב; [11] מנ"ח מ' מח סק"ב. וראה בשו"ת מנחת שלמה, שם; [12] ערוה"ש יו"ד רמא ו; [13] סנהדרין פד ב; רמב"ם ממרים ה ז; טושו"ע יו"ד רמא ג. וראה עוד בשאילתות, שאילתא ס, ובהעמק שאלה שם סקי"א; תו"ש משפטים פכ"א אות רפט; [14] רמב"ם שם; רמ"א שם; חינוך, מ' מח, בדיני המצוה; בן איש חי, שנה ב, פר' שופטים סקכ"ד. וראה בשו"ת מנחת יצחק ח"א סי' כז-כח, וח"ו סי' צט - השיטות השונות העולות מהגמרא והפוסקים; [15] דרך פיקודיך, מ' מז; [16] שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' כז-כח; [17] גשר החיים ח"ב פ"א; שו"ת מנחת שלמה סי' לב; [18] גשר החיים, ח"ב פ"א; שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' לט; שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' לב; [19] שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קצז; הגרי"א הרצוג, בגשר החיים שם. וראה בשו"ת הגרי"א הרצוג, חיו"ד ח"א סי' עה; [20] שו"ת מנחת יצחק שם; [21] שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' לט. וראה בשו"ת כל בו על אבלות ח"ב סי' ד, שחילק באופן דומה בין רפואה שמצריכה אומנות יתירה, לבין רפואה שאין צורך במומחיות מיוחדת; [22] הגרי"א הרצוג, בגשר החיים שם. ועיי"ש שמסתמך על המנ"ח מ' מט, שהאב יכול למחול על הכאתו. אכן, זו איננה דעה מוסכמת, כדמשמע בשאילתות משפטים, שאילתא ס, שאב שמחל על כבודו - כבודו מחול, הוא דווקא בכבוד, אבל לא מועילה מחילתו בהכאה ובקללה, וראה בהעמק שאלה, שם; [23] חמאת החמדה, הובא בתו"ש שמות, פכ"א אות רפט; [24] גשר החיים שם; הגרי"א הרצוג שם; [25] שו"ת שבט הלוי, ח"ח סי' עט אות' ב-ג. אמנם ראה בח"ב סי' קיב אות ג, שכתב שאפילו אם אחר התחיל את החדרת המחט לווריד, יש לאסור על הבן לגמור הפעולה, וצ"ע; [26] כל בו על אבלות ח"ב, עמ' 15-14; [27] שו"ת תורה לשמה סי' רסה; שו"ת ציץ אליעזר חכ"ב סי' סא אות ב; [28] שו"ת ציץ אליעזר חי"ז, במילואים לסי' יד סוף אות א, בשם בעל ארץ צבי; [29] שו"ת ציץ אליעזר חכ"ב סי' סא. אמנם השאלה ועיקר הדיון שם הוא ביחס לאבי-אביו, אך משמע מדעתו שגם באביו מותר, עיי"ש; [30] רמב"ם ממרים ו י, ובנו"כ; טושו"ע יו"ד רמ י, ובנו"כ, והוא על פי גמ' קידושין לא ב; בן איש חי, שנה ב, שופטים סקט"ו; [31] ראב"ד, בהשגותיו ממרים שם; [32] שו"ת ציץ אליעזר, חי"ב סי' נט; [33] נשמת אברהם חיו"ד סי' רמ סק"ד, בשם הגרי"י נויבירט; [34] ס' חסידים, הוצאת מק"נ, סי' שטז; בית לחם יהודה, יו"ד רמ טו; ערוה"ש יו"ד רמ מא; [35] ברכ"י יו"ד רמ י; [36] יד שאול, יו"ד סי' רמ סקי"א; שו"ת באר משה ח"א סי' ס אות י; [37] ס' חסידים, סי' תת; ברכ"י יו"ד סי' רמ סק"ד, ושיורי ברכה שם, סק"ד; שו"ת תשובה מאהבה ח"ג סי' רמ; רעק"א בהגהותיו לאו"ח קיט א; שו"ת ציץ אליעזר ח"ה, קונט' רמת רחל, סי' יג; [38] אוצה"פ סי' כג, סקכ"ג אות ב, בשם שמע אברהם; נשמת אברהם חאהע"ז סי' כג סק"ט.