רבי חיים מצאנז היה רגיל במהלך סעודה שלישית בשבת לדרוש בפני תלמידיו דרשה מיוחדת, שנקראה בפי כולם- 'התורה השקטה' ('שטילע-תורה' באידיש). הדרשה נקראה בשם ייחודי זה, מפני שרבי חיים היה אומר את דברי התורה הללו כמדבר בינו לבין עצמו. הוא היה פשוט ממלמל בשקט, ואיש לא הצליח לשמוע את דבריו.
בנוהג שבעולם, כשאדם ממלמל לעצמו, שומעי לקחו נרדמים או נוטשים את המקום. אולם אצל רבי חיים, החסידים היו מקשיבים לדבריו בריכוז עצום. באותה שעה, הם היו חשים ממש כמו בשעת קבלת התורה – 'נפשי יצאה בדברו'.
לעיתים הייתה 'התורה השקטה' נמשכת זמן קצר, ולעיתים שעות ארוכות עמוק לתוך הלילה. באותו זמן, חושך שרר בבית המדרש, ובסיום הדרשה היה הגוי בא ומדליק את הנרות.
שבת אחת, ארכה 'התורה השקטה' שמונה שעות (!), ובין שומעי התורה היה הנער רבי שלמה מבובוב, נכדו האהוב של רבי חיים מצאנז. בסוף הדרשה, כשהודלק האור, גילה רבי שלמה שלולית קטנה של דם ליד רגלו. הסתבר, שבעת שהיה מרוכז בדרשה, נדקר רבי שלמה במסמר חלוד, וכלל לא הרגיש בפצע הגדול. סכנה גדולה הייתה בפצע, שהרי חלודה עלולה לגדום לזיהום, ואנטיביוטיקה לא הייתה באותם ימים.
הכניסו את הנער לחדר סבו, ורבי חיים שאל אותו – 'שלוימל'ה, כיצד נדקרת ולא חשת בכך?'
ענה הנער – סבא, היה זה בזמן 'התורה השקטה'! מה זה התורה השקטה? התפלא רבי חיים.
כך התברר לכל הנוכחים, שרבי חיים כלל לא ידע שבעת סעודה שלישית, הוא ממלמל 'תורה שקטה' מול חסידיו. הוא באמת היה שרוי אז בשמי מרומים. כשהוסבר לו העניין, הוא אמר לנכדו – אם כך, אין לך ממה לחשוש, וודאי תתרפא מפצע שאירע ב'תורה השקטה', וכך היה (לב השמיים – חנוכה).
לימים, גדל רבי שלמה (ההילולא שלו ב- א' תמוז) וייסד את חסידות בובוב, וסבו רבי חיים אף סמך עליו ונתן לו לערוך את תשובותיו ההלכתיות. (פעם, סיפר לי אחד מחסידי צאנז, שגם האדמו"ר מצאנז – קלויזינבורג זצ"ל, מייסד חסידות צאנז בנתניה, בעל ה'שפע חיים', היה מתכנס בעצמו למספר דקות בסעודה שלישית. ולעיתים, כשאירע מאורע מסויים במהלך השבוע, היה אומר – 'ראיתי זאת כבר בסעודה שלישית').
זהו כוחם של רבותינו הגדולים, מעתיקי השמועה, שדרכם עוברת התורה שבעל – פה. נקודה זו היא שורש טעותו של קרח. עניין זה הסביר פעם בעל חידושי הרי"ם: קרח, אדם גדול היה, ובשעה שעמד על הדוכן ושר את שירת הלויים, זכה להשגות גבוהות מאד. אמר קרח לעצמו – אם בשעה שאני עומד על הדוכן בחוץ, אני זוכה להשגות כה גבוהות, בוודאי כשאכנס פנימה להיכל להקטיר קטורת, אזכה להשגות הרבה יותר גבוהות. ולא ידע קרח, שדווקא מתוך שאהרון נכנס פנימה, הרי גם הוא זוכה בחוץ להשגות גבוהות, אך אם הוא יכנס פנימה - הוא לא יזכה לכלום.
חידושי התורה, וכל התפשטות התורה שבעל פה, מתחילים מהדבקות הפנימית באלוקים. רק מי שדבוק כל כך בה', עד שתורתו היא 'תורה שקטה', וכלל אינו מרגיש בכך, זוכה להביא לעולם תורה שבעל – פה, שבכוחה להתפשט למעגלי התלמידים הסובבים אותו ולכלל ישראל. אולם, מי שמצוי בחוץ כקרח, ומתאווה להיכנס פנימה ללא ביטול לה', סופו להיבלע באדמה.
וקומה נוספת יש בעניין זה – כידוע, אנו חיים בעולם גשמי. לעיתים, כשאנו ניגשים לעולם הרוח, אנו מודדים אותו במושגי העולם הגשמי. למשל, גם בעולם התורה, לעיתים אנו נוטים להעריך את התורה, כביכול, בצורה גשמית. כך, אנשים מעריכים מי שיודע להרצות הרצאות תורניות יפות. אדם כזה, חשים האנשים, תורתו מביאה תועלת. הנה, התורה שלו מופצת לקהל רחב ועוד ועוד. אכן, מעלתו של אותו אדם גדולה מאד, וודאי חשוב להפיץ תורה ברבים, אך אין זה עיקר העניין.
חשוב לזכור, שהתורה היא קודם כך רוחנית. כל מילה של תורה שנלמדת בעולם יוצרת בניין רוחני. אנו, בעינינו הגשמיות, לא רואים אותו, אך הוא קיים והוא גדול יותר מכל הבניינים הגשמיים בעולם. לפיכך, עיקר מעלת התורה היא ב'תורה השקטה', בעצם המציאות הרוחנית שיוצר לומד התורה בעולם. ומציאות זו משפיעה על העולם יותר מכל ההשפעות הנלוות אליה (אורות התורה ב, א). למעשה, כל ההשפעות המעשיות שלימוד תורה משפיע בעולם כמו - מידות טובות, חיזוק התא המשפחתי, חיזוק עם ישראל, באות מכוח עצם המציאות הרוחנית של לימוד 'התורה השקטה'.
ויהי רצון, שנתחזק ונעריך את עצם לימוד התורה והדבקות בה'!