בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • מלאכות שבת
לחץ להקדשת שיעור זה
שבת דף עד ע"א

מלאכת בורר

undefined

הרב יאיר וסרטיל

אדר תשע"ז
15 דק' קריאה
היחס בין הזורה, הבורר והמרקד
הגמרא בדף עג ע"ב אומרת שהזורה, הבורר והמרקד הן בעצם אותה מלאכה והטעם שנמנו כשלוש מלאכות הוא לפי שכל האופנים הללו היו במשכן ולפיכך יש למנות כל אחד מהם כאב בפני עצמו. במיוחס לר"ן (ד"ה תנא הזורע) בשם הרא"ה מסביר שאין זה דומה לזורע, זומר ונוטע ששם במקום שיש את אחת המלאכות אין את השנייה 1 , ולכן כולן נחשבות לאב אחד, אולם בזורה, בורר ומרקד צריכים את כל המלאכות בדבר אחד. ובמנחת חינוך (מוסך השבת, זורה) בשם הר"ן פירט וכתב שאמנם עניין כולם דומה, והוא הפרדת אוכל מפסולת, אולם אין מעשיהם שווים ואינם בזמן אחד אלא הזורה בתבן, הבורר בצרורות והמרקד בסובין, וכן כתב ברש"י (עה ע"ב ד"ה הרי).
המנחת חינוך עצמו הוסיף הבדלים נוספים. זורה הוא רק בכלי בשונה מבורר, אך מאידך יש בו חומרא שחייבים גם כשרוח מסייעתו, וזה דווקא בזורה ולא בבורר ומרקד. לכן אם יזרה ביד יהיה פטור, כי זורה אין כאן הואיל ועושה ביד, ובורר אין כאן הואיל ורוח מסייעתו. אולם החמדת ישראל 2 (במערכתו על מוסך השבת אות יב, עמ' 96) חולק וסובר שאף ביד חייבים משום זורה. נראה לסייע למנחת חינוך מדברי רש"י (עג ע"א ד"ה הבורר) המפרש במשנה את מלאכת הבורר "פסולת בידיו", ולכאורה קשה שהרי אדרבה בורר בכלי חמור יותר, אלא נראה שבא לבאר שהחידוש בבורר הוא שחייב אפילו ביד ולא כזורה ומרקד שחייבים רק בכלי.
בדף קלח ע"א נחלקו האמוראים לגבי משמר, כלומר, נותן את השמרים לתוך משמרת ומסנן. רבה סובר שחייב משום בורר ורבי זירא משום מרקד. רש"י (ד"ה דנוטל) מסביר שרבה סובר שחייב גם משום בורר וגם משום מרקד, ובמנחת חינוך (בורר אות ג) סובר שכך היא גם דעת הרמב"ם , שלא כדעת רבנו חננאל שם. לדברי רבנו חננאל נראה שאי אפשר להתחייב משום שתיים, וביאור הגמרא בדף עג ע"ב – שאמרה שבורר, זורה ומרקד הן לכאורה אותה מלאכה ובכל זאת נמנו כשלוש מלאכות משום ששלושתם היו במשכן – הוא שאע"פ שמכל אחד היה ניתן ללמוד על האחרים מכל מקום ייחדה התורה אב לכל אחד מהם ומכיוון שכך שוב אינו עובר משום האחרים. אולם לפי רש"י משמע שעדיין אפשר לעבור על כמה מהם באותו מעשה, ולפי זה צריך עיון מדוע לא כל מרקד עובר גם משום בורר.

גידולי קרקע
הט"ז (שיט ס"ק יב) מוכיח שחייבים מהתורה אף בדבר שאינו גידולי קרקע מהגמרא בדף עד ע"ב, שהעושה חבית חייב שבע חטאות, ורש"י מפרש שאחת מהן היא משום בורר, שבורר הצרורות הגסות מתוך הרגבים הטחונים.
ובשו"ת אור לציון (חלק ב פרק לא אות ד בהערה) כתב שחייב רק מדרבנן, ודחה הוכחת הט"ז שלעניין מלאכות שבת כל הבא מן האדמה נחשב גידולי קרקע ולכן גם רגבי אדמה בכלל. וכתב שכן משמע מהגר"א (שכא, ט), שכתב שכל מלאכות הקרקע הן רק בגידולי קרקע, ולא רק טוחן.

מהות המלאכה – עצם הברירה (מיון), הוצאת הפסולת או השבחת האוכל?
הפרדה בין שני מיני מאכלים ומיון
יש לעיין בדיני המלאכה, אם המלאכה היא דווקא הפרדה בין אוכל לפסולת המעורבים, ולפי זה מסתבר שמהות המלאכה היא השבחת האוכל על ידי סילוק הפסולת, או שהמלאכה היא בכל הפרדה בין שני מינים, כלומר אסור למיין, ולפי זה מהות המלאכה אינה השבחת האוכל אלא עצם ההפרדה והמיון.
הברייתא אומרת: "היו לפניו מיני אוכלין, בורר ואוכל... ואם בירר חייב חטאת". רש"י כותב שכך יש לגרוס ולא "היו לפניו שני מיני אוכלין". הריטב"א (ד"ה גרש"י) מסביר שלדעת רש"י חייב דווקא באוכל מתוך פסולת ממש ולא באוכל מתוך אוכל.
התוס' (ד"ה היו) כותבים שהגירסא היא "היו לפניו שני מיני אוכלין" וגם באוכל מתוך אוכל יש ברירה, אולם הם מנמקים שהטעם לכך הוא בגלל שאותו שאינו חפץ בו כעת נחשב לפסולת לגבי מה שחפץ. אם כן גם לדבריו הגדרת המלאכה היא ברירה מפסולת ולא עצם המיון. נפקא מינה מהגדרה זו, שבמקרה שממיין אך זקוק לשני המינים, אף אם אינו זקוק להם לאלתר אלא רק לאחר זמן אין בכך איסור, כי סוף סוף אין כאן אוכל לעומת פסולת. כמובא בתוס', גם רבנו חננאל גרס "שני מיני אוכלין". מאידך גם הוא כתב (עד ע"א) בהגדרת המלאכה: "פי' בורר – נוטל פסולת מבין האוכל ומשליכו או נוטל האוכל ומניח הפסולת". ואם כן גם הוא הלך בדרכם של התוס' שהמלאכה היא דווקא הפרדה מהפסולת אלא שכשזקוק כעת רק למין אחד המין השני נחשב לעניין זה כפסולת.
הרמב"ם (שבת ח, יב) סובר כתוס' שגם בשני מיני אוכל חייב, וכן פסק השולחן ערוך (שיט, ג) בעקבותיו, אך הרמב"ם לא מנמק, ואם כן בדעתו יש מקום להסתפק אם סבר גם הוא כחידוש התוס' שהאוכל שאינו זקוק לו כעת מוגדר כפסולת, או שסבר שגם במיון יש ברירה, וההגדרה אינה הפרדה מפסולת אלא עצם המיון.
ואכן הפרי מגדים (משבצות זהב שיט ס"ק ב) מסתפק בדעת הרמב"ם, והביאור הלכה (שיט, ג ד"ה היו) כותב שנראה פשוט מלשון הרמב"ם 3 שהגדרת המלאכה היא עצם הברירה שבורר מין אחד מחבירו ועל ידי זה כל מין בפני עצמו אלא שאם דעתו לאכול תיכף והוא בידו הרי זה דרך מאכל ולכן מותר. לפיכך פשוט שגם מיון אסור, ואדרבה קל וחומר הוא, אם במקום שהניח מין אחד על מקומו שייך שם ברירה כל שכן במקרה שלקח כל מין ומין וביררו לעצמו.
לגבי מהות המלאכה, אם גם מיון אסור ודאי שמהות המלאכה אינה השבחת האוכל וגם לא הוצאת הפסולת אלא עצם הברירה. אם מיון מותר והמלאכה נוהגת רק במקום שיש אוכל ופסולת (או שני מאכלים שאינו מעוניין באחד מהם ולכן הוא מוגדר כפסולת) אזי מסתבר יותר שמהות המלאכה אינה עצם ההפרדה, ומבין שתי האפשרויות הנותרות מסתבר יותר להגדיר שהיא השבחת האוכל, משום שכל מלאכות השבת הינן יצירות חיוביות 4 , ואם כן יש דוחק בהגדרת המלאכה כהוצאת פסולת. אולם יש מקום לומר שאף שכמובן המטרה היא התוצאה החיובית של השבחת האוכל, ולכן זוהי מלאכה חיובית, מכל מקום בפועל הגדרת המלאכה היא הוצאת הפסולת, משום שפעולתו בפועל נעשית בדרך כלל בפסולת לפי שעל פי רוב הוא המועט 5 .

האם בורר הוא משאצל"ג?
הביאור הלכה (שיט, ג ד"ה לאכול מיד) הביא את הישועות יעקב שהקשה מדוע כל בורר אינו מלאכה שאינה צריכה לגופה הרי אינו זקוק לפסולת אלא מוציאו כדי שלא יפריע לו ויזיקו ודומה להוצאת מת מן הבית. ותירץ שמהות המלאכה אינה הוצאת הפסולת אלא השבחת האוכל שכעת הינו משובח ללא פסולת, ואם כן מלאכתו קרויה על האוכל הנותר וזו מלאכה הצריכה לגופה. רואים שהוא נקט שהמלאכה היא דווקא הפרדה מפסולת ולכן אפשר להגדיר את מהות המלאכה כהשבחת אוכל.
אולם בעל המאור (לח ע"א בדפי הרי"ף) כותב שמלאכות זורה ובורר אכן אינן לצורך גופן אלא שבכל זאת חייבים עליהן בגלל שהיו במשכן. משמע שסבר כהבנת הישועות יעקב בשלב השאלה, שמהות המלאכה אינה השבחת האוכל אלא הוצאת הפסולת. כאמור, יש דוחק בהגדרת המלאכה כהוצאת הפסולת, כי כל המלאכות הינן יצירות חיוביות, ואף אם נגדיר שהמלאכה היא עצם הברירה יש בכך קצת דוחק, כי יותר מסתבר להגדיר על פי התוצאה החיובית ולא רק על פי עצם הפעולה שעושה, ומכל מקום צד זה כן יתיישב על הדעת אם נאמר שמלאכת בורר אינה דווקא בברירה מפסולת אלא גם במיון בין שני מינים (שזקוק לשניהם לאחר זמן), ואם כן המלאכה אינה השבחת האוכל אלא עצם הברירה.

איך משערים שיעור גרוגרת?; הוצאת חלק מהפסולת
השיעור המחייב במלאכות הנעשות במאכל אדם הוא גרוגרת. המנחת חינוך (מוסך שבת, זורה) דן כיצד יש לשער זאת במלאכת בורר – האם צריך שתהיה גרוגרת באוכל הנותר או שמודדים יחד עם הפסולת שהוציא? הוא נוטה לומר שמשערים רק את האוכל הנותר, ואילו החמדת ישראל (במערכתו על מוסך השבת אות יב, עמ' 97) כתב שמהירושלמי לא משמע כך, שכן נאמר בירושלמי (שבת ז, ב): "נטל לתוך ידו כגרוגרת ובירר חייב".
לכאורה שאלה זו תלויה בהגדרת המלאכה. אם המלאכה היא עצם הברירה הרי שיש לשער הן את האוכל הן את הפסולת ואם ההגדרה היא השבחת האוכל הרי שיש לשער רק את האוכל. אולם נראה שהתלייה אינה הכרחית אלא לכיוון אחד. לדעת החמדת ישראל שמשערים את הכל מוכרחים לומר שהמלאכה היא עצם הברירה 6 , אך שיטת המנחת חינוך יכולה להתיישב עם שתי ההגדרות. אם ההגדרה היא השבחת אוכל אז פשוט שיש לשער רק את האוכל, אך גם אם ההגדרה היא עצם הברירה יש סברא גדולה לשער רק את האוכל, כי השיעור בכל מלאכה נקבע לפי החשיבות, ובכל המלאכות הנוגעות למאכל אדם נקבע שהשיעור הוא גרוגרת משום שזהו שיעור מאכל חשוב, ואם כן גם אם המלאכה עצמה היא הן באוכל הן בפסולת מכל מקום החשיבות שלה היא מצד הגרוגרת שיש באוכל. כך נצטרך לומר גם לדעת בעל המאור, אם נגדיר שלדעתו המלאכה היא הוצאת הפסולת, כי לפי זה לכאורה צריך לשער לפי שיעור הפסולת, וקשה לומר כך, אלא שגם הוא יודה שמשערים במאכל משום שבכך תלויה החשיבות.
אולם באמת קשה לומר בשיטת הירושלמי שהחיוב הוא על מיון כי תחילת אותה המימרא היא: "אמר רבי יודן יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב. יש שהוא נוטל כגרוגרת ומיד מתחייב. היך עבידא היה יושב על גבי כרי וברר צרורות כל היום אינו מתחייב". אם הגדרת המלאכה היא עצם המיון ודאי יש לחייב גם כשהוציא רק חלק מהפסולת, וכפי שאנו פוסקים להלכה 7 , אך לשיטת הירושלמי שאינו חייב על כרחך שההגדרה היא השבחת האוכל, ולפיכך כל שלא הוציא את כל האוכל יש מקום לומר שהאוכל לא הושבח. לכן נראה לפרש 8 שכוונת הירושלמי שלוקח גרוגרת מאכל שמעורב בו פסולת נוספת והוא הוציא ממנה את כל הפסולת ושייר רק את גרוגרת המאכל 9 .

ברירה במין אחד
הרמ"א (שיט, ג) פוסק את דברי תרומת הדשן (סימן נז) המדייק מן המשנה שאיסור ברירה הוא דווקא בין שני מינים, אולם כל שהוא מין אחד, אף על פי שבורר חתיכות גדולות מתוך קטנות, אין בכך ברירה.
הט"ז (ס"ק ב) חולק וכותב שלשון המשנה היא לרבותא, שאפילו בין שני מיני אוכלים יש ברירה ולא אומרים שהואיל וכל מין ניכר בפני עצמו אין כאן ברירה, וכל שכן שבמין אחד יש ברירה, ומביא שכן דעת המהרי"ל והרש"ל . וכתב שיש ללמוד כן מסברת התוס' שנימקו את טעם האיסור בשני מיני אוכלים שהמין שאינו רוצה כעת נחשב לפסולת. לפי זה גם במין אחד, המין שאינו רוצה כעת נחשב לפסולת. למעשה, המשנה ברורה (ס"ק טו) כתב שהרבה אחרונים חלקו על הט"ז והסכימו עם הרמ"א להקל.
המנחת אשר (סימן סו ס"ק א) כותב שנראה שגם מחלוקת זו תלויה בהגדרת המלאכה, כפי שדנו למעלה. הט"ז, כפי שכתב במפורש, תלה זאת בסברת התוס'. לדעתו ההגדרה היא הפרדה בין פסולת לאוכל, וחודש לדעתם שכאשר מעדיף כעת אוכל מסויים על פני אחר שאינו מעוניין בו כעת, מה שמשייר מוגדר כפסולת לגבי מה שמעוניין בו כעת, ולפיכך גם במין אחד ברירה כזו קיימת. אולם הרמ"א סובר שההגדרה היא עצם ההפרדה בין המינים, ובמין אחד לא קיימת הפרדה זו. על פי זה מחדש (לא להלכה ולא למעשה), שלדעת כולם יהיה מותר למיין (כלומר, כשזקוק לשניהם אך לאחר זמן) במין אחד בין החתיכות הגדולות לקטנות. יש להעיר, שאמנם הט"ז עצמו תלה את דבריו בדעת התוס', אך גם החולקים על התוס' וסוברים שההגדרה היא עצם הברירה והמיון יכולים לסבור כט"ז ולומר ששייך מיון גם בין חלקים קטנים לגדולים, ולפי זה יש מקום לאסור גם מקרה זה.

תנאי ההיתר וטעמיהם
מספר התנאים הנדרשים
הברייתא אומרת שיש אופנים שמותר לברור ויש אופנים שהבורר חייב, והגמרא מביאה כמה נסיונות של האמוראים לפרשה. חלק מהפירושים נדחו הלכתית, כלומר, שלא נתקבלו דבריהם משום שאין להתיר באופנים שנאמרו, וחלק נדחו רק משום שלא משמע להעמיד כך את הברייתא, ולבסוף נתקבל פירושו של אביי המסביר את החילוק, שלאלתר מותר ולאחר זמן חייב. החילוקים שנאמרו קודם ונדחו רק בגלל שלא משמע להעמיד כן הברייתא הם חילוקו של רב יוסף – שלברור ביד מותר, בקנון ותמחוי אסור מדרבנן ובנפה וכברה חייב, וחילוקו של רב המנונא – שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל חייב. יש לברר האם כל התנאים הללו נפסקו, וכן מה היחס ביניהם, האם צריך את כולם כדי להתיר או שכל אחד מהם מספיק לבדו כדי להתיר.
הרמב"ם (ח, יב-יג) סובר שזקוקים לשלושת התנאים כדי להתיר. עוד רואים בדברי הרמב"ם שכאשר מתקיימים רק חלק מהתנאים נשאר איסור התורה בעינו, ולא מועילים חלק מהתנאים להפוך את האיסור אפילו לאיסור דרבנן.
מדברי רש"י (ד"ה והתניא) עולה כי התנאי של 'לאלתר' מועיל להתיר אפילו בכלי, ומאידך התנאי של 'ביד' מועיל להתיר אפילו לא לאלתר 10 . התוס' (ד"ה והתניא) חולקים ומוכיחים מהמשנה בביצה שבכלי חייב אפילו לאלתר. מדבריהם עולה כי זקוקים לשני התנאים כדי להתיר – גם לאלתר וגם ביד.
לשתי השיטות יש לעיין מה היחס לתנאי השלישי 'אוכל מפסולת'. מבחינה לוגית שלוש אפשרויות בדבר: א. תנאי זה הוא היתר בפני עצמו. התנאים האחרים מועילים גם בפסולת מאוכל (לתוס' רק שני האחרים ביחד ולרש"י גם כל אחד מהם בפני עצמו) ומאידך אוכל מפסולת מועיל גם ללא התנאים האחרים; ב. התנאים האחרים (לתוס' ביחד ולרש"י כל אחד מהם) מועילים רק בצירוף תנאי זה אך בפסולת מאוכל תמיד אסור. ג. תנאי זה כלל לא נפסק ואינו מעלה ואינו מוריד 11 .
והנה מדברי התוס' יש להוכיח כנגד האפשרות השלישית, שהרי הם מקשים (ד"ה בורר) על רב המנונא שהביא את התנאי של אוכל מפסולת מדברי רבה בדף קלח ע"א שאמר שדרכו של בורר היא אוכל מתוך פסולת. אם דברי רב המנונא לא נפסקו להלכה, כיצד מקשים מ'גברא על גברא', הרי אולי הם נחלקו ודברי רבה נכונים להלכה, אלא ודאי הבינו שדברי שניהם מתקבלים להלכה ולכן צריך ליישבם זה עם זה, ואם כן נדחית האפשרות השלישית. מבין שתי האפשרויות הראשונות מסתבר בדעת התוס' כאפשרות השנייה, כי בגמרא נזכרו שלושה תנאים שנפסקו, וכמו שלגבי לאלתר וביד אנו מצריכים את שניהם וכל אחד לא מועיל לבדו, אין לנו מקור וסיבה לחלק לגבי התנאי השלישי ולומר שהוא כן היתר אחר בפני עצמו. לפי זה, דעת התוס' כרמב"ם המצריך את שלושת התנאים כדי להתיר, ואכן כך הבין ופסק בקיצור פסקי הרא"ש , אולם מנגד, הריטב"א (ד"ה אמרוה) כותב בשם התוס' 12 שהם לא מצריכים את התנאי השלישי, ולדעתם מותר לאלתר וביד אפילו פסולת מתוך אוכל. הריטב"א לא מתייחס כלל לדין של תנאי זה לבדו ומכך משמע בפשטות כאפשרות השלישית שהתנאי של אוכל מפסולת לא מעלה ולא מוריד.
בדעת רש"י, לכאורה יש להוכיח כאפשרות השנייה. רש"י על המשנה (עג ע"א ד"ה הבורר) כותב בביאור מלאכת בורר "פסולת בידיו", ומדייק מכך הטללי שבת (בורר, התנאים להיתר הברירה, עמ' 182 13 ) שרש"י מחייב בפסולת מאוכל אפילו כשעושה בידיו. אם כן, מוכח כאפשרות השנייה, כי רואים שתנאי זה נפסק וכן שהתנאי של בידו לא מועיל לבדו אלא רק בצירוף אוכל מפסולת 14 , ומסתבר שהוא הדין גם לגבי תנאי לאלתר, שאינו מועיל אלא בצירוף תנאי אוכל מפסולת, וכן הבין הטללי שבת.
הטל חיים (חלק ב סימן ו ס"ק א) אמנם מדייק גם הוא מרש"י על המשנה שהיתר ביד אינו מועיל בפסולת מאוכל, אלא שכנגד זה הוא מביא סתירה מרש"י (ד"ה פטור) האומר שבניגוד לקנון ותמחוי שאסורים מדרבנן משום שדומים לברירה אלא שיש כאן שינוי כי הם כלאחר יד, בברירה ביד מותר לכתחילה כי "עיקר ברירה בנפה וכברה אבל ביד לא דמי לבורר כלל". משמע מנימוקו שאין זה דומה לברירה כלל שטעם זה לבדו מספיק כדי להתיר. הטל חיים מתרץ את הסתירה מהמשנה ששם מדובר בדברים שהדרך לבוררם ביד, ובכך אין ההיתר של 'ביד' מועיל אלא צריך אחד משני התנאים האחרים כדי להתיר, אך בדבר שהדרך לבוררו בכלי, היתר 'ביד' מספיק לבדו ומועיל אפילו בפסולת מאוכל. גם לגבי התנאי של אוכל מפסולת מנמק רש"י (ד"ה אוכל) שלא דרך ברירה היא, וכן לגבי לאלתר מנמק (ד"ה ובורר) שאין זה דרך בוררין, ומסתבר מלשונות אלו שכל אחד מהתנאים מועיל בפני עצמו הואיל ואין זו דרך ברירה.
נמצא לסיכום, שגם לדברי הרמב"ם ובפשטות גם לדברי התוס' (וכן הבנת הטור בקיצור פסקי הרא"ש) זקוקים לכל התנאים כדי להתיר; לדעת רש"י לפי הבנת הטללי שבת מותר דווקא אוכל מפסולת בצירוף תנאי נוסף – או לאלתר או ביד; ולפי הבנת הטל חיים כל אחד משלושת התנאים מועיל לבדו (בדבר שרגילים לברור בכלי); בפשטות לפי הריטב"א בשם התוס' צריך את שני התנאים הראשונים כדי להתיר ואילו התנאי של אוכל מפסולת אינו מעלה ואינו מוריד.

כשהפסולת מרובה
התוס' (ד"ה בורר) מסייגים את ההיתר 'אוכל מפסולת' שמותר דווקא כשהאוכל מרובה מן הפסולת, ובכך מיישבים את הסתירה מדף קלח ע"א, ששם נאמר "מה דרכו של בורר? בורר אוכל מתוך הפסולת". לא מפורש בדבריהם אם כשהפסולת מרובה אין שום דרך לברור או שאז מותר לברור פסולת מאוכל, ובטור (תחילת סימן שיט) מבואר שכשיותר קשה לברור את האוכל מותר לברור את הפסולת מהאוכל.
הרמב"ם (שבת ח, יב) והר"ן (לב ע"א בדפי הרי"ף ד"ה ונמצא) חולקים וסוברים שעיקר בורר הוא פסולת מתוך אוכל ולכן בכל מקרה אוכל מתוך פסולת מותר, גם אם הפסולת היא המרובה. וכן סובר גם הריטב"א (ד"ה אבל), ותירץ את הקושיא מדף קלח ע"א, ששם מדובר לאחר זמן ובכך שני הצדדים אסורים.

טעמי ההיתרים
כאמור, שיטת רש"י לפי הסבר הטל חיים היא שכל אחד מהתנאים מתיר לבדו, וטעם ההיתרים הוא משום שכל אחד מהם נחשב לשינוי עד שאין זו דרך ברירה. יש להוסיף, שאמנם שינוי כלאחר יד עדיין אסור מדרבנן אולם כאן השינויים גדולים יותר, וכמפורש ברש"י (ד"ה פטור) שקנון ותמחוי נחשבים לשינוי כלאחר יד ולכן אסורים מדרבנן, אולם ביד כבר כלל אינו דרך ברירה 15 .
אם כן, צריך להבין את השיטות האחרות, מדוע לדעתם כל תנאי לבדו אינו מועיל, ואם אין זה שינוי מדוע כולם יחד מועילים. ברמב"ם מפורש שכל עוד חסר אחד מתנאי ההיתר עדיין יש איסור מהתורה, משמע שכל אחד מהם כלל אינו נקרא שינוי ולכן אין פטור מצד 'כלאחר יד', ואם כן מתחזקת השאלה כיצד בצירוף כולם מותר.
הריטב"א (ד"ה אבל) מנמק שטעם ההיתר הוא ש"אינו נראה כבורר אלא שנוטל מה שהוא רוצה לתת לפיו", נראה לבארו, שהואיל וכך אנשים אוכלים אין להתייחס לזה כיצירה וכמלאכה אלא יש כאן פעולת אכילה 16 . כך מנמק גם רבנו חננאל (עד ע"ב ד"ה וכענין) שמתייחס לדין שהמולל מלילות מנפח על יד ואוכל, וכותב: "מאי טעמא? דמלאכת מחשבת אסרה תורה, והאי לאו מלאכת מחשבת היא, דלא קא מכוון במלאכה אלא לאכילה בלבד".
לפי זה יובן מאוד מדוע רק צירוף שלושת התנאים מתיר. ההיתר אינו מצד שינוי כלאחר יד אלא שהתורה לא אסרה דרך אכילה, ורק בצירוף שלושת התנאים – כשלוקח את האוכל מהפסולת, לאלתר וביד – זוהי דרך אכילה. כל פרט שיחסר מתנאים אלו יגרום לכך שכבר לא תהיה זו דרך אכילה.
עוד תובן לפי זה דעת הריטב"א לגבי פסולת מרובה, שהריטב"א לא חילק כתוס' אלא התיר אוכל מפסולת בין אם האוכל מרובה בין אם הפסולת מרובה. לפי טעמו אין סברא לחלק, כי סוף סוף בשני המקרים דרך אכילה היא, והתורה לא אסרה לאכול אלא ליצור ולעשות מלאכת מחשבת. אם כן, גם הרמב"ם והר"ן שלא חילקו בין אוכל מרובה לפסולת מרובה הלכו בדרך זו. כך נימק גם הביאור הלכה (שיט, ג ד"ה היו) את דעת הרמב"ם, ונימוק זה הכרחי לפי דקדוקו ברמב"ם (שבת ח, יב) שאף מיון אסור ואם כן קשה לומר שהנימוק להתיר אוכל מתוך פסולת הוא שזהו שינוי, כי במיון העיקר הוא עצם ההפרדה ולא משנה מה הפריד ממה, ולפיכך צריך לנמק שמותר משום שזוהי דרך אכילה.
אולם את התוס' (ד"ה בורר) לא ניתן להסביר בדרך זו, שהרי הם מחלקים בין אוכל מרובה לפסולת מרובה 17 , ואכן הם בעצמם מתייחסים לטעם ההיתר של 'אוכל מפסולת' ומנמקים שאין דרך ברירה בכך. משמע כדברי רש"י, שהטעם הוא 'כלאחר יד'. אך קשה כי בשונה מרש"י לדעתם רק צירוף כל התנאים מתיר (שלושת התנאים, או כהבנת הריטב"א, שני התנאים הראשונים). וצריך לומר שכל אחד מהם אינו נחשב שינוי מספיק לבדו, ולכן אפילו אינו הופך את האיסור לדרבנן (מפורש בתוס' ד"ה והתניא שבכלי חייב אפילו לאלתר), אבל שלושתם ביחד נחשבים לשינוי גדול שאף מתיר לכתחילה, אך הסבר זה קצת קשה מסברא. בדרך זו יש להסביר גם את רש"י לפי דרכו של הטללי שבת , וכן מפורש שם, שאוכל מפסולת זה השינוי הכי משמעותי אך גם הוא לבדו אינו מתיר, ובצירוף לשינוי נוסף (ביד או לאלתר) נחשב לשינוי מספיק גדול כדי להתיר.




^ 1.צריך להבין מדוע דבריו נכונים לגבי זומר.
^ 2.הרב מאיר דן רפאל פלוצקי, אב"ד דוואהרט. ציון המקום הוא לפי מהדורת תרפ"ז.
^ 3.לשון הרמב"ם: "הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר בנפה ובכברה חייב, בקנון או בתמחוי פטור, ואם בירר בידו לאכול לאלתר מותר".
^ 4.ראה בשיעור על "מלאכה שאינה צריכה לגופה" ובשיעורים נוספים.
^ 5.ראה גם בשיעור על "מלאכת צידה" שיש שהגדירו שמהות המלאכה היא שלילת חירות בעל החי, למרות שזו לא יצירה חיובית ואף אינה התוצאה שמצד הנאת האדם, וביארנו בדעתם שוודאי המטרה היא חיובית עבור האדם ובכל זאת הגדרת המלאכה בפועל היא שלילת החירות, משום שזהו השלב המסויים שכעת האדם עושה כדי שבסוף התהליך הוא ישיג את הנאתו.
^ 6.לפי הדרך שמהות המלאכה היא הוצאת הפסולת, לכאורה צריך לשער רק את הפסולת שמוציא (אלא אם נאמר כסברא שכתבנו בדעת המנחת חינוך שכל החשיבות היא מצד האוכל ולכן אין זה משנה כיצד מוגדרת מהות המלאכה).
^ 7.שמירת שבת כהלכתה (ג, יא במהדורה השלישית) ומקורו מהאגלי טל (זורה סעיף א ס"ק ד; בורר סעיף ד) המוכיח שהבבלי חלוק על הירושלמי מכך שבבבלי נאמר שזורה היינו בורר למרות שבזורה המציאות היא שנשאר חלק מן הפסולת.
^ 8.ר' משה לוין
^ 9.עוד יש לעיין במנחות סג ע"ב. שם נאמר שמוטב שירבה במלאכה אחת וירקד ג' סאין פעמים הרבה עד שתצא כמות גדולה, ואל ירבה במלאכות הרבה, כלומר, שכדי להגיע לכמות זו, במקום לרקד הרבה הוא יקצור ויזרה ויברור ויטחן וירקד שתי סאין יותר. אם נאמר שהכל נמדד לפי האוכל, נמצא שגם לפי האופן הראשון הוא לא עובר על מלאכת מרקד יותר מאשר באופן השני, שהרי גם אם מנער יותר פעמים את הנפה סוף סוף כמות האוכל המנופה תהא זהה לכמות שאותה ירקד באופן השני.
^ 10.הגמרא הקשתה על רב אשי שהתיר לברור מהברייתא המחייבת, והוא תירץ שהתיר ביד ואילו הברייתא שחייבה עוסקת בכלי. רש"י מסביר שהכוונה לברייתא שהובאה קודם. למסקנה הברייתא נתפרשה כאביי שחילקה בין לאלתר שמותר לאחר זמן שחייב, ומדייקים מכך התוס' שיוצא לפי רש"י שלאלתר מותר אפילו בכלי (כי רב אשי מעמיד את הברייתא בכלי וכתוב ברישא שלאלתר מותר), ומקשים על כך ולכן מסבירים שמדובר על ברייתא אחרת. עוד יש לדייק מרש"י זה, כפי שכתבנו למעלה, שביד מותר אפילו לאחר זמן, כי את הסיפא של הברייתא, העוסקת בלאחר זמן ומחייבת, העמיד רב אשי בכלי, משמע שביד מותר אפילו לאחר זמן.
^ 11.ההגיון בפסיקה זו היא שלמסקנה התקבל הביאור של אביי לחלק בין לאלתר לאחר זמן, ומיד בהמשך הגמרא וכן במשנה בביצה מוכח שיש גם חילוק בין יד לכלי, אך לתנאי של אוכל מפסולת אין מקור, כי למרות שלא נדחה מבחינה הלכתית אלא רק בגלל שלא משמע להסביר כך בברייתא, מכל מקום לאחר שנדחה שוב אין לו מקור.
^ 12.יש להעיר שפעמים רבות הריטב"א מביא דברים בשם התוס' ואין זה מצוי בתוס' שלפנינו.
^ 13.מהדורת תשע"ב
^ 14.גם אין לומר שתנאי בידו לא מועיל בלי תנאי אוכל מפסולת אך אוכל מפסולת מועיל לבדו, כי אחרת על איזה מקרה הגמרא אמרה שמותר רק בידו, אלא על כרחך שרק צירוף שני התנאים מתיר.
^ 15.לגבי הטעם של לאלתר לא כל כך מובן מדוע נחשב לשינוי, אמנם כמובא לעיל רש"י עצמו כתב גם על תנאי זה "שאין זה דרך בוררין". והנה בחידושי ר"י מלוניל (ד"ה בורר) כתב "שאין זה דרך בוררין לאוצר להצניע", אולם צריך להבין מדוע יש צורך לברור דווקא כדרך הרוצים להצניע, ואולי דווקא ברירה הנעשית כמלאכה חשובה העומדת בפני עצמה נחשבת למלאכת בורר, כעין הברירה הנעשית על ידי החקלאי כאחד מן השלבים של הכשרת המאכל, אך לפי זה היתר זה קרוב יותר להגדרה כפי שכתבנו בשיטת הרמב"ם שהרי זה כדרך אכילה. ואולי יש לומר ברש"י שהטעם בתנאים של אוכל מפסולת ושל ביד הוא מצד שינוי אך בתנאי של לאלתר התנאי הוא "דרך אכילה".
^ 16.יש לסייע מעט לסברא זו, שהתורה לא אסרה לאכול, מדברי המכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דכספא פרשה כ) המובאת בתוס' (קכב ע"א ד"ה מעמיד), שלומדים מהנאמר "למען ינוח שורך וחמורך" שיש להניח לשור לתלוש ולאכול מן הקרקע ולא למנוע ממנו.
^ 17.וכן דקדק בשביתת השבת (בורר אות ב).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il