בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • תקופתנו בתהליך הגאולה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

עיון במזמור קז, ליום העצמאות ויום ירושלים

יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם

מזמור ק"ז, המזמור שאנו אומרים בתפילת יום העצמאות ויום ירושלים, עוסק בתקופת גאולתינו הנכחית, מקיבוץ הגלויות, דרך הקשיים בארץ ועד הגאולה. זאת אנו למדים הן מעיון בפסוקי הפרק והן מהקשרו בתוך ספר תהלים. מומלץ מאוד ללמוד את השיעור עם תנ"ך או ספר תהלים.

undefined

הרב שמעון קליין

תשס"ה
9 דק' קריאה
פרק ק"ז
(א) הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (ב) יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר: (ג) וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם:
(ד) תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ: (ה) רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף: (ו) וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם: (ז) וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב: (ח) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם:
(ט) כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב: (י) יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל: (יא) כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ: (יב) וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם כָּשְׁלוּ וְאֵין עֹזֵר: (יג) וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: (יד) יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק: (טו) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: (טז) כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ:
(יז) אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ: (יח) כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת: (יט) וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: (כ) יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם: (כא) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: (כב) וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה:
(כג) יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים: (כד) הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה' וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה: (כה) וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו: (כו) יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג: (כז) יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע: (כח) וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם: (כט) יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם: (ל) וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם: (לא) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: (לב) וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ:
(לג) יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר וּמֹצָאֵי מַיִם לְצִמָּאוֹן: (לד) אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ: (לה) יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם: (לו) וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב: (לז) וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה: (לח) וַיְבָרֲכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט: (לט) וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן: (מ) שֹׁפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ: (מא) וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת:
(מב) יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ: (מג) מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה':

מבנה המזמור
ביום העצמאות וביום ירושלים אנו אומרים בתפילה את מזמור ק"ז שבספר תהלים, ובו נעסוק בעיוננו זה.
ראשית, נתבונן במבנה המזמור.

הפסוקים הראשונים 1 הם הפתיחה:
הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו: יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר: ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים:

בהמשך 2 , מתוארות ארבע קבוצות אנשים שנושעו מצרה, ובסוף תיאור כל קבוצה מתוארת הודאתם לה' "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם":
תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו... יושבי חושך וצלמוות, אסירי עני וברזל... אוילים מדרך פשעם ומעוונותיהם יתענו... יורדי הים באניות, עושי מלאכה במים רבים...

בחלק הבא מתוארות שתי קבוצות אנשים, רעבים שנושעו על ידי הפיכת מדבר לעיר מושב, וקבוצת אנשים נוספת שהסתבכה ויצאה מהסיבוך:
ישם נהרות למדבר ומוצאי מים לצימאון: ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה: ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים: ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב: ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה: ויברכם וירבו מאוד ובהמתם לא ימעיט: וימעטו וישוחו מעוצר רעה ויגון: שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך: וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות:

ולבסוף - חתימת הפרק:
יראו ישרים וישמחו וכל עוולה קפצה פיה: מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה':

ברכת הגומל
לפני שנעסוק בשאלה מהו נושא הפרק, נתבונן בדברי הגמרא במסכת ברכות 3 , העוסקת בברכת הגומל:
ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא.
יורדי הים מנלן? דכתיב יורדי הים באניות וגו' המה ראו מעשי ה'... הולכי מדברות מנלן? דכתיב תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו... מי שחלה ונתרפא מנלן? דכתיב אולים מדרך פשעם ומעונתיהם יתענו כל אכל תתעב נפשם וגו'.. מי שהיה חבוש בבית האסורין מנלן? דכתיב ישבי חשך וצלמות וגו'...
מאי מברך? אמר רב יהודה ברוך גומל חסדים טובים. אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב: וירוממוהו בקהל עם וגו'. מר זוטרא אמר ותרין מינייהו רבנן, שנאמר ובמושב זקנים יהללוהו".

הגמרא עוסקת בחובת ההודייה לקב"ה על ישועות שונות, ולומדת את הדין ופרטיו ממזמור ק"ז שבתהלים. נשים לב לכך שהגמרא משנה את סדר המודים: בפסוקים הסדר הוא הולכי מדבריות, חבוש בבית האסורים, חולה שנתרפא ויורדי הים. הגמרא הקדימה את יורדי הים, אחר כך הולכי מדבריות, חולה שנתרפא וחבוש בבית האסורים. בהמשך, ננסה לעמוד על משמעות הסדר שבגמרא.

נושא הפרק - קיבוץ גלויות
מכאן נחזור לפרקינו, ונשאל - מהו נושא הפרק?
במבט ראשון נראה שהפרק עוסק ב'אוסף' של ניסים פרטיים, ובחובת ההודאה עליהם.
אולם, אם נתבונן בפתיחת הפרק יִקשֶׁה עלינו לומר כך:
א. "יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר" - צר פירושו משעבד. אם הפרק מכיל רשימה של האנשים שצריכים להודות, היה צריך לומר'צרה' , שהרי מלבד מי שהיה חבוש בבית האסורים - לא מדובר כאן באנשים שהיו נתונים תחת שעבוד, אלא באנשים שהיו בצרות שונות - סערה בים, חולי, תעייה במדבר!

ב. גם הפסוק הבא של הפתיחה " ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים" מורה כי פרק זה מתאר תהליך כולל של קיבוץ גלויות, ולא רק אנשים שונים שמודים על הנס שנעשה להם.

פתיחת הפרק מגדירה בצורה ברורה מאוד מהו הנושא - קיבוץ גלויות. "גאולי ה'" היו נתונים תחת שעבוד בכל קצוות הארץ, והם מתקבצים.

עתה יש להבין את הקשר בין פתיחת המזמור לבין המשכו: מהו הקשר של אותם ארבעה שצריכים להודות לבין קיבוץ הגלויות? התשובה הפשוטה היא, כי האנשים המתוארים בפרק הם האנשים הנמצאים בדרכם לארץ, ונתקלים בקשיים שונים. "תעו במדבר" - בדרכם לארץ ישראל; "עיר מושב לא מצאו" - מחפשים עיר מושב ולא מוצאים; "וידריכם בדרך ישרה" - הקב"ה מדריך אותנו להגיע לארץ ישראל.

באיזו גאולה מדובר?
באיזה קיבוץ גלויות עוסק הפרק? הפרשנים אמרו את כל שלש האפשרויות.
המהרש"א 4 מייחס את הפסוקים לגאולת מצרים, ומרחיב לבאר את הפרק לאור זאת: "תעו במדבר" - הם ארבעים שנות המדבר, "וידריכם בדרך ישרה" - לארץ ישראל, "כי השביע נפש שוקקה" - השתוקקו לארץ ישראל והגיעו אליה. "יושבי חושך וצלמוות" - במצרים, מעולם לא היה עבד שיכול לברוח ממצרים. החולה שנתרפא מתייחס למחלות שהיו במצרים, כמו שכתוב "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" 5 - ובפרקינו "ישלח דברו וירפאם". יורדי הים הם עם ישראל בקריעת ים סוף, שאז נאמר "וירא ישראל את היד הגדולה" 6 וכאן "המה ראו מעשי ה' ".

לפי הסברו, מבאר המהרש"א מדוע שינתה הגמרא את סדר הפסוקים: תחילה היתה קריעת ים סוף "יורדי הים באניות", אחר כך הולכי מדבריות, קבלת התורה ובכך נרפאו מחולי מצרים, חבוש בבית האסורים - עד שלא באו לארץ לא יצאו לגמרי משעבוד מצרים.

אולם, נראה כי קשה לקבל את פירוש המהרש"א כפשט הפרק. קשה לייחס את הפסוק "יורדי הים באניות" ליציאת מצרים, כי לא היו כל אניות ביציאת מצרים; גם הפסוק "יעלו שמים ירדו תהומות" מתאר סערה נוראה שהיתה ליורדי הים, ולא היתה סערה כזו בקריעת ים סוף. מעבר לכך, ביציאת מצרים לא היה קיבוץ גלויות המתוארת בפתיחה "מארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים", אלא רק מהרוח הדרומית, שדוקא היא לא נזכרת בפסוק.

הצעה אפשרית נוספת לנושא הפרק היא, שהוא עוסק בעליית עזרא. אולם, נראה שגם הצעה זו אינה פשט הפסוקים. ראשית, מכוח אותן שאלות ששאלנו על המהרש"א - לא היתה אז עליה מארבע רוחות, לא היו אניות ולא יורדי ים. גם המשך הפרק אינו נראה כעוסק בעליית בית שני: הפסוקים "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו... ויברכם וירבו מאוד" - מתארים מצב של שגשוג, ולעומת זאת בזמן בית שני מתארים המקורות קושי כלכלי, והארץ אינה נמצאת בשליטתנו אלא בשליטת הפרסים והיוונים. כך למשל מסופר בספר נחמיה 7 כיצד העם מתאר את מצבו: "... את כל התלאה אשר מצאתנו... הנה אנחנו היום עבדים...ובצרה גדולה אנחנו". קשה לומר שהפסוק 'וירוממוהו בקהל עם' מתייחס לתקופה זו.

המסקנה מכך היא שהפרק עוסק בגאולה שאנו נמצאים בתוכה, אשר לוותה בקיבוץ גלויות מכל קצוות הארץ. כך נאמר כבר במדרש 'שוחר טוב' על הפרק, וכך כתב גם המאירי בפתיחתו לספר תהלים.

נמשיך לחלקו השני של הפרק, וגם ממנו נראה שמדובר על הגאולה הנכחית. לאחר שמגיעים העולים לארץ, נאמר:
ישם נהרות למדבר ומוצאי מים לצמאון, ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה.

פסוקים אלו מתארים שהקב"ה לקח מקום שהיה נהר והפכו למדבר. המקום היחיד בכתובים שעליו נאמר שנהפך לארץ שממה מרעת יושביו הוא ארץ ישראל. בפרשת ניצבים 8 מתוארת ארץ ישראל בתקופת הגלות "גפרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמיח..." גם דברי הנביא ישעיהו העוסק בארץ ישראל מזכירות מאוד את הפרק שלנו: "אפתח על שפיים נהרות... אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים" 9 . ובהמשך "הן בגערתי אחריב ים אשים נהרות למדבר" 10 . ישראל מגיעים לארץ שהפכה למדבר, ומפריחים את השממה.

ניתן לומר עד כאן, כי החלק הראשון של הפרק עוסק בדרך לארץ ישראל, והחלק השני - בקשיים בהם נתקלים העולים כשהם כבר בארץ.

מבריאת העולם ועד הגאולה
לאחר שהתבוננו בפסוקי הפרק, נתבונן בו שוב מתוך הקשרו בספר תהלים כולו, מפרק ק"ד עד ק"ז, ונגלה בו פנים חדשות.

פרק ק"ד - המזמור 'ברכי נפשי' שאנו אומרים בראש חודש - עוסק בבריאת העולם. המפרשים עמדו על כך כי פרק זה מתאר לפרטים את סדר בריאת העולם, ונציין כאן כמה דוגמאות:
עוטה אור - ויהי אור, נוטה שמים כיריעה - יהי רקיע בתוך המים, מן גערתך ינוסון... גבול שמת בל יעבורון - יקוו המים אל מקום אחד, עשה ירח למועדים וכו' - יהי מאורות ברקיע השמים, וכן הלאה 11 . הפרק מסתיים בבקשה שיהיה גם דין בעולם: "יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את ה' הללויה".

פרק ק"ה עוסק בקורות עם ישראל מימי האבות, דרך מכות מצרים וכל החסד האלוקי שהקב"ה עשה איתנו עד שנתן לנו את הארץ "ויתן להם ארצות גויים" 12 . המגמה של נתינת ארץ ישראל חותמת את הפרק "בעבור ישמרו חוקיו ובריתיו ינצורו".

פרק ק"ה עוסק בחסד האלוקי לעם ישראל, ופרק ק"ו מתאר את השבר. כל החסד שליווה את ישראל היה "בעבור ישמרו חוקיו", אבל בכל אחד משלביו ישראל חטאו, והמגמה לא התקיימה. "חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו... ויתאוו תאוה במדבר... יעשו עגל בחורב... וימאסו בארץ חמדה" - הפרק ממשיך לעסוק בכל חטאי העם לדורותיו, עד שהוא מגיע לתוצאת החטא, הגלות - "ויתנם ביד גוים וימשלו בהם שונאיהם" 13 , והוא מסתיים בבקשה של ישראל לקב"ה "הושיענו וקבצנו מן הגויים להודות לשם קדשך".

מפתיחתו של פרק ק"ז ניכר כי הוא המשך ישיר של הפרק הקודם. לאחר תפילת העם "הושיענו וקבצנו מן הגויים להודות לשם קדשך" נאמר בפרקנו " הודו לה' כי טוב...יאמרו גאולי ה'... ומארצות קבצם ...". גם הלשון החוזרת בפרקינו "ויזעקו אל ה' בצר להם" מופיעה בפרק ק"ו "וירא בצר להם בשמעו את רינתם" 14 .

לסיכום, פרקים קד - קז מהווים מבנה ברור של של ארבעה פרקים כרונולוגיים. גם מכאן ברור שפרק ק"ז אינו עוסק בגאולת מצרים, אלא בגאולה הבאה לאחר הגלות.

כאן נעיר, כי כבר כתב הרמב"ן 15 ביחס לכל נבואות הנחמה והגאולה שהן היו יכולות להתגשם כבר בבית שני, אם היו ישראל משתפים פעולה, וכך גם נכון לומר ביחס לפרקינו. מי שקורא את נבואות ישעיהו-ירמיהו-יחזקאל רואה שהן עוסקות בגאולה הקרובה לגלות בית שני: ישחקו נערים ונערות בירושלים 16 , גדול יהיה כבוד הבית האחרון מהראשון 17 . כיון שישראל לא זכו - מחכות נבואות אלו להתגשם בשלמותן לעתיד לבוא. בבית שני חסרו חמשה דברים מהותיים בגילוי השכינה 18 , לא חזרה מלכות בית דוד, ועוד.

שלבי פרק ק"ז כשלבי גאולתינו
לאחר שביררנו שפרקינו עוסק בגאולתינו הנכחית, נתבונן בו שוב, ונראה מה כתוב בו.
תחילה נחזור לדברי הגמרא על ארבעה שצריכים להודות. שאלנו מדוע שינתה הגמרא את סדר המודים? מהי משמעות הסדר שבגמרא? נראה שהסדר של הגמרא בונה ארבעה שלבים של קשיים: הראשונים שבאים לארץ הם יורדי הים, עם שמחה של ראשוניות וחלוציות: " עושי מלאכה במים רבים", "מחוז חפצם "- הם רוצים להגיע לארץ. כמעט הכל שם פשוט, חוץ מסערה בים שניצלו ממנה. אחר כך הולכי מדבריות, שלהם היה קצת פחות פשוט - הם אינם מוצאים את דרכם אלא תועים במדבר, צועקים וניצלים, ואז נאמר 'וידריכם'. בשונה מהקבוצה הראשונה של יורדי הים, לא מוזכר אצל הולכי המדבריות החפץ הפנימי, אלא 'וידריכם' בלבד.

שתי הקבוצות האחרונות הולכות ומסתבכות: הראשונים הם "אוילים מדרך פשעם ומעוונותיהם יתענו". מדובר כאן על עיכוב ממושך, חולי שהגולים גרמו לעצמם בכך שלא רצו לעלות לארץ. לא מתוארת כאן התלהבות לעלות לארץ, וכנגדה מופיעה הלשון 'יושיעם' - תשועה היא מתוך סיבוך גדול יותר.
בשלב האחרון כבר מנאצים, "ויגיעו עד שערי מות... ויכנע בעמל ליבם". הקב"ה מביא עליהם יסורים גדולים, ואז "יוציאם מחושך וצלמות".

לסיכום, בפרק מתואר ציר של ארבעה שלבים בשיבה לארץ 19 , מהשלבים הפשוטים ועד המסובכים.

בחלק השני של הפרק - מגיעים לארץ, ושוב נפגשים בקשיים, בארץ מלחה עם ביצות ויובש. בשלב הבא "ישם מדבר לאגם מים", מצליחים להפריח את השממה "ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב". יש כאן תיאור של האחיזה בארץ, כפי שהיתה בשנותיה הראשונות של העלייה.

פתאום, יש משבר: "וימעטו וישחו מעוצר רעה ויגון, שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך". מהו מקורו של המשבר? בהנהגה. המילה 'עוצר' היא מלשון "זה יעצור בעמי" 20 , והמילה נדיב בפסוק "שופך בוז על נדיבים " היא מלשון הפסוק "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם". אחר כך 'ויתעם' - את המנהיגים - 'בתוהו לא דרך' - ישנו משבר רוחני גדול, דרך ללא מוצא.
השלב הבא הוא הגאולה השלמה: "וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות".

יראו ישרים וישמחו ויתבוננו חסדי ה'
המפתח לפרק כולו נמצא בסופו: "יראו ישרים וישמחו". מי שיש בו ישרות מתבונן בכל הקורות את עם ישראל ושמח. "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'" - הוא מצליח לראות את המהלך כולו, כיצד כל המאורעות - גם אלו שנראים קשים - הם חסדי ה' המובילים לגאולה השלמה.


^ 1 פסוקים א – ג.
^ 2 פסוקים ד – לב.
^ 3 נד ע"ב.
^ 4 בחידושי אגדות במקום.
^ 5 שמות טו, כו.
^ 6 שמות יד, לא.
^ 7 ט, לב.
^ 8 דברים כט, כב.
^ 9 ישעיה מא, יח.
^ 10 פרק נ'.
^ 11 לפירוט ההשוואה ניתן לעיין בפירוש "דעת מקרא".
^ 12 פסוק מ"ד.
^ 13 פסוק מ"א.
^ 14 פסוק מ"ד.
^ 15 בכתבי הגאולה.
^ 16 ישעיה ח, ה.
^ 17 חגי ב, ט.
^ 18 ברור שהגמרא בבבא בתרא ג ע"א, שאומרת על פסוק זה שהבית השני היה גבוה יותר וממושך יותר אינה עוסקת בעיקר.
^ 19 יש עדיין מקום לעיין מהי משמעות הסדר המתואר בכתובים עצמם.
^ 20 שמואל א, ט, יח.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il