כלל נקוט בידינו – "אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר: וזרח השמש ובא השמש, עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי..." (קידושין עב:). ומכאן מספרת הגמרא, שבעת פטירתו של רבי יהודה הנשיא, אמר רבי לסובבים אותו, שבאותו היום נולד רב יהודה בבבל, כי הוא הצדיק שנולד לפני ששקעה שמשו של הצדיק הקודם.
באופן דומה, בתולדות החסידות מצאנו צדיק שנולד בדיוק באותו היום שנפטר מייסד תנועת החסידות הבעל שם טוב, הלא הוא – רבי נפתלי מרופשיץ (נולד – חג השבועןת תקכ', ההילולא שלו השבוע – יא' אייר).
אחד מגדולי תלמידיו של רבי נפתלי היה רבי אברהם מאוליינוב. מספרים, שבשמחת תורה אחד רקדו חסידי רפשיץ בהתלהבות גדולה בחצר, ורבי נפתלי הביט אליהם בפנים מחייכות. לפתע, הרים רבי נפתלי את ידו, ונראה היה כמי שהתבשר בשורה רעה. החסידים הפסיקו את ריקודם והביטו בו.
לאחר שעה קלה, הרים רבי נפתלי את ידו לעבר החסידים, ואמר: כשנופל בקרב אחד המצביאים, האם כל הצבא ינוס? הקרב נמשך! הריעו ורקדו!'
לאחר זמן נודע, שבדיוק באותה שעה שהרים רבי נפתלי את ידו, נפטר הרבי מאוליינוב (לפי הספר 'עשר צחצחות').
סיפור זה גונז בקרבו מסר חשוב, ומהווה תשובה לאחת החידות הגדולות, המטרידות את האנשים בכל עת שהם נתקלים בפרשת 'אחרי מות'. כל פעם, שאנשים פוגשים במציאות של מוות (שכולנו נזכה להאריך ימים ושנים) של קרוב או מכר, שואלים הם את עצמם – כיצד עליהם להתנהג, ומה היחס שעליהם לתת למת בחייהם. האם המשך החיים מהווה התעלמות ושכחה מהנפטר?
רבי נפתלי, האדמו"ר החסידי שמיד עם פטירתו של מייסד התנועה, החל את חייו בעולמינו, ולימים – כך מתברר- אף המשיך את חייו כאדמו"ר, עונה בסיפור זה תשובה ברורה.
המעשה מתרחש בשמחת תורה, היום בו 'מסיימים' אנו את התורה. דרכו של עולם, שסיום אמור להיות סיום ופרידה. אם העניין אותו סיימנו היה מעיק ומעציב, הרי שסיומו משמח מאד. אם העניין אותו סיימנו היה עניין משמח, הרי שהפרידה ממנו אמורה להיות עצובה. זו הסיבה, שמוות הוא דר עצוב, כי החיים הם משמחים.
גם התורה היא משמחת, ובכל זאת, בשמחת תורה אנו שמחים. הסיבה לכך היא, כמובן, שהתורה היא אין סופית, ולפיכך סיומה הוא למעשה התחלה של רובד עמוק יותר.
רבי נפתלי מלמד את האנשים, שעליהם להפנים תובנה זו גם במקרה של מוות, חלילה. רבי נפתלי מפסיק את הריקודים לזמן קצר. כך גם במקרה של מוות, יש להתאבל זמן מה, ובכך למעשה להיפרד ולסיים את רובד חיי העולם הזה. אך מיד אחר כך, על הקרוב והמכר להפנים, שסיום זה מהווה התחלה לחיי העולם הבא, רובד עמוק ורוחני יותר של החיים.
כשמצביא נופל בקרב, הרי העניין העיקרי עליו הוא מסר את נפשו, הוא להמשיך ולנצח בקרב. המצביא וודאי לא רוצה, שחייליו יתעסקו במותו, אלא שימשיכו ביתר שאת במלחמה וינצחו. לכן, לאחר שעה קלה, מורה רבי נפתלי לחסידיו – להמשיך לרקוד ולשמוח בשמחת התורה. ההמשכיות של הנפטר אינה בשקיעה באבל על מותו, אלא בעמל למען המשך דרכו בחיים.
וכך הדבר גם בפרשתנו – פרשת אחרי מות. נצטווינו בתחילת הפרשה על הדרך הנכונה בה יכנס כהן גדול לקודש הקודשים. "אחרי מות שני בני אהרון, בקרבתם לפני ה'... בזאת יבוא אהרון אל הקודש...". משמע, דרך הכניסה אל קודש הקודשים היא כלקח נכון לאור מותם של נדב ואביהוא.
שואלים המפרשים – בני אהרון מתו בעת שרצו להקריב קטורת. הקטורת מוקטרת במזבח הזהב המצוי בקודש - בהיכל, אם כך הם כלל לא ניסו להיכנס לקודש הקודשים, ומדוע מקשרת התורה את כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים לפרשיית בני אהרון?
ונחלקו המפרשים בתשובתם – לפי האבן עזרא, מכאן מוכח שנדב ואביהוא הקטירו את הקטורת קודש הקודשים. אך הרמב"ן חולק עליו, שהרי לא סביר שירצו הבנים להיכנס למקום אליו לא נכנס אהרון. לכן, מבאר הרמב"ן, שאמנם בני אהרון הקטירו בהיכל, אבל כיוון שעקבות מותם היו העם מליזין אחרי הקטורת שהיא סם המוות, אמר ה' שאהרון יכנס דווקא עם קטורת יותר פנימה – אל קודש הקודשים, ויחיה (ואף יכפר על עוונותינו – ובכך יביא חיים).
נמצא, לאור דברי הרמב"ן, שדווקא מתוך מותם של בני אהרון, זכינו להתעלות למדרגת חיים גבוהה יותר, אליה לא היינו מוכשרים בתחילה, ולהיכנס עד לקודש הקודשים.
שנזכה כולנו להאריך ימים ושנים, ולהוסיף חיים וקדושה!