בית המדרש

  • מדורים
  • פרשת שבוע
לחץ להקדשת שיעור זה

מידת הוותרנות (חלק ב')

undefined

הרב יוסף כרמל

איר תשע"ז
3 דק' קריאה
בדברינו לפרשת ויקרא, התחלנו להסביר מדוע יונדב בנו של שמעה, אחי דוד, היה מוכן להשתתף, לייעץ ולסייע, ואולי אפילו לדחוף את יורש העצר של דוד, בכור הבכורות - אמנון בן אחינועם היזרעאלית, לאנוס את אחותו.
הוכחנו כי שמעה ושני אחיו הגדולים, לא היו מוכנים לוותר לדוד הצעיר. הם ראו עצמם כראויים יותר למלכות וגם ישי אביהם סבר כך.
החשבון נשאר פתוח.
שנים רבות לאחר מכן זיהה יונדב בנו של שמעה את ההזדמנות להחזיר לדוד, לשיטתו, מידה כנגד מידה. ברגע שיונדב זיהה כי אבשלום הצעיר רוצה למלוך על חשבון אחיו הגדול אמנון, הוא החליט לסייע בידו. הוא רצה להפיל את אמנון בכור הבכורות של דוד כנקמה בדוד, על כך שבגללו נדחה אביו הבכיר מן המלוכה.
אם דברינו נכוחים, יתכן וניתן להציע עוד, כי יונדב אולי אפילו ציפה שבעקבות האונס בתוך המשפחה, המצב בביתו של דוד יתערער וסדקים יתגלו בבית המלכות הנוכחי. אונס אכזרי של אחות בידי אחיה, יורש העצר שרצה ללכת בעקבותיהם של "בני האלהים" הקדמונים, יהווה בוודאי מאורע מטלטל. זה יהיה הזמן שבו יתעורר מחדש הסיכוי שלו, לזכות במלוכה, כבנו של אחיו הגדול של דוד.
דוד קיבל את המלכות בגלל שנלחם בגולית הפלישתי, והיה מוכן לחרף נפשו למות למען כלל ישראל. כנראה שגם בני שמעה-שמעא היו לוחמים ללא חת. גם להם הייתה הנכונות למסור את נפשם למען כלל ישראל, גם הם היו מעורבים בהריגת ענק פלישתי נוסף, מבני הרפא, שחירף וגידף שם אלהים חיים. כך מפרש הכתוב: "וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת וַיְהִי אִישׁ מִדָּה וְאֶצְבְּעֹתָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע וְגַם הוּא נוֹלַד לְהָרָפָא: וַיְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּהוּ יְהוֹנָתָן בֶּן שִׁמְעָא אֲחִי דָוִיד" (דברי הימים א פרק כ' ו-ז).
מעשה גבורה זה חיזק עוד יותר את תביעתם של בני שמעא-שמעה למלכות.

יתכן ותביעה זו רמוזה בעיסוקם של בני משפחה זו בנושא המלכות, גם דורות רבים מאוחר יותר. במסכת כתובות מצינו: "רבי אתי משפטיה בן אביטל, ורבי חייא אתי משמעי אחי דוד" (דף סב ע"ב). לפי זה רבי יהודה הנשיא –"רבי" היה מצאצאי דוד המלך דרך בנו שפטיה. רבי חייא תלמידו וחברו של רבי, היה צאצא של שמעי-שמעה-שמעא-שמה אחיו הגדול של דוד המלך.
נצרף לכך את הדברים המופיעים בסוגיא במסכת הוריות: "בעא מיניה (שאל) רבי מרבי חייא: כגון אני מהו בשעיר (כמלך)? אמר ליה: הרי צרתך בבבל (אינך נחשב כמלך שהרי ליהודי בבל יש מנהיג משלהם). איתיביה: מלכי ישראל ומלכי בית דוד, אלו מביאים לעצמם ואלו מביאים לעצמם! (הקשה עליו רבי, הרי בזמן שהיו שתי ממלכות יהודה וישראל לשני המלכים היה דין מלך) אמר ליה: התם לא כייפי אהדדי (כל אחד מהם היה עצמאי), הכא אנן כייפינן להו לדידהו (אתה כפוף לריש גלותא המנהיג בבבל). רב ספרא מתני הכי, בעא מיניה רבי מרבי חייא: כגון אני מהו בשעיר? א"ל: התם שבט, הכא מחוקק, ותניא: לא יסור שבט מיהודה - זה ראש גולה שבבבל, שרודה את ישראל במקל (והוא חשוב כמלך); ומחוקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל (ואתה רק מנהיג רוחני), שמלמדים תורה לישראל ברבים" (דף יא ע"ב).
רבי ורבי חייא חיו שנים רבות אחרי החורבן, אי אפשר היה להקריב קרבנות בימיהם. אע"פ כן רבי שאל את רבי חייא שאלה תאורטית, אם יש לו כמנהיגם של היהודים בני ארץ ישראל מעמד ודין של מלך, שאם יחטא יתכפר בשעיר ולא בשעירה [עיינו ויקרא ד' (כב-כג) בהשוואה לשם כז-כח)].
על פי דברינו, יתכן ויש בכך יותר מהד לויכוח הקדום (המפץ הגדול) בין שני חלקי המשפחה.

רבי ורבי חייא שהתווכחו כתלמידי חכמים ארץ ישראלים, שמנעימים זה לזה בהלכה, תקנו את הקלקול במידת הוותרנות שבא לידי ביטוי בהתנהגותו של יונדב בן שמעה בימי דוד.

הבה נתפלל כי נזכה לגדל דור של תלמידי חכמים, בעלי מידת הוותרנות, מדברים בנחת,
תלמידים של אהרון הכהן אוהב שלום ורודף שלום.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il