בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תשא
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת כי תשא תשע"ז

קידוש ה' על ידי עם ישראל

חטא העגל ◆חזרה בתשובה מכל חטא ◆פרה אדומה מכפרת על חטא העגל ◆קידוש ה' בשיבת ציון ◆גדולת הנהגתו של משה רבינו ◆הנהגת מרן הרב והרב צבי יהודה ◆השירות המשותף ◆

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"א אדר תשע"ז
16 דק' קריאה 52 דק' צפיה
חטא העגל
קראנו השבת את פרשת כי תשא ואת פרשת פרה. בפרשה קראנו על חטא העגל. חז"ל אומרים שיותר חמור מחטא כזה לכאורה לא יכול להיות. המשילו אותו לכלה שמזנה בשעת חופתה (ילקוט שמעוני שיר השירים, רמז תתקפג). מה יכול להיות יותר גרוע ומושחת מזה? אין מילים. איך דבר כזה יכול להיות? ישראל עומדים על יד הר סיני, זה עתה היו במעמד הר סיני, איך פתאום נופלים נפילה כזו גדולה? אומנם הכוזרי מסביר (א, צז) שלא הרבה מישראל חטאו, רק שלושת אלפים, שביחס לכל ישראל זה חצי אחוז. הזוהר מסביר שהחטא לא התחיל מישראל ממש אלא מהערב רב שבאו עם ישראל. ואף על פי כן, עם כל ההקטנה כביכול בחומרה של החטא, החטא הזה הוא חטא נורא והתוצאות שלו נוראות. הגמרא אומרת במסכת עבודה זרה (ה ע"א) שאם לא חטאו ישראל הייתה מתבטלת המיתה מהעולם, לא היו מתים. מעמד הר סיני, וקבלת לוחות הברית אמורים היו לרומם את ישראל למציאות שלמה כמו המציאות של אדם הראשון לפני החטא. דעה שניה אומרת שאם לא חטאו ישראל בעגל לא הייתה גלו, והחטא הזה גרם גלות ואין דור שלא משלם על החטא הזה. אומרים חז"ל (פסיקתא זוטרתא שמות, לב, ד"ה ועתה) שכל דור ודור אנחנו עדיין ב"וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי" (שמות לב, לד).
החומרה של החטא הייתה ההגשמה. אמנם זו לא הייתה ממש כפירה בריבונו של עולם שנעלה מעל הכול, אלא החטא היה לקחת מציאות גשמית ולהשתמש בה, להמשיך כאילו את ההופעה האלוקית למציאות מגושמת של איזה גוף. חטא ההגשמה הוא חטא נורא, אפילו אם לא אומרים שכל המציאות העליונה היא מוגשמת, אלא רק חלק ממנה קשור עם משהו גשמי, מאמינים שיש משהו מגושם שהוא המשך מהמציאות האלוקית, זה פוגם בכל האור האלוקי שמופיע בעולם וצריך לתקן את זה דורות על גבי דורות. הרב אומר באורות שאם לא חטאו ישראל לא היו צריכים להיכנס לארץ ישראל בדרך של מלחמה, שם ה' היה נקרא עליהם וכל האומות היו מבטלים את עצמם כלפי ישראל.

חזרה בתשובה מכל חטא
זה היה חטא נורא, והנה באים חז"ל במסכת עבודה זרה (ד ע"ב) ונותנים לנו עוד טעם מדוע החטא הזה קרה: דוד לא חטא אלא כדי להורות דרך תשובה ליחיד, ולא חטאו ישראל בעגל אלא כדי להורות דרך תשובה לרבים. ישראל נמצאים במדרגה כל כך עליונה, ויש נפילה כל כך איומה ונוראה, ולפי חז"ל זה היה צריך לקרות, כדי ללמד דרך תשובה. ללמדך שאפשר לשוב בתשובה מהחטא הכי נורא וגדול בעולם. ודווקא בגלל גדלותם של ישראל באותה שעה, והופעת ישראל כציבור, הם הם יכולים ללמד דרך תשובה. מסביר המהר"ל שרק מי שהוא בר הכי ללמד יכול ללמד. הלימוד הכי גדול וחשוב שצריך ללמד הוא שאפשר לשוב בתשובה, וללמד אותו צריך להיות מישהו מיוחד וחשוב, מי שהוא בר הכי ללמד - עם ישראל היוצא ממצרים, דוד המלך שנמצא במדרגה עליונה, דווקא הם צריכים ללמד דרך תשובה.
אז ראשית כל למדנו כאן לימוד מאוד חשוב, שאפשר לשוב בתשובה על הכול. היות והאדם אינו מושלם, הוא עלול לחטוא, לכן הקב"ה סידר לו דרך של תיקון. כמו שהוא יכול ליפול כך הוא יכול לצאת מהנפילה ולתקן את עצמו. אמונה חשובה ביכולת התשובה, זה הלימוד החשוב ביותר שאפשר ללמוד מהעניין הזה.

פרה אדומה מכפרת על חטא העגל
חז"ל אומרים לנו (מדרש אגדה במדבר יט, ד"ה זאת) שפרה אדומה מכפרת על חטא העגל. והביאו חז"ל משל לשפחה שעובדת בבית המלך והבן הקטן שלה לכלך. באה אימו ומנקה את הלכלוך שהבן לכלך. זה הסדר. העגל הוא הבן של הפרה, וכיוון שהעגל לכלך באה הפרה ומנקה את הלכלוך הזה. המשל הוא מאוד יפה, אבל מה הקשר, מה הרעיון הפנימי העמוק במצוות פרה אדומה שתפקידה הוא תיקון של חטא העגל. המהר"ל בגור אריה בפרשת חוקת על פרשת פרה שם מסביר את הדבר. אני אסביר את הדברים בלשוני. חטא העגל היה חטא של הגשמה. בראשונה ישראל חטאו בעניינו של משה רבינו: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א), הם חושבים שמשה הוא המוציא אותם ממצרים. אבל הרי הקב"ה הוציא אותם ממצרים, משה הוא רק השליח, לא הוא זה שהוציא אותם, אבל הם חשבו שמשה הוא גילוי אלוקי בבחינה מסוימת. והנה הוא לא נמצא, אז צריכים גילוי אחר במקומו. חטא ההגשמה.
איך הפרה מתקנת את חטא ההגשמה - הפרה היא המקור לעגל, העגל הוא לא המקור, הוא לא יכול להיות הכוח הראשוני שצריך להשתעבד אליו. הרי הוא בן של אימו, יש פרה מעליו והפרה גם היא מציאות גשמית שאפשר להעביר אותה למקור שלה, לבטל את המציאות המגושמת שלה ולהפוך אותה לאפר. האפר הוא הדבר הבסיסי שבעצם הוא כלום. זאת אומרת שכל המציאות של העגל היא לא מציאות קיימת. המקור מתבטל לחלוטין, לוקחים את הפרה והופכים אותה לאפר. שריפתה של הפרה האדומה והפיכתה לחוסר מציאות, זה השיעור להסביר שהעגל הוא לא מציאות שאפשר להשתעבד אליה, זו מציאות בטלה ומבוטלת ואין לה שום קיום.
דברי המהר"ל אולי מסבירים בעומק את דברי חז"ל מדוע לאחר חטא העגל נגזרה על ישראל מחדש המיתה. כי הקב"ה רצה לרומם את ישראל במעמד הר סיני, במתן הלוחות, לגובה בלתי גבולי, להיות מחוברים עם הגדולה האלוקית, עם ריבונו של עולם הנישא מעל הכול, ואת זה עם ישראל לא הצליח לקלוט. אילו היו ישראל מתחברים אל הגובה העליון, אל מה שמעל העולם, אל החיים הבלתי מוגבלים, הם היו חיים לעולם. אבל ישראל לא הגיעו למדרגה הזו עדיין.
זה תהליך שמתרחש בכל הדורות, ישראל מתקנים את חטא העגל, את ההסתכלות הזו, כדי להגיע להפשטה מוחלטת של אמונה. להתבוננות עמוקה שמסלקת כל הגשמה שהיא. וכשתבוא ההתבוננות הזו לשיא, בגאולתם של ישראל, ישראל יהיו מחוברים אל הגדולה האלוקית הבלתי מוגבלת שמשם נמשכים חיים בלתי מוגבלים, וישראל יגיעו למדרגה שהיו צריכים להיות בה בהר סיני, למדרגה של אדם הראשון לפני חטאו.
את הדברים האלה אומר הרב באורות (ישראל ותחיתו, י):
כנסת ישראל שואפת לתיקון העולם בכל מלואו, לסליחה מקורית מטהרת, שבאה לא רק מישועת נפש האדם והטבת רצונו מצד עצמו, שבזה צריכים להיפגש בויתור ומדת חסד מיוחדה, בלא התכללות עם כל המידות כולן ובלא שקול של עז צדק ומשפט, כי אם תקון כולל לסבת החטאים.
כלומר, ישועה פרטית זה ויתור, מחילה וסליחה, וזה לא צודק. מידת החסד שמוותרת על עונש שמגיע זה לא צודק. זה יפה, אבל זה משהו חד צדדי, זו לא שלמות. התיקון הוא לסלק את החטא מעיקרו, שלא יצטרכו להשתמש במידת חסד חד צדדית. כנסת ישראל שואפת לתיקון כולל, לתיקון של סיבת החטאים. לא אחרי שיש חטא לתקן אותו, אלא לסלק את הסיבה שהביאה לחטאים. ממשיך הרב:
חק הטהרה, העברת רוח הטומאה על ידי שמו של משיח שקדם לעולם, 'פרה אדומה מכפרת', והיא מטהרת מטומאת מת, נעוץ בסילוק המיתה מיסודה, בהעלאת העולם מעמק חטאו.
פרה אדומה מכפרת (מועד קטן כח ע"א). אך לכאורה פרה לא מכפרת, היא מטהרת. אם אדם נטמא בטומאת מת, יכול להיות שהוא לא חטא. לדוגמא כהן שנטמא באונס, או ישראל שנטמא ורוצה להיכנס עכשיו לבית המקדש. צריך להיטהר על ידי שייזרק עליו אפר פרה אדומה ביום השלישי לטהרתו וביום השביעי, ואז הוא נטהר ויכול להיכנס למקדש. אין כאן חטא, אז למה כתוב שפרה אדומה מכפרת - כנראה שיש לה תפקיד שמכפר. היא מטהרת מטומאת מת, 'סילוק המיתה מיסודה', כלומר צריך לסלק את המיתה ואז לא תהיה טומאה. כי אם יש מיתה יש טומאה, ואם יש טומאה צריך להיטהר. המטרה היא לסלק את הסיבה לטומאה, והסיבה לטומאה היא המיתה, והסיבה למיתה היא החטא. בגלל החטאים מתים, אם לא היו חטאים לא היו מתים. צריך לסלק את החטאים, שלא יהיו ירידות. להרים את העולם לשלמות כזו, שלא יהיה חטא שגורם מיתה שגורמת טומאה שאחר כך צריכים להיטהר מהטומאה הזו.
אם כן תפקיד הפרה האדומה הוא לסלק את טומאת המת מעיקרא. מאיפה הרב לוקח את הדברים שהפרה האדומה מטהרת מטומאת מת, ובלשונו 'חק הטהרה... נעוץ בסילוק המיתה מיסודה, בהעלאת העולם מעמק חטאו' - זה בעצם מה שלמדנו במהר"ל, כשלוקחים את הפרה ושורפים אותה מבטלים את המציאות המגושמת שממנה נמשך חטא העגל. עניינה של הפרה להראות שכל המציאות של העולם היא לא מציאות, אין מקום להגשמה בכלל, לשום חיבור כל שהוא של הגדולה האלוקית למשהו מגושם. זה התפקיד של הפרה לתקן את חטא העגל, על ידי שריפתה, על ידי הפיכתה לאפר, על ידי ביטולה לחלוטין. ועכשיו שזורקים את האפר על האדם, כאילו אנחנו מתחברים לגובה עליון שמעל המציאות, והוא ממשיך חיים. המשכת חיים זה סילוק המיתה, זה סילוק התוצאות של המיתה, של הטומאה. בשביל לסלק את הטומאה צריך להוסיף גם חיים, אז כדי לתקן את הדבר, זורקים אפר ומים. מה זה קסם כזה שזורקים מים ואפר וזה פועל?! יש בזה תוכן זך עליון מאוד. אתה לוקח מים חיים, ואת האפר, שגם הוא מאוד עליון, הוא מעל המציאות, הוא כלום, ואותו שמים על המים החיים האלה. ויש בזה רמז מאוד עמוק, על ידי שמשתמשים במים החיים מסלקים את המיתה, ולא רק את המיתה, אלא את הסיבה למיתה, את החטא. את זה מבטאת המצווה הזו של פרה אדומה. זה מה שאומר הרב: 'והיא מטהרת מטומאת מת, נעוץ בסילוק המיתה מיסודה', כלומר: 'בהעלאת העולם מעמק חטאו'. שלא יהיה חטא שיביא למיתה.
הרב עוד מרומם את הדברים שהפרה האדומה מכפרת גם:
מחטא הארץ ומקטרוג הלבנה, מנפילת התיאוריה העולמית ביסוד מציאותה, מהנמכת האידיאל העולמי במציאות, מה שהכשיר את החטא האנושי וכל הצרות הרבות הבאות ממנו.
מה שגרם את החטא של אדם הראשון, שהארץ חטאה, וקטרוג הלבנה. האידיאל נפל לתוך המציאות ונהיה מוגבל וחסר, וממילא יש חטא. המטרה עכשיו לרומם את העולם ולחבר אותו למקורו. ושהחיבור יהיה כל כך חזק, נישא ועליון, שכל העולם יהיה שלם. לא יהיה מגושם אלא זך וטהור. ממשיך הרב ואומר:
הכול, הכול צריך להיות מתוקן, הכול צריך להיות מטוהר. שאיפת ישראל לבנין האומה, לשיבת הארץ, היא שאיפה של עומק הטוב החודר את כל היש בשרשו. לא זקיפת לבנה מאיזה בנין כי אם פניה שלמה ועמוקה אל היסוד של כל הבנין, לכוננו בתקון.
השאיפה של עם ישראל לחזור לארץ ישראל היא לא שאיפה לסילוק הקשיים שהיו בפנינו בחוץ לארץ, אין זה עומד בפני עצמו. זו גם לא שאיפה לתיקונים מסוימים, להיות יותר מושלמים, להיות יותר טהורים וזכים. אלא זו שאיפה שלמה 'של עומק הטוב החודר את כל היש בשרשו'.
לא עצים אחדים וענפים מאילן החיים והטוב, אלא לחשוף את המקור, את מעין החיים שלשד עץ החיים עם כל שרשיו, גזעיו ענפיו, פארותיו ועליו, משם יונק, וממנו יבא רוח חיים, רוח חדש, ועולם חדש, יבנה, "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם" (ישעיהו סו, כב).
עץ החיים, אנחנו מכירים את הביטוי הזה. יש עץ החיים ויש עץ הדעת. החטא של אדם הראשון הוא שאכל מעץ הדעת. הוא הפיל את העולם. והתיקון של החטא הוא לעלות למדרגה שלמה. עץ החיים הוא כולו טוב, שאיפת עם ישראל היא לרומם את העולם כולו. לא רק תיקון חלקי.
זאת הייתה המגמה של מעמד הר סיני, של קבלת הלוחות. לרומם את העולם, לרומם את ישראל לדבקות עליונה, מופשטת, להשגה עליונה. ש"וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (דברים ד, יב). וישראל לא עמדו בגובה הזה, אבל ישראל שואפים לגובה הזה. זו גם המגמה של תחיית ישראל. זה מה שאומר לנו הרב. והדברים שהרב אומר רמוזים כבר בדברי המהר"ל, שתיקון חטא העגל על ידי אפר פרה אדומה זה על ידי הסילוק של ההסתכלות המוגשמת. זה התפקיד של הפרה האדומה.

קידוש השם בשיבת ציון
אנחנו ממשיכים להפטרה שהיא המשך לפרשת פרה אדומה. בהפטרה מדובר על טהרה רוחנית. את הדברים אנחנו מזכירים כמה פעמים, בעיקר בימי העצמאות, אבל עכשיו קראנו זאת בהפטרה:
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר; בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם... וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם... וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם... וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ (יחזקאל לו, טז-כא).
ישראל מחללים שם שמים בגוים, ואיך זה קורה "בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ", לא כתוב כאן שחילול ה' קורה בגלל החטאים שישראל עושים, אמנם כל חטא שעושים זה חילול ה', אבל זה לא מה שכתוב, אלא כתוב שזה שאומרים על עם ישראל שמארצו יצאו. מסבירים כל המפרשים שחילול ה' הוא שהגויים אומרים שהקב"ה לא יכול כביכול להציל את בניו. הנה, הבנים שלו בחוץ לארץ, הם סובלים ומשועבדים והוא לא יכול להציל אותם. זה חילול ה'. כשעם ישראל נמצא במצב שפל זה חילול ה' כי עם ישראל הם בניו של הקב"ה. כל העולם יודע שעם ישראל הוא עם ה'. הידיעה הזו נודעה לעולם ביציאת מצרים, במתן תורה ובתקופת המדבר, ואחר כך כל ההנהגה של ה' את ישראל בניסים ונפלאות. כל העולם יודע שעם ישראל זה עם ה'. ועם ישראל מ'ארצו יצאו'. והקב"ה לא רוצה שיתחלל שמו, אומנם הוא הוציא אותנו כדי שנשוב בתשובה אבל זה לא קורה. אז הקב"ה אומר:
וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה; לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אלוקים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. (שם, כא-כב)
לא מגיע לכם שאני אחזיר אתכם לארץ ישראל, כי אתם חוטאים. "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם ה' אלוקים בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם" (שם כג), ואיך הקב"ה יקדש את שמו "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם; וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (שם כד- כה). אביא אתכם חזרה לארץ, וכאן אני אזרוק עליכם מים טהורים, וכאן תטהרו מכל חטאיכם ומכל גילולכם. "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (שם כו) בתחילה לב בשר, ואחר כך "אֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (שם כז).
איך הקב"ה יתקן את חילול שמו שהתחלל בגוים, אמרנו הרי שעם ישראל אשם בזה שהוא גלה כי הוא טימא את הארץ והיה צריך להעניש אותו אבל יצא מזה חילול ה'. והקב"ה לא מוכן שיתחלל שמו, אז הוא מחזיר את ישראל לארץ ישראל ואחר כך הוא מחזיר אותם בתשובה. קודם הוא מחזיר אותם לארץ, אחר כך מטהר, וגם זה קורה בשלבים. בתחילה זורקים עלינו מים טהורים, ואחר כך צריכים לשלול את השלילה. אחר כך "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (שם כו). הייתי מסביר שיש סור מרע ויש עשה טוב. כבר לא עוברים עבירות, אבל עדיין לא מקיימים מצוות, כי הלב לב אבן, אז לכן "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר", ואחר כך "אֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם" (שם כז). "וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹקִים; וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב" (שם כח-כט).
"לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם ה' אלוקים יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל; כֹּה אָמַר ה' אלוקים בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת; וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר" (שם לב- לד), אז היה חילול ה', "וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי" (שם לו). כל ההפטרה הזו, הנבואה הזו, מתגשמת לנגד עינינו. יכול להיות שבמידה מסוימת גם בית שני היה במצב כזה, שהגאולה גם כן הייתה באופן נסתר, כלומר, היא לא באה על ידי אותות ומופתים, אלא היא באה על ידי התעוררות של ישראל והגוים שהיו אז. איזה טראמפ אחד, כורש שהרשה לישראל לעלות לארץ.

גדולת הנהגתו של משה רבינו
אני רוצה לעמוד על עוד נקודה שאנחנו עסוקים בה בימים האלה. בפרשה שלנו מתבלטת הגדלות של משה רבינו. הגדלות נבחנת בשעת מבחן. משה רבינו מקבל את הלוחות. הלוחות אלוקיים. "וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים" (שמות לב, טז) והוא יורד עם הלוחות האלוקיים האלה, והוא רואה שישראל ברעה, והוא שובר את הלוחות. זה נראה בלתי אפשרי, איך אפשר לעשות דבר כזה, לשבור את הלוחות האלוקיים?! משה רבינו רואה שהמצב איום ונורא וצריך לעשות משהו דראסטי כזה שעוקר את הקלקול הנורא. והדרך היחידה, שחייבים ללכת בה זה לשבור את הלוחות.
ה'משך חכמה' מסביר שמשה ראה שהם עדיין מגושמים, וחשב: אם אני אביא את הלוחות, הם יחשבו שהלוחות זה אלוקים, והרי ריבונו של עולם הוא מעל הכול. הוא משרה שכינתו בעולם אסור להתקשר עם משהו מגושם. בהתחלה הם חשבו על משה רבינו שיש בו כוח אלוקי, ועכשיו הם אומרים שלעגל יש כוח, ועכשיו אם אני אביא את הלוחות, הם ידבקו בלוחות. יש כאן שיעור הכי גדול וחריף שיש בעולם, שריבונו של עולם הוא מעל הכול. גם הלוחות הקדושים והאלוקיים האלה, שגורמים להשראת שכינה בישראל, גם הם לא ריבונו של עולם. צריך בשביל זה עוצמה להגיע להחלטה לשבור את הלוחות. זה כמובן גורם לטלטלה בעם ישראל באופן הגדול ביותר. ואז משה רבינו לוקח את העגל שהשתעבדו אליו ושורף אותו וטוחן אותו, מבטל אותו. והשלב הבא: "מִי לַה' אֵלָי" (שמות לב, כו), להרוג את כל עובדי העבודה זרה.
צריך בשביל זה כוח הנהגה. הרבה שתקו, לא כולם עבדו עבודה זרה, אבל משה יצא נגד כולם, נגד כל המהלך הזה. ואחר כך מתגלה משה במסירות נפש למען עם ישראל. אחרי שהוא עושה את מה שצריך לעשות בתוך ישראל, משה רבינו פונה לריבונו של עולם, ומבקש ומתחנן, ואולי דורש "וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שם לב). אם הקב"ה לא מוחל לישראל, משה מוסר את נפשו, לא גופו אלא נפשו. את כל נשמתו. 'ספרך' זה המקום האלוקי של משה, משה כתוב הרי במקום עליון מאוד, בספרו של ריבונו של עולם. זו גדולה של מנהיג, שהוא מסור לעמו באופן מוחלט. אין שום צד אישי, שום אינטרס להיות מנהיג ולהרוויח מזה משהו, אלא כל כולו למען עם ישראל.
ההנהגה המיוחדת הזו של משה רבנו הייתה כבר לפני כן. הדבר הראשון שאנחנו פוגשים אצל משה רבנו זה שהוא יוצא לראות את עם ישראל, ורואה איש מצרי מכה איש עברי והוא לא יכול לעמוד מהצד, הוא לא יכול לקבל את זה, והוא הורג את המצרי וטומן אותו בחול. הוא לא יכול לסבול שום עוולה, וודאי שלא כלפי עם ישראל. וגם בכלל לא. אז משה בורח ומגיע למדיין, וגם שם הוא מגיע ורואה שהרועים מציקים לבנות יתרו, הוא לא יכול לעמוד מהצד והוא מציל אותן "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ" (שם ב, יט). זו דמות של מנהיג. מנהיג עם עוצמות רוחניות והכול בשביל עם ישראל. כל העוז וכל העוצמה וההנהגה הזו היא עבור עם ישראל. מתוך אהבת ישראל, מתוך ההתבטלות לתפקיד שלו.

הנהגת מרן הרב והרב צבי יהודה
גם מרן הרב היה מנהיג, היה גיבור. ידוע שהרב היה אוהב ישראל גדול, יש כאלה שאמרו שהוא אהב את ישראל יותר מידי... ולכאורה איפה מידת הגבורה של הרב - כשהיה צריך לפסוק פסק הלכה שלא כל הרבנים הסכימו עמו והוא הגיע למסקנה שזו ההלכה, הוא ידע שייתכן והוא יושמץ ויתנגדו לו, וילחמו בו, הוא בכל זאת עמד על דעתו. כך הייתה ההכרעה שלו לגבי היתר המכירה בשמיטה, וכך היה כשהייתה המלחמה והמצב הכלכלי היה קשה מאוד, והגיע פסח ולא היה שמן אז הוא בירר את ההלכה והתיר שמן שומשומין שיכולים להשתמש בו גם אשכנזים. וגם על זה יצאו הקיצונים בירושלים בהשמצות והתנגדויות חריפות מאוד והרב עמד על דעתו. האיש נגד הזרם. דוגמה בולטת נוספת שלא קשורה לרבנים, כשהייתה אשמה על יהודי שהוא רצח את ארלוזרוב, שנרצח בפועל על ידי ערבי, היה על זה דיון ומשפט, ואותו יהודי היה ממש בסכנת נפשות, והרב יצא בחריפות גדולה וטען שהוא זכאי ולא יהודי הרג אותו. היה מזה נזק גדול. היחס האוהב, המעריץ, היפה, שהיה לציבור הרחב לרב, השתנה. הרב ידע שיהיה לזה מחיר גדול, הוא מפסיד את השפעתו על ציבור רחב מאוד. כולם יצאו נגדו: 'מה פתאום הוא מגן על רוצח'. והרב עמד על שלו. הרב היה מנהיג, היה גיבור.
גם מורנו ורבינו הרב צבי יהודה היה גיבור. היה מקרה שפרופסור אחד שלימד בבר אילן כתב בספר שלו דברים מאוד מזלזלים על האבות, על אברהם אבינו, והראו את זה לרב צבי יהודה. באותו זמן האוניברסיטה הייתה תחת הנהגת 'המזרחי', והרב צבי יהודה דרש להוציא אותו. אתם יודעים, אי אפשר להוציא פרופסור מאוניברסיטה, יש חופש הדת וחופש הדעות וכו' ואין דבר כזה. והרב יצא בחריפות רבה ולא ידעו מה לעשות עם הדרישה של הרב. וכל מנהיגי התנועה ניסו להגיד לו שהאיש הזה כבר חוזר בו והוא מצטער, והרב צבי יהודה לא קיבל את זה וממש העמיד את עצמו נגד כל הציבור.
אחר כך התבטאו אנשים חרדים נגד המדינה, נגד היחד, והרב צבי יהודה יצא גם נגדם. ואז הוא נשאר לבד, היה נגד אלה, ונגד אלה. אחר כך הוא יצא בעוצמה גדולה למאבק על שלמות הארץ, ובמילים חריפות מאוד כתב נגד מי שפוגע בשלמות הארץ, כפי שאתם מכירים מהכרזות שלו. הוא לא פחד מלהיות לבד. אני זוכר שפעם כשהיה מצב כזה, דברתי אתו על כך, הוא אמר לי שתלמיד חכם נקרא כושי, הוא שונה מכולם. הוא לא פחד לבטא את האמת, והוא גם השפיע באופן כזה. השפעה של גבורה.

השירות המשותף
למה אני מרחיב את הדיבור בעניינים האלה - כי אתם יודעים שיש מאבק גדול מאוד של הציבור שלנו מול ההחלטות של הצבא והרמטכ"ל לגבי שירות משותף של בנים ובנות. והדרך שהכי יכולה לעצור את המהלכים האלה, זה דרך החיילים. חייל צריך לדעת לעמוד על דעתו, על אמונתו, ובשום פנים לא לעשות דבר שמנוגד לדרכה של תורה. אפילו לא להידורים של תורה. בצבא צריך להיות הכול מהדרין. תמיד הייתי אומר שחיילים שיוצאים לצבא צריכים להיות מהדרין באימונים, מהדרין בצבאיות, ומהדרין בשמירת כל המצוות. לא לוותר על שום דבר, להגיד למפקד: 'תדע, אנחנו מהדרים', עוד בהתחלה. להגיד למפקד 'אני רוצה להיות החייל הכי טוב שאפשר, לפי כוחותי, אני לא מחפף, אני רוצה להיות חייל טוב. ובעיני חייל טוב זה חייל שעושה את כל התפקידים הצבאיים שלו ומקיים את כל מצוות התורה' ולעמוד על זה. וכשחיילים יעמדו על זה, הצבא יצטרך לתקן את ההוראות שלו ולשנות אותם. עכשיו הם אומרים: 'הרבנים צועקים, אבל החיילים בשטח מקבלים את דברינו, אז מה הבעיה? שיצעקו הרבנים...' מוכרח להיות שהחיילים יעמדו על שלהם ולא יוותרו על שום דבר שהוא חלק מעבודת ה'. צריך להיות גיבורים. בישיבה לומדים להיות עדינים, להיות נוחים זה לזה, וזה נכון. אבל יחד עם זה צריכים ללמוד להיות גיבורים.
איך מפתחים גבורה - בראש ובראשונה גבורה פנימית, 'איזהו גיבור הכובש את יצרו' (אבות ד, א), אדם שרוצה להנהיג אחרים, ולעמוד על שלו מול אחרים, אז ראשית כל שיעמוד על שלו בינו לבין עצמו ויפתח את הכוחות שלו. להיות זריז, לא להיות עצל, לעשות את כל מה שהוא מחליט שהוא רוצה לעשות. לא רק לרצות אלא לממש את הרצון. לא לעשות את מה שהוא לא רוצה, אלא לפתח כוחות שליטה עצמית וגם לפתח בריאות כזו. את הכול צריך להכין ולתכנן מראש. כתלמידי הישיבה התפקיד שלנו בעיקר הוא לרכז את כוחותינו בהרבצת התורה, להשפיע על המדינה בצד הרוחני, אנחנו לא מכינה לצבא, יש מכינות וכל אחד עושה את התפקיד שלו, אבל מי שיוצא לצבא צריך להיות גיבור. וצריך לדעת לעמוד על שלו.
דיברתי על כך שצריך ללמוד מהנהגת משה רבינו, ושבוע שעבר דיברנו על מרדכי היהודי שגם לא כורע ולא משתחווה. הוא עומד על שלו. וכמו שהסברנו על פי הקדושת לוי, מרדכי בכלל לא היה צריך להשתחוות מצד ההוראה של המלך, כי מרדכי היה איש חשוב, רק עבדי המלך היו חייבים להשתחוות. ומרדכי לא כורע ולא משתחווה "כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי" (אסתר ג, ד), אמר לכולם: אפילו היו נותנים לי הוראה להשתחוות, לא הייתי משתחווה כי אני יהודי. ובהמשך הקדושת לוי מסביר שאסתר שלחה למרדכי שלא יתגרה בהמן, הרי הוא לא צריך להשתחוות אז למה הוא מדבר על כך הוא יכול לשתוק. אסתר לא אמרה למרדכי שהוא צריך להשתחוות אלא שרק לא יאמר להם למה הוא לא משתחווה.
כתוב בכתבי האר"י שמרדכי היהודי מתקן את ההשתחוויה של יעקב אבינו לעשיו. למרות שיש הרבה הסברים למעשה של יעקוב, עדיין צריך תיקון באופן הפנימי. ומרדכי דורש מאסתר מסירות נפש על עם ישראל, שהיא תבוא לבית המלכות למרות שיש בזה סכנת נפשות, והיא תבקש על עמה ומולדתה. וכך היא תתקן את חטאו של שאול, ששאול חטא בזה שהוא לא הרג את עמלק והביא את הצאן כי הוא ירא מהעם (עיין שמואל א טו, ד). מנהיג לא ירא מהעם, הוא מכוון את העם. שאול חטא בחטא אחד וכבר הפסיד את מלכותו, כי הוא חטא בחטא המלכות, בחטא ההנהגה. מנהיג לא יכול להיות ירא. ושאול חטא חטא נוסף שגם מבטא את העניין הזה, הוא לא קיבל אחריות. אחרי ששמואל מוכיח אותו, הוא לא מקבל אחריות, הוא אומר שזה לא באשמתו, לא יכול היה לעמוד בלחץ של העם, הוא לא אשם, העם אשם. זה לא יכול להיות מלך. אך דוד המלך לוקח אחריות הוא מתוודה על חטאו. הוא מבין את הטעות שלו ולכן הוא מתאים להיות מלך. דוד המלך איש גיבור, מנהיג. זה מתחיל אצלו ב "גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ" (שמואל א יז, לו), הוא הולך למלחמה לבדו מול גלית, הוא מנהיג, הוא גיבור. צריך ללכת בדרכיו.
בעזרת ה' נקווה שהדרישות שלנו והפעולות יביאו לידי תוצאות, ובאמת הצבא יהיה כמו שצריך להיות צבא יהודי, צבא שמתאים לרוחה של תורה, לאמונתה של תורה, בעזרת ה'.
֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il