בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויקהל
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת ויקהל פקודי תשע"ז

השראת השכינה בישראל

סיום ספר שמות ◆ספר בראשית ◆מעמד הר סיני והשראת השכינה בישראל ◆ ה' מרפא באותו דבר שהכה בו ◆להכיר את דרכי היצר הרע ◆גודל השראת השכינה בישראל ◆הגאולה לא תלויה בתשובה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

אדר תשע"ז
16 דק' קריאה 49 דק' צפיה
סיום ספר שמות
סיימנו את ספר שמות, הספר השני מחמישה חומשי תורה. הנהגנו לרקוד בכל פעם שאנחנו גומרים ספר מחמישה חומשי תורה. אני זוכר שבימי נעורי התפללתי בבית כנסת עם אווירה חסידית בתל אביב. וכל סיום חומש היה קידוש מיוחד. ואמרנו שאם בישיבה בשמחת תורה כשמסיימים חמישה חומשי תורה רוקדים כל היום, אולי צריך לעשות חמישית מזה בסיום של כל חומש וחומש. חכמים אמרו שסיום מסכת, סיום מצווה, זה יום גדול 'לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים' (תענית ד, ח), אחד הדברים שקרו בט"ו באב זה סיום המצווה של כריתת העצים למזבח. זו לא ממש מצווה אלא הכנה למצווה, ויש בזה שמחה גדולה, וזה נקרא שלא היו ימים טובים כמו היום הזה. זאת אומרת שאם אדם מקיים מצווה צריך להיות בשמחה מאד גדולה, ואם מסיים אותה או אם מסיימים חומש מחמישה חומשי תורה, גם כן צריך להיות בשמחה גדולה מאוד.

ספר בראשית
החומש הראשון, ספר בראשית, הוא ספר הבריאה. ביום שישי, כנראה שלא במקרה, למדנו את המאמר של מורנו הרב צבי יהודה, 'התורה והארץ'. שם הרב מתייחס לדברי רבי יצחק שמובאים ברש"י בתחילת חומש בראשית. לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב, ב) ולמה התחילה התורה בבראשית "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תהלים קיא, ו) שאם יאמרו אומות העולם: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, נלמד אותם שהקב"ה ברא את העולם, וכל ארץ וארץ ה' נתן למי שהוא חפץ, ואת ארץ ישראל הוא נתן לעם ישראל. כלומר, כל ספר בראשית עד פרשת בא שבספר שמות, נכתב בשביל ללמד שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, כי הקב"ה נתן את ארץ ישראל לעם ישראל. בשביל ללמד את זה צריך את כל הספר. ראשית כל צריך ללמד אותנו שהקב"ה ברא את עולמו. ואחר כך בחר באברהם אבינו ואת זרעו אחריו לתת לו את הארץ הזאת.
נשאלת השאלה, האם יש קשר בין כל זה למצוות שיבואו בפרשת בא - אכן כן. המהר"ל על פירוש רש"י בספר בראשית מסביר שכל עניינן של המצוות הוא להתקיים בארץ ישראל. קודם כל בפועל, רוב המצוות לא יכולות להתקיים כי אם בארץ ישראל: מצוות בית המקדש הן חלק גדול ממצוות התורה, גם המצוות התלויות בארץ והמצוות הציבוריות יכולות להתקיים רק בארץ ישראל. המהר"ל מוסיף ואומר שהרמב"ן אומר שלא רק המצוות התלויות בארץ יכולות להתקיים רק בארץ ישראל, אלא גם המצוות שלכאורה לא תלויות בארץ ומקיימים אותן גם בחוץ לארץ, עיקר קיומם הוא בארץ ישראל. וכל מה שמקיימים ישראל את המצוות בחוץ לארץ זה בבחינת "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים" (ירמיהו לא, כ), שלא נשכח את קיום המצוות, אבל עצם קיום המצוות זה בארץ ישראל. כמו שאומרים חז"ל "עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה" (רות ד, ז), על התמורה זה תלמוד בבלי, על הגאולה זה תלמוד ירושלמי. תלמוד בבלי זה תמורה, זה במקום, זה לא המקור. זה משהו לא פיע, התלמוד בבלי מאוד חשוב, אבל עוד יותר ועוד יותר חשוב תלמודה של ארץ ישראל. התורה שייכת לארץ ישראל. בשביל זה נכתב כל ספר בראשית. ללמדך שארץ ישראל שייכת לעם ישראל והתורה ניתנה לישראל כשנמצאים בארץ ישראל.
התורה מבארת לנו שהקב"ה ברא את עולמו, ולאט לאט יש תהליך של בירור מגמת העולם. מגמת הבריאה שהקב"ה ברא היא לחבר אותה עם המקור שלה. ויש ניסיונות ונפילות, אלפיים שנה, עשרים דורות עד שמגיע אברהם אבינו ומתחיל להאיר את האור. "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב, ד) 'בהבראם' באברהם (בראשית רבה יב, ד). בשביל אברהם שיופיע, שיכיר את בוראו, בשביל זה נבראו השמים והארץ. אברהם הכיר את בוראו, בתחילה מעצמו, הקב"ה עוד לא נגלה אליו. אברהם הסתכל על הבריאה, הוא ראה את הבריאה היפה, את החכמה שיש בבריאה, את הטוב שיש בבריאה, "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר" (תהלים קלו, כה) "וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (שם קמה, טז), לכולם יש מה שהם זקוקים לו. יש הרמוניה בכל הבריאה. אברהם מסתכל במבט רחב ועמוק והוא שואל: 'מי ברא אלה? מי עשה את כל הגודל הזה, את כל היופי הזה? מי שעשה את זה הוא חכם, יש לו חכמה עצומה, יש לו גבורה, ויש לו חסד. מידות נפלאות, הוא מטיב לכול'. ואברהם צמא לדעת מי ברא את כל אלה. ספר בראשית זו הופעה של הקב"ה בבריאה. רואים את הבריאה ורואים את הקב"ה. מי שמסתכל, מי שלא שטחי, מי שמעמיק, מי שרואה מציאות שואל: מה קורה כאן? גם משה רבינו רואה את הסנה בוער באש והוא שואל, הוא מתעניין. אחרים היו רואים, לא מבינים, והיו ממשיכים הלאה. אדם מעמיק, אדם מתבונן, רואה את כל הבריאה ושואל. אברהם אבינו מגיע מתוך כך לדביקות בריבונו של עולם עוד לפני שהקב"ה מתגלה אליו. אברהם מבין שוודאי שמישהו עשה את כל הבריאה, ודאי שיש כאן חכמה עצומה וטוב עצום, יש פה הרבה כוחות חיוביים. ולמה ה' ברא את הבריאה, מה התפקיד של הבריאה, ואז מתגלה אליו הקב"ה 'אני הוא בעל הבירה, ויש לבירה תפקיד, ואתה שהגעת להכרה בבורא אתה תהיה המגלה את התפקיד של הבריאה'. וכך בתפקיד הזה ממשיכים גם יצחק ויעקב.
אז עדיין הקב"ה לא מתגלה בניסים ונפלאות עצומים אלא הוא מתגלה "בְּאֵ-ל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג). כך נוצרה המשפחה הקדושה, בית ישראל. צריך לעבור תהליך, ממצב של משפחה למצב של עם. הגרעין המשפחתי הזה נבלע במצרים כעובר במעי אמו. הוא עטוף ושמור כמו עובר שצריך לשמור אותו בתנאים מיוחדים כדי שיוכל לגדול. עד שהעם מגיע לשלמות, לשישים ריבוא, והקב"ה מתגלה אליו בגילוי חדש. לאבות הקב"ה התגלה בתוך עולמו, בעיקר בטבע. עכשיו מגיע העולם לשלב חדש. יש עם שעניינו לפרסם את ה' בעולם. ועם הוא מורכב, בתוכו יש אנשי קודש, ויש בינונים, יש מדרגות שונות. כאן צריכה להיות הופעה אלוקית עוצמתית, שכולם יכירו את המציאות האלוקית. והקב"ה מתגלה ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף באותות ובמופתים גדולים. ובני ישראל הולכים ועולים ממדרגה למדרגה של אמונה. בתחילה אמונה ראשונית: "וַיַּאֲמֵן הָעָם" (שמות ד, לא) ואחר כך: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שם יד, לא), מתוך קריעת ים סוף, הופעה אלוקית שלא הייתה עד אז, הופעה חריגה כזו, מגיעים ישראל למדרגה כל כך גבוהה עד שהם אומרים שירה. שירה שנמשכת כל הדורות, היא מתחילה אז ולא נפסקת. "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (שם טו, א). ועולים עוד שלב, למתן תורה.
הזכרתי כבר שכתוב "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף" (שם כב) וחז"ל אומרים (רש"י טו, כב ד"ה ויסע) שישראל לא רצו לעזוב את שפת הים כי נשארה המון ביזה ממצרים, והם אספו ואספו ונתקיים מה שהקב"ה הבטיח: "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד) אבל עדיין נשארה שם ביזה שניתן לקחת, והמדרש אומר שמשה הכריח אותם לנסוע כי צריך ללכת להר סיני. אך הזוהר (שמות דף ס ע"א) אומר שעם ישראל לא רצה לעזוב את המקום הזה כי 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי' (ילקוט שמעוני בשלח, רמז רמד) זה היה מעמד כזה גדול, כולם נעשו נביאים גדולים יותר מיחזקאל שראה מעשה מרכבה! הם ראו את היד הגדולה שעשה ה' במצרים. הם לא רצו לעזוב את המקום הגדול הזה. ולכן משה היה צריך להכריח אותם כי יש מדרגה עוד יותר גדולה. 'אתם מיועדים עכשיו ללכת להר סיני, גם בהר סיני תהיה הופעה גדולה מאוד'. שם מה שראתה שפחה היה יותר גדול ממה שראו בקריעת ים סוף, ועל אחת כמה וכמה מי שלא הייתה שפחה. ישראל מתקדמים לקראת מתן תורה.

מעמד הר סיני והשראת השכינה במשכן
במעמד הר סיני נקבעה באופן מוחלט השייכות של עם ישראל לתורה. חז"ל אומרים (שבת פח ע"א) שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית, הם אמרו: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), והקב"ה עדיין כפה עליהם הר כגיגית. הרעיון בזה הוא שה' הטביע בתוך האומה הישראלית שלעולם לא תמוש התורה "מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (ישעיהו נט, כא), התורה קשורה לעם ישראל וישראל קשורים עם התורה לעולם. יחידים, רבים או מעטים, לא תמיד שלמים עם התורה אבל האומה כאומה ממשיכה את דרכה ממתן תורה ועד היום, ועד בכלל.
ואנחנו מגיעים לשלב הבא. האם יכול להיות שלב יותר גדול ממעמד הר סיני - במובן מסוים כן. מעמד הר סיני היה חד פעמי, והשלב הבא הוא "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), לא הופעה עצומה, חד פעמית וחולפת אלא מציאות קבועה של הופעת שכינה בישראל. הזוהר אומר שאפילו כאשר נחרב המשכן לא הייתה ירידה למצב שהיה לפני המשכן. כלומר הייתה ירידה אבל לא למדרגה שלפני המשכן. נשאר הרושם, אפילו כשמוחקים דבר נשאר משהו. הקב"ה שוכן בישראל בכל מקום, גם שגלו שכינה עם ישראל (מגילה כט ע"א), גם במצרים (שם), אבל באופן יותר מציאותי השכינה שורה בישראל כאשר נבנה המשכן. המשכן הוא עראי וזה מלמד שהשכינה עם ישראל גם כאשר הם לא נמצאים במקום קבוע. השיא כמובן הוא בבית המקדש, בקביעות. אלו הפרשות האחרונות שקראנו.
כאשר נבנה המשכן ורואים את השכינה כמו שהפסוקים מסיימים את ספר שמות: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן" (שמות מ, לה) זו מציאות, לא משהו שלא מורגש. ההופעה הרוחנית נמצאת בצורה ממשית מאוד. עד כדי כך שאי אפשר היה להיכנס לאוהל, האוהל היה מלא קדושה. ייתכן שזה היה משהו מאוד רוחני אבל מציאות ממשית. המדרש אומר:
"מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה" (שיר השירים ח, ז) מים רבים אלו העובדי כוכבים שנאמר: "כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן" (ישעיהו יז, יב). ואם היו מתכנסין כל העובדי כוכבים לבטל את האהבה שבין הקדוש ברוך הוא לישראל לא היו יכולים. הוי מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, שנאמר: "וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב" (מלאכי א, ב). "וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" (שיר השירים ח, ז) אלו הכשדים שנאמר: "אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר" (ישעיהו ח, ז). "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שיר השירים ח, ז) אבל בני עשו לי מקדש של יריעות וירדתי ושכנתי בתוכם, שנאמר: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לה) (שמות רבה מט, א)
המדרש אומר שהשראת השכינה בישראל היא מתוך האהבה הגדולה שהקב"ה אוהב את ישראל. אהבה מוחלטת ששום גורם חיצוני לא יכול לבטל אותה.

ה' מרפא באותו דבר שהכה בו
אני עובר למדרש מיוחד:
"וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל" (שמות לז, א), הדא הוא דכתיב: "כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ" (ירמיהו ל, יז), אין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם שהוא מכה באיזמל ומרפא ברטייה. אבל הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה הוא מרפא שנאמר: "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה" למה "כִּי מָרִים הֵם" (שמות טו, כג). אמר רבי לוי: הדור היה מר במעשיו. "וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ" (שם כה). ומה היה, יש אומרים: זית. ויש אומרים: ערבה. ויש אומרים: הרדופני היה. ויש אומרים: עיקרי תאנים ועיקרי רמונים היה.
כולם מסכימים שהעץ הזה לא היה מתוק אלא מר. הקב"ה הראה למשה עץ מר, שיזרוק אותו למים המרים וכך ימתיק אותם. ממשיך המדרש:
ונטלו והשליכו למים מיד "וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (שמות כה, טו) הוי אומר : "וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ" (ישעיהו ל, יז). וכן אתה מוצא במימי אלישע מה כתיב: "וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת" (מלכים ב ב, יט). אמר להם: קחו לי צלוחית חדשה ושימו שם מלח ויקחו אליו, ומה כתיב: "וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר" (שם כב) וכן אתה מוצא בישראל ב'לכן' הוכיחן: שנאמר: "לָכֵן זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר ה'" (יחזקאל טז, לה) וב'לכן' עתיד להחזירן שנאמר: "לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ" (הושע ב, טז) וכו'. אף כך ישראל חטאו בשטים, שנאמר: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים" (במדבר כה, א), ונרפאו בשטים, שנאמר: "וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים" (שמות לז, א) (שמות רבה נ, ג)
המדרש אומר לנו רעיון מאוד עמוק. הקב"ה מרפא במה שהוא מכה. לא כמו בשר ודם שאת המכה מקבלים בצורה אחת ואת הרפואה באמצעים אחרים. ישראל חוטאים ונרפאים ב'לכן'. יש כאן רעיון יותר עמוק. אני רוצה להביא לפניכם את דברי ה'תולדות יעקב יוסף' על הפרשה (ד"ה לבאר זה). הוא נותן משל למלך שהיו לו מספר מדינות תחת שלטונו והוא רצה לעשות מבחן האם המדינות נאמנות לו. איך הוא יעשה את המבחן - הוא לקח אוגדה מהאוגדות שלו ואמר למפקד של האוגדה: 'אתם עכשיו מתחפשים ובאים כאילו ממדינה אחרת, ואתם מכריזים מלחמה על אחת המדינות שלי בשם מלך אחר. ונראה אם המדינה נאמנת לי והיא תצא למלחמה נגדכם'. ואכן בא 'צבא זר' ממקום רחוק להילחם עם המדינה, קמו כל אנשי המדינה להגן, 'אנחנו נאמני המלך, לא מוכנים בשום פנים שמישהו אחר ישלוט עלינו'. באו החיילים למדינה שנייה, אמרו בני המדינה: 'מה אפכת לנו מי מולך עלינו? המלך הזה או מלך אחר? למה שנילחם?' לא היו נאמנים למלך. באו החיילים למדינה שלישית, אמרו בני המדינה: 'המלך שלנו הוא עצום מאוד, מי בכלל יכול עליו? לא יכול להיות שמישהו יבוא לכבוש אותנו. הכרזת המלחמה נגדנו היא לא סבירה. אין להם סיכוי, אולי המלך מנסה אותנו? אולי זה בכלל לא צבא זר וזו אחת האוגדות שהמלך שלח כדי לראות אם אנחנו נאמנים לו, שהרי לא יכול להיות שמישהו יבוא לנסות להתמודד עם המלך? זה לא מעשי'.
המשל הזה נמצא בזוהר. משל למלך שרצה לנסות את בנו, אם בנו צדיק וישר ולא נכשל בחטאים. אז הוא שלח אישה זונה לפתות אותו. היא שליחה של המלך והיא רוצה בעצם שהבן לא יתפתה. ואם הבן מודע לזה, מי יעז לבוא לפתות אותו, הרי הוא בן המלך, והוא מבין ומגלה את הדבר, זו המדרגה הכי גבוהה, שהוא מבין שאין מי שיכול עליו.
יש כאלה שנלחמים עם היצר הרע. הם עושים צומות, הם פרושים, עושים מלחמה עם היצר הרע. ויש דרך אחרת, להבין שיצר הרע הוא שליח של הקב"ה, גם הוא עבד של הקב"ה, נעבוד את ה' ביצר טוב וביצר הרע. ניקח את התאוות ונרומם אותן לעשות מהן תאוות של קודש. להבין שכל עניינן הוא לשרת את עבודת ה', וזה שהם באים באופן כזה זה כדי לנסות את בן האדם. צריך להבין את זה, ריבונו של עולם מנהל את עולמו, לא יכול להיות שמישהו יפעל נגדו. הרי הקב"ה שולט על כל העולם, אין עוד מלבדו. וגם יצר הרע בשליטתו של הקב"ה ותפקידו הוא לאתגר אותנו ולבנות בנו כוחות חדשים וגדולים. לבנות תפיסת אמונה כזו חזקה, שאדם מאמין שאין עוד מלבדו, לא יכול להיות שמשהו בא ופוגע בכבוד ה'. אז על כרחך אתה אומר שכל התופעות שאנחנו פוגשים באות להעמיק את האמונה שלנו, להגדיל אותה. אי אפשר להבין את זה באופן אחר. כל קושי שאדם מבין את מטרתו שהוא נוצר כדי לבנות אותו, הוא לא מפחד ממנו. הוא שש עליו, 'הקושי מאתגר אותי, הוא מחזק את הכוחות שלי, הוא יביא אותי למדרגה יותר גבוהה. שהרי זה מוכרח להיות כך, שהרי ה' שולט בכל'. אדם באה עליו צרה הוא מבין ש"מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָ- הּ" (תהלים קיח, ה), שבתוך הצרה ריבונו של עולם נמצא, 'הוא עשה לי את הצרה הזו'. ברגע שאדם מבין את זה הצרה מסתלקת והיא נהפכת לטובה. במה שהקב"ה מכה בו הוא מרפא, לא צריך לעשות מלחמה עם האויב, צריך להפוך אותו לאוהב. זאת המגמה העמוקה, זה תפקידנו.

להכיר את דרכי היצר הרע
כל האתגרים הגדולים שעומדים בעיקר מול הנוער, אבל גם מול המבוגרים, ההתמודדות מול המתירנות וכל המכשירים המשוכללים בעצם ירימו אותנו למדרגה גדולה וחדשה. כבר אמרתי שמי שלא בר הכי ועלול להיחשף לדברים שהוא לא יכול להתמודד איתם, עליו להשתמש בחסימות. אבל השאיפה צריכה להיות שהלב יהיה אוהב את ריבונו של עולם כל כך שלא יהיה מקום בלב לדבר אחר רק מקום לאהבת ה', רק חפץ לעשות את מה שה' אוהב - אז האדם יהיה מאושר ושמח.
בעל התולדות מוסיף שיצר הרע הוא פיקח. הוא בא בצורות שונות, לפעמים הוא בא נגד ולפעמים הוא בא בעד. לפעמים הוא בא באהבה, בצדיקות, הוא אומר לאדם 'אתה צריך להיות יותר עובד ה', אתה לא עובד מספיק, אתה מרמה את עצמך, אתה מדמה שאתה עובד ה'. יש לך מחשבות אחרות לא טובות, גם אם היו לך רק קצת הרהורים לא טובים זה הרס את הלימוד של היום כולו, ואם לא תתקן את זה אין ערך ללימוד שלך'. היצר מייאש את האדם, הרי האדם לא יכול להיות שלם לגמרי, ואז אין לו חשק ללמוד, והוא מתחיל להרפות וככה מתגלגל הדבר... היצר בא לאדם כצדיק, כמוכיח, שעליו להיות יותר טוב, ומחליש אותו, ולאדם כבר אין כוח לעבוד את ה'. צריך להכיר את היצר מכל הצדדים כדי לדעת שכל תופעה שבאה להחליש את האדם בעבודת ה', בין שתהיה מצדיקות יתירה ובין שתהיה מהצד השני, את שתיהן ריבונו של עולם שלח, כי אין עוד מלבדו. וצריך לדעת איך להתמודד עם זה. אם הביקורת של האדם מחלישה אותו בלימוד סימן שהביקורת הזו באה ממקום לא טוב, וצריך לדחות אותה. צריך לבדוק כל דבר אם זה מחזק את האדם או מחליש.

גודל השראת השכינה בישראל
אנחנו ממשיכים בפרשה. חז"ל אומרים כאשר הגיע הזמן להקים את המשכן וכל חלקיו היו מוכנים, הביאו את כל החלקים אל משה. כבר בשנה שעברה דיברנו על זה שהתורה מאריכה מאוד בארבע פרשות ארוכות שמבארות את כל פרטי המשכן, ואחר כך את הקמתו. לכאורה היה אפשר לכתוב בצורה קצרה 'ויעשו כאשר צוה ה' את משה'. ולא לכתוב על כל פרט ופרט בהרחבה. אלא שאם מסתכלים במבט עמוק מהו המשכן, מה זו השראת השכינה, מה הם המזבח, המנורה, השולחן, הארון, ואפילו היריעות, באמת היה אפשר לכתוב עוד יותר ולפרט עוד יותר, כי המשכן זה דבר כל כך מרומם. היה אפשר לפרט איך בדיוק עשו את המזבח ואת המנורה ומה שכתוב בתורה זה בקיצור נמרץ לפי גודל העניין. כך צריך להרגיש. היום קראנו את הפרשה ועל כל דבר נאמר 'כאשר ציווה אותו ה', לכאורה זה כבר ברור, ואף על פי כן על כל דבר נאמר 'כאשר ציווה אותו ה'' לבטא את גודל העניין. וכאשר גמרו להקים את המשכן, ליצני הדור אמרו: 'אתם חושבים שיש סיכוי שעל מעשה ידיו של ילוד אישה תשרה שכינה?' המדרש אומר:
"וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן" (משלי לא, כה) אלו ליצני ישראל שמליצין אחריו ואומרים אלו לאלו: אפשר שהשכינה שורה על ידיו של בן עמרם? וכו' אמר להם: בואו שנקים את המשכן, התחילו טוענין ובאין אצלו שנאמר ויביאו את המשכן.
כמה חכמים היו שם ובאו להם אצל משה ולא היו יכולין להקימו, אלא אמר שלמה: "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה" (משלי לא, כט), שמשה היה מעולה מכולם, "ואת עלית על כולנה" למה שעשו את המשכן ולא היו יודעין ליישבו, מה עשה נטלו כל אחד ואחד מלאכתו ובאו להם אצל משה ואומרים הרי קרשים הרי בריחין.
מה הייתה הבעיה, מדוע כל המומחים היו צריכים לבוא אל משה כדי להקים את המשכן, המדרש אומר שהם פחדו. הם חששו שיקימו עכשיו את המשכן ולא תשרה השכינה, איזה תסכול, איזו אכזבה, זה יהיה נורא, הם עבדו והשתדלו ועכשיו השראת השכינה כבר לא תלויה בהם, צריך שהקב"ה ישרה שכינתו על המשכן. באו אל משה ואמרו לו שיקים הוא.
כיון שראה משה אותם מיד שרתה עליו רוח הקודש והקימו. ולא תאמר משה העמידו אלא המשכן נעשו בו נסים ועמד מעצמו שנאמר: "הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, יז) (שמות רבה נב, ג-ד)
אני חושב שיש כאן רעיון עמוק. המשכן עשוי מכלים שונים. ולעשות מציאות של כלל, שתשרה שכינה, צריך סעייתא דשמיא מאוד גדולה. לאחד את כך החלקים ולהפוך את הכול למציאות אחת מושלמת. לאחד, יכול רק משה רבינו, שנשמתו היא נשמת הכלל, נשמת כל הדור. קשה מאוד לאחד, להביא לכך שכל הדור יהיה מאוחד, לעשות מקום שכל ישראל באים אליו, וזה גורם להשראת השכינה. איפה שורה השכינה בצורה היותר שלמה ועליונה - במקום שכל הכלל כולו מחובר. זה בבית המקדש. גם בכל בית כנסת יש בחינה של השראת שכינה בגלל שיש ציבור. יש מדרגות בציבור. גם שלושה שעוסקים בתורה שורה עליהם שכינה, גם על אחד. יש מדרגות. חז"ל אומרים שגם מאה צריכים לברך באופן אחר מאשר עשרה (ברכות ז, ג). אומנם זה לא התקבל להלכה, אבל יש כאן מציאות חדשה של ציבור. וכלל ישראל, כולו מאוחד יחד, זה השיא של השראת השכינה. זה המשכן. ולזה אנחנו מצפים, לבניין בית המקדש, שהוא מדרגה עוד יותר גבוהה מהמשכן. המשכן הוא עראי, הוא נייד. אך "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) זו מצווה לדורות, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.

הגאולה לא תלויה בתשובה
אנחנו נמצאים כעת לפני ראש חודש ניסן. ברכנו ברכת החודש, וקראנו את פרשת החודש. חז"ל אומרים לנו שבניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל (ראש השנה יא ע"א). זו מחלוקת. רבי אליעזר אומר שבתשרי יגאלו ורבי יהושע אומר שהגאולה תהיה בניסן. לכאורה המחלוקת שלהם היא באופי של הגאולה. איזו סוג גאולה עתידה להיות. האם הגאולה תלויה בתשובה, שזה שייך לתשרי, או שהגאולה לא תלויה בתשובה שזה שייך לחודש ניסן. אני רוצה להביא כאן לפניכם את דברי בעל 'הלשם שבו ואחלמה', זה הסבא של הרב אלישיב. הוא היה גאון מקובל. הוא אמר על הרב שאת כל הסודות, את כל הקבלה הוא יודע, אין דבר שהוא לא מכיר. הייתה גם תקופה שהם למדו יחד קבלה. אני מזכיר אותו כי יום הזיכרון שלו זה בכ"ז באדר בשבת הזו. הוא אומר שהגאולה אינה תלויה בתשובה והוא מוכיח את זה:
אומנם התקווה העתידה דכל חמדת ישראל, שהם כל היעודים אחרונים דימות המשיח וחיי עולם הבא, הנה הם תלויים באמת רק בברית ולא בזכות. והוא ברית אבות וישראל, והברית לא תופר לעולם. וכן אומר רבינו תם בתוספות במסכת שבת בדף נה עמוד א (ד"ה ושמואל), דזכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה. וכן הוא מפורש בתורה בסוף הקללות דתורת כהנים: "וְאַף גַּם זֹאת וכו' לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם" (ויקרא כו, מד), והרי מפורש ההבטחה על הברית ישראל שלא תופר אפילו בחטא עבודה זרה. רחמנא ליצלן. וכמו שמפורש שם בפרשה "עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויקרא כו, ל). ואותו הברית הנה הוא גם כן לכל יחיד ויחיד מישראל בפרט כמו שכתב הגר"א בפרשת נצבים:
לא רק כלל ישראל יזכה לגאולה אלא כל יחיד ויחיד מישראל.
וזהו שאמרו (בסנהדרין דף צח עמוד א): אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור של חייב. ועיין בגר"א בתיקונים (תיקון סט קכו ע"א) שאמר: ודאי אופן שני. (תפילה ד"ה אומנם)
ודאי זה יהיה באופן שכולו חייב. כך הגר"א אומר.
והרי לנו דימות המשיח אינו תלוי בזכות ומעשים כלל. וכן שם בסנהדרין דף צז סוף ע"ב, בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע ואמר רבי יהושע: "חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ" (ישעיהו נב, ב) וכו' ושקלו וטרו בזה רבי אליעזר ורבי יהושע ולבסוף שתק רבי אליעזר כמו שמבואר שם והרי הודה רבי אליעזר גם כן לרבי יהושע שהגאולה העתידה אינו תלוי בתשובה ומעשים כלל. וכן כתב הרמב"ן בפרשת האזינו שהבטחת גאולה העתידה אין בה תנאי בתשובה ועבודה אלא שהיא מובטח לבוא על כל פנים. ומה שנמצא בכמה אגדות שתלוי בתשובה. הנה הוא על פי מה שאמרו בסנהדרין דף קיא ע"א כי אחד מעיר מזכה כל העיר כולה ושנים ממשפחה מזכין כל המשפחה כולה. וכן הוא מבואר במדרש הנעלם בזוהר חדש פרק נח סמוך לסופו: ".. אפילו חדא כנישתא בזכותם יתכנש כל גלותא".
כלומר בית כנסת אחד או קהילה אחת יכולים להביא את הגאולה, ויש קהילות רבות ברוך ה'.
וכן מורה כמה פסוקים ביחזקאל פרק לו ולז ומבואר שם כמעט בפירוש שהגאולה האחרונה אינו תלוי בתשובה ומעשים טובים כלל והיא בטוחה לבוא על כל פנים.
מורנו ורבנו הרב צבי יהודה היה חוזר על זה הרבה פעמים. אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שבלי תשובה גלויה וגדולה לא תהיה גאולה, אז כל מה שאנחנו רואים לפנינו עכשיו לא קשור עם הגאולה?.. יש כאלה שפוסקים כרבי אליעזר אבל הלכה כרבי יהושע. תמיד הלכה כרבי יהושע במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע. וכאן שתק רבי אליעזר, ועוד כל הרשימה של הראיות שמנינו. זאת אומרת שאם אנחנו רואים תהליכי גאולה ולא רואים את התשובה, זה לא אומר שאין זו גאולה. הגאולה לא תלויה בתשובה. אנחנו נמצאים בתקופה כזו שאנחנו רואים את ההופעה של הגאולה. מה זה גאולה - גאולה זה שיבה לארץ ישראל, קיבוץ גלויות, יישוב הארץ וחזרה בתשובה. קיבוץ גלויות זה משהו שכתוב בכל הנביאים. אנחנו רואים גאולה, היא לא שלמה. צריך להשלים אותה, גם בצד המעשי וגם בצד הרוחני, האמוני. אנחנו בתהליך.
כשיש מחלוקת תמיד שניהם צודקים במובן מסוים. לגאולה יש שלבים, יכול להיות שלב אחד בתשרי ושלב נוסף בניסן כי הגאולה זה תהליך, לכל שלב יש הזמנים המתאימים לו. אנחנו נמצאים בערב ראש חודש ניסן, וצריך לדעת שיש שלב נוסף בתהליך הגאולה בחודש הזה. יכולות להיות הפתעות וצריכים להיות מוכנים להפתעות. אם לא מוכנים להפתעות לא יודעים להשתמש בהן. כמו במלחמת ששת הימים שלא היינו מוכנים להפתעה של ששת הימים ואחר כך לא ידענו מה לעשות עם המקומות שהחזרנו לנו. אילו היינו מודעים שיכול להיות שזה מה שיקרה, ומתכננים איך לנצל את השעות הראשונות, לא היו עושים רק יישור ברחבת הכותל אלא היו מיישרים את כל העיר, היו יוצרים עובדות עוד לפני שהיו מתעוררות התנגדויות בכלל. צריך ללמוד מהניסיון ולא להיות בלתי מוכנים.
נכנסים לחודש ניסן ולא להיות מופתעים אם יהיו חידושים גדולים, רוחניים ומעשיים. "וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן" (מלאכי ג, א) חז"ל אמרו לנו (ירושלמי ברכות א, א) שהגאולה היא קמעא קמעא, וכבר ראינו שהכוונה היא מהערב עד הבוקר. לאט לאט, לא ברגע אחד אלא זה לוקח חמש שמונה שעות, משהו כזה... ככה זה היה, בהתחלה המלך אחשוורוש לא יכול לישון ומסתכל בספר, ואז מטיל על המן לתת את הפרס למרדכי, זה תהליך קצר עד שתולים את המן, נמשך מספר שעות. זה קמעא קמעא. צריך לחכות מספר שעות...
שנזכה בעזרת ה' להיכנס לחודש ניסן בהתרוממות נפש ולהיות שותפים כמה שאפשר בהבאת הגאולה בעזרת ה'.

֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il