אדמו"רים ורבנים רבים נלכדו בארצות הכיבוש הנאצי, בשנות הזעם של השואה האיומה. לרבים מהם הוצע על ידי חסידיהם ומוקיריהם להימלט על נפשם מהתופת האיומה. חלקם סירבו בנימוק שעליהם להישאר עם צאן מרעיתם, והקברניט נוטש אחרון את הספינה הטובעת. חלקם בחרו להימלט – אם מפני שבתחילה הצוררים חיפשו דווקא אותם, ותלמידיהם היו בטוחים יותר, ואם כדי לקומם מחדש את שארית הפליטה לאחר המלחמה. מי בא בסוד קדושים, ואנו בוודאי קטנים מלחוות דעה.
דרך מיוחדת לעצמו סלל לו בנושא זה האדמו"ר מראדזין, הקדוש רבי שמואל שלמה מראדזין הי"ד, שיום ההילולא שלו יחול ב- כט' אייר. הרבי מראדזין, שזכה לתואר – 'הרבי הלוחם', קלט בחריפותו כבר בשלבים מוקדמים של המלחמה את תוכניותיהם השטניות של המרצחים. הרבי הפיץ את העובדה, שהיהודים נלקחים להשמדה ולא לעבודה, וקרא למרוד ברשעים ולהילחם בהם.
כשגילו הרשעים את העניין, החלו במצוד אחר הרבי. כשהוציאוהו להורג, עקבו החסידים בחשאי אחר הרבי, וראו שהרבי היה נאמן לדרכו עד טיפת דמו האחרונה. בידיו החשופות נאבק ברוצחיו, ונהרג מתוך מלחמה ומאבק גבורה.
פעם שמעתי מהרב עקיבא הכרמי זצ"ל את הסיפור הבא (איני מדייק במילים) – כשהציעו לרבי מראדזין להימלט מהתופת לארץ ישראל, סירב להצעה. וזה היה נימוקו: מצאנו, שהמבול לא ירד בארץ ישראל, שנאמר – "ארץ לא גושמה ביום זעם:. אם כך – מדוע נח הצטווה לבנות תיבה ולהיזקק לנס, והרי יכול היה לעלות לארצנו הקדושה ולהינצל בדרך הטבע?
אלא, שלארץ ישראל לא עולים כדי להימלט מסכנה. לארץ ישראל עולים להידבק בקדושתה וטובה. ואף אני, אמר הרבי מראדזין, אם לא זכיתי ועליתי לארצנו הקדושה להידבק בקדושתה, לא אברח אליה מפני הסכנה.
דרך ייחודית זו, הקוראת לעלות לארץ ישראל רק מתוך מטרה חיובית, ולא כדי לברוח מהסכנה, שנויה במחלוקת. הראי"ה קוק זצ"ל, למשל, כתב מפורשות שיש מדרגות בעלייה לארץ. וודאי הטוב ביותר לעלות מתוך בחירה ורצון להידבק בקודש, אך לעיתים מסובב ה' שעולים לארץ מתוך מדרגה נמוכה יותר של הימלטות מפורענויות חוץ לארץ. ואף בדרך נמוכה זו, שולח ה' את גאולתו ומשיב את ישראל לציון.
דומה, שהדגשה זו של הרבי מראדזין, חשובה לימים אלה בהם מציינים אנו יובל לשחרור ירושלים וחבלי ארץ ישראל המערבית. תקופה ארוכה שב עם ישראל לארצו, לעיתים רבות, מתוך מחשבות של חול. מובילי המהלכים הסתפקו פעמים רבות בחזון של הקמת מדינה יהודית שתהווה 'מקלט בטוח', ותו לא.
דווקא מלחמת ששת הימים, חיברה מחדש את עם ישראל לירושלים ולחבלי יהודה ושומרון. זוהי עיר המקדש, ואלו המקומות בהם הילכו הנביאים, והוד של קודש שפוך עליהם. העם לא יכול היה עוד להסתפק בחזון של חול, ומאז מהלכי ההתיישבות בארץ קשורים יותר ויותר לתנועה של חיבור לה', וחיפוש קשר לארץ ישראל מתוך מבט של קודש.
כבר לפני שנים רבות, אמר מרן הרב קוק זצ"ל, שציון קשורה יותר לבניין החול, ואילו ירושלים היא המילה המבטאת את תחיית הקודש של עם ישראל (מאמרי הראיה עמ' 333). ואכן, מי שעיניים לו רואה, שמיום ששבנו לירושלים, מתחוללים בעמינו תהליכים של שיבה וכיסופים לה'.
מודים אנו לה' ששבנו לירושלים של מטה, ומכוח שיבה זו כוספים, מתגעגעים, פועלים ומתפללים אנו לרומם את ירושלים לירושלים של מעלה!