בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • יום הזכרון
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

יום הזיכרון לחיילי צה"ל

יום הזיכרון לחיילי צה"ל; צפירה ודומיה ביום הזיכרון לחללי צה"ל.

undefined

הרב אליעזר מלמד

ניסן תשס"ה
5 דק' קריאה

יום העצמאות



מצד ההלכה אין צורך לערוך יום זיכרון כללי לקדושים שנהרגו במלחמה, אלא כפי שנוהגים בישראל לגבי כל נפטר, שביום השנה שלו (יורצייט) מזכירים את נשמתו, ובנו או קרוביו אומרים קדיש. ככל שמדובר באדם גדול יותר או יקר יותר לבני משפחתו, כך נוהגים לערוך לו אזכרה גדולה יותר ולקיים לימוד ושיעורים ולתת צדקה לעילוי נשמתו, ועל אחת כמה וכמה במי שנהרג על קידוש ה'.

במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו היו מלחמות רבות, ופעמים רבות נהרגו בהן יותר לוחמים מאשר בכל מלחמות צה"ל יחד, ומעולם לא מצינו שתקנו חכמים יום זיכרון לנופלים. אם ניצחו - חגגו, ואם הפסידו - התאבלו אבל יחיד. רק על חורבן בית המקדש, שהוא חורבן האומה מבחינה רוחנית ולאומית, תקנו צומות. ואכן החורבן הוא שורש כל הצרות, הגזרות והרציחות שעברו על עמנו במשך הגלות. גם צום גדליה לא נתקן מפני שגדליה היה גדול הצדיקים, עד שרק עליו צריכים כל ישראל להתאבל, אלא מפני שבהריגתו כבה נר ישראל של שארית הפליטה שנותרה בארץ אחר חורבן הבית הראשון.

יתר על כן, שנים ספורות לפני הקמת המדינה נרצחו באכזריות איומה למעלה מששה מיליון יהודים. והם אחינו ממש לא פחות מהחיילים שנפלו בקרב. והם מרובים, יותר מפי שלוש מאות מכל החיילים שנהרגו בכל המלחמות של מדינת ישראל. ואיך נקבע יום אבל על החיילים כמו על הששה מיליון?

אלא שאם יש מקום לקיים יום זיכרון, הרי זה בתנאי שהוא יוקדש לחינוך לעניינו ותפקידו של עם ישראל, ולערך מסירות הנפש למען כלל ישראל. רבים טועים וחושבים, שככל שירכינו יותר את ראשם בעצבות, ויתארו בצבעים קודרים את הכאב על נפילת החיילים, כך יכבדו יותר את זיכרם. אבל האמת הפוכה, היחס הנכון לנופלים - שהם קדושים. שכל חייהם נצרפו ונתקדשו במסירות הנפש למען העם והארץ. עליהם אמרו חז"ל: הרוגי מלכות - אין אדם יכול לעמוד במחיצתם בגן עדן (פסחים נ, א). מי שאינו מאמין - חושב שהם יותר מתים, אבל יהודי מאמין יודע שבאמת הם יותר חיים מכל השאר. הם מתו בקיצור ימים בעולם הזה, אבל הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך - בעולם הבא. הם הרבה יותר חיים מאתנו. הם קדושים, ואמרו חכמים (סנהדרין צב, א): "קדוש לעולם קיים".

במותם על קידוש ה' הם התעלו מן המציאות הפרטית שבה שרוי כל יהודי אל המדרגה הכללית של קדושת כלל ישראל. בזה שמסרו את כל חייהם למען כלל ישראל, התרוממו להיות במדרגתו. והם קשורים יותר אל הקב"ה, אל מקור החיים. ולכן במיתתם הוסיפו הרבה חיים בעולם האמת ובעולם הזה, ובזכותם אנחנו חיים כאן, וכל מה שאנו עושים משלהם הוא.

לדאבון לבנו, השתלטו על כלי התקשורת הממלכתיים ועל חיי התרבות במדינת ישראל אנשים חסרי אמונה, רחוקים מהכרת עברו וייעודו של כלל ישראל. בתחילה עוד היתה בהם לחלוחית של יהדות ממה ששמעו בבית הוריהם, אולם במשך הזמן הריחוק עשה את שלו, והם הפכו את יום הזיכרון ליום של חולשה ותבוסתנות. ליום שבו במקום לכבד את זיכרון הנופלים, להבין את משמעותו של עם ישראל, ולתת משמעות למסירות נפשם, הם מדגישים את הכאב, הייאוש והחידלון, ומעמידים את מותם כמוות חסר משמעות. הם נראים כמכבדים את הנופלים, אבל האמת שאין פגיעה גדולה יותר בכבודם של הקדושים מאשר הצביון הקלוקל שהעניקו ליום הזיכרון, שביסודו - התעלמות מהיעוד הכלל-ישראלי שלמענו מסרו החיילים את נפשם.

אם כבר מקיימים יום זיכרון, צריך להעלות בו על נס את מסירות נפשם על קידוש ה'. להדגיש כי הם גילו לנו שחזון קיבוץ הגליות ובניית העם בארצו גדול כל כך עד ששווה לתת את כל החיים למענו. ומכוח זה אנחנו מגבירים את כוחנו ולאורם אנחנו ממשיכים. הילדים שאנחנו מולידים ומגדלים - מכוחם. הישובים שאנחנו מקימים - מכוחם. לימוד התורה שאנחנו לומדים - שלהם הוא. החברה היהודית המוסרית שאנחנו רוצים לבנות כאן כחזון הנביאים - שלהם. ומתוך זיכרון כזה נוכל ברוב מרץ להמשיך בדרכם, דרך של מסירות נפש למען כלל ישראל. ובזה נכבד אותם באמת, כקדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים.

כך גם צריך לומר למשפחות השכולות, אלו שבקרבם צמחו הקדושים הגיבורים הללו - אל תיכנעו למוות, המשיכו לחיות מכוחם. אל תרכינו את ראשכם, אלא זקפו את קומתכם מאוד, לכבודם. הרימו את מבטכם אל מעבר לאופק הרגיל, אל חזון הגאולה ואחרית הימים. וגם אם בעיניכם דמעות, אלו דמעות של גדוּלה.

צפירה ודומיה ביום הזיכרון לחללי צה"ל
בחוק יום הזיכרון קבעה הכנסת, כי היום שלפני יום העצמאות יהיה "יום זיכרון גבורה ללוחמי צבא-הגנה לישראל שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם". "יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטכסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן". כמו כן נקבע כי "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים". לקיום דקות הדומיה נשמעת צפירה בכל רחבי הארץ, והציבור נוהג לעמוד לכבוד הנופלים. בפועל בליל יום הזיכרון בשעה שמונה נשמעת צפירה בת דקה אחת, ולמחרת בשעה אחת עשרה צפירת התייחדות בת שתי דקות. הטכסים נערכים סביב שעת הצפירה.

יש טוענים שהואיל ומנהג העמידה בצפירה אין יסודו בדברי חכמי ישראל, אלא דבר שהועתק מהגויים, לפיכך אסור לנהוג בו משום האיסור ללכת בדרכי הגויים, שנאמר (ויקרא יח, ג): "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". אולם למעשה, דעת הפוסקים, רובם ככולם, שהאיסור ללכת בחוקות הגויים הוא רק כאשר ישנו אחד משני התנאים: או שיש במנהג הגויים משום פריצת הצניעות והענווה, או שהוא מנהג ללא שום טעם ותועלת, וברור שהוא נעשה משום אמונה תפלה של הגויים (מהרי"ק שורש פח, ריב"ש קנח). וכן דעת רבי יוסף קארו והרמ"א (ב"י ורמ"א יו"ד קעח, א). וכיוון שיש טעם במנהג, שעל ידי הצפירה והדומיה מתייחדים כולם יחד באותו הזיכרון, אין בזה משום מנהג גויים 1 .

ויש טוענים שמי שעוסק בלימוד תורה אל לו להתבטל מלימודו בעת הצפירה. אולם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל כתב:
"העמידה בצפירה לחללי צה"ל, יש בה מצווה קדושה של זיכרון כבוד הקדושים".

ואפשר להוסיף, שהרהור בזיכרונם של הקדושים ובמצוות מסירות הנפש להצלת העם ולכיבוש הארץ הוא הרהור בדברי תורה. וגם מי שאינו מבין זאת, צריך לשים לנגד עיניו את דברי הלל הזקן שהורה (אבות ב, ד): "אל תפרוש מן הצבור" 2 .


^ 1. אמנם לדעת הגאון מווילנא, גם כאשר יש טעם למנהג, אין לחקות את הגויים, ולכן אסר להניח ענפים בבית הכנסת בחג השבועות, שכך נוהגים הגויים ביום אידיהם, להניח אילנות בבית תיפלותם (ח"א קלא, יג, וע' באור הגר"א יו"ד קעח, ז). אבל למעשה רוב הפוסקים חלקו עליו וקיימו את המנהג, וכפי שכתב הרמ"א או"ח תצד, ג, ומ"א תצד, ה. שהואיל ויש טעמים למנהג קישוט בתי הכנסת, אין בזה הליכה בחוקות הגויים. ואם כך אמרו על מנהג הענפים שנעשה בבית עבודה זרה, קל וחומר שאין לחוש למנהג עמידה בצפירה שאין בו שמץ ע"ז. בנוסף לכך שמעתי שמנהג זה כמעט ואינו ידוע אצל הגויים.
^ 2. ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות ב, יא: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא... הלך לראות בסבלותן של ישראל, היינו דתנן הלל אומר: אל תפרוש מן הצבור, שלא יהיה אדם רואה צבור בצער ויאמר אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עלי נפשי, אלא יהא נושא בעול עם חבירו". ובמדרש שכל טוב לשמות שם: "והיינו דתנן הלל אומר: אל תפרוש את עצמך מן הצבור. ותנו רבנן: בזמן שהציבור בצער ופירש אחד מהם ואכל ושתה, שני מלאכי השרת מלוין אותו ומניחין אוכלין על ראשו, ואומרים פלוני פירש עצמו מן הציבור בעת צרותיהם אל יראה בנחמות ציבור. תניא אידך: בזמן שהציבור בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי, ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר: הנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות (ישעיה כב יג), מה כתיב אחריו: ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון".
דברי הרצי"ה הובאו בתחומין כרך ג' ע' 388. וע' בשו"ת אהלה של תורה לרב אריאל יו"ד כג. ובעשה לך רב ד, ד, כתב שמי שעוסק בתורה בביתו ימשיך בלימודו, כי זה כבוד מדומה, ואין צריך לנהוג בו אלא לעיני הרואים בלבד. וכשיושב בציבור, יכול לעמוד ולהמשיך להרהר בלימוד. וכ"כ הרב הנקין בתחומין כרך ד', ע' 125. אולם נראה כפי שכתבתי, שהרהור במצוות קידוש ה' הוא עצמו הרהור בדברי תורה, ועדיף לכלול עצמו עם הציבור במחשבות קדושות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il