בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • אורות הקודש
לחץ להקדשת שיעור זה
העמקה במאמר למהלך האידאות

עבודת ה' בדור הגאולה

undefined

הרב יאיר שטראוס

תמוז תשע"ז
8 דק' קריאה
מהי עבודת ה' בדור שלנו? האם יש הבדל בין האופן שבו התייחסו לעבודת ה' בגלות לבין עבודת ה' בארץ ישראל? חז"ל אומרים שבחו"ל עשיית המצוות היא רק "הציבי לך ציונים", רק כדי שנזכור כיצד לקיים מצוות בארץ ישראל, אבל לכאורה מדובר באותם מעשים בדיוק? אז מה ההבדל?
ננסה להבין מה חשב הרב קוק בנושא זה, לשם כך ננתח קודם כל כיצד הוא ראה את העולם האמוני כאשר עם ישראל בארצו ומה היה החזון שלו לגבי מבנה האמונה בדור הגאולה.

מהי אמונה?
לפי הרב קוק האמונה איננה ציון קיומו של אלוהים אלא מגמת שלמות גדולה שפועלת בעולם ובנפש האנושית, בכל העמים ובכל הפרטים, המגמה הזו יכולה להתגלות באופנים שונים בהתאם לאופי הלאום או הפרט, יתכן שעל אדם מסויים תפעל מגמת השלמות לגרום לו להציל בעלי חיים ואצל אחד אחר היא תתבטא בשלמות הפרטית שלו בקניית יאכטה חדשה, אבל כולם מחוייבים בעומק נפשם למגמה העולמית של הוספת שלמות.
הרב קוק מסביר שמגמת השלמות סובבת בעולם ברמות שונות ואצל לאומים שונים, כל פרח פורח או ביצה שבוקעת פועלים גם כן מתוך מגמת שלמות ששוררת במציאות, אבל המימוש האמיתי והעמוק של מגמת השלמות יכול להתבצע רק כאשר קבוצת אנשים גדולה תקח על עצמה ליישם את השלמות הזו בשיתוף פעולה הדדי ובמישורים רבים שמאוחדים בניהם כאומה בעלת גוף פוליטי וחברתי שלם.
עד שהופיע עם ישראל רק אנשים בודדים קלטו את מגמת השלמות הרחבה וחשו רצון להטבה כוללת, אבל הם לא יכלו ליישם אותה כראוי כי היו בודדים, בהופעת אברהם אבינו הגיע האנושות לזיכוך מספיק כדי שמשפחה שלמה, ומתוכה עם שלם, הגיעו לתחושה של רצון להיות טובים בכל הטוב האפשרי, מתוך כך הם יוכלו להתאחד סביב מגמת שלמות רחבה לשנים רבות, אפילו מעבר לקיומו של כל פרט מאותו עם.
עם ישראל ונביאיו הצליחו לקלוט את מגמת השלמות העולמית ברמה גבוהה כל כך שהם צפו להיכן היא עומדת להגיע בעתיד, נביאי ישראל חזו ברוחם המון שלמויות והרמוניה שהעולם מתקדם לעברה, "וגר זאב עם כבש ואריה עם גדי ירבץ", שלמות של אחווה בין בעלי החיים והרמוניה בין כל חלקי המציאות. מעשים וטקסים רבים הוצבו לאומה כדי לצרוב את המגמה הזו ברוח בניה, חלק ממעשים אלו רומזים לאותם שלמויות נשגבות שקשה לנו אפילו לשער את קיומם ומקומם במצבנו הנוכחי. אלו מעשים ומצוות שנראים תמוהים מאוד כיום ויתכן ויהיו מובנים בעתיד, כאשר יגיע תורה של אותה שלמות לזרוח בעולם.
שמות האל, הספירות, הכינויים, הם ביטוי למגמות השלמות העתידיות שילכו ויתממשו בעולם, כל פרט יוכל להתאחד עם הפרטים האחרים, בעלי החיים יחיו בשלום עם בני האדם ויתחנכו על ידם, הצומח ילך ויתרומם למדרגת החי והדומם יאזין בדממה לטוב המתרחש מעליו. כל כוחות המציאות יוכלו להיות מאוזנים יותר זה עם זה, המטר ירד בעיתו והשמש תאיר למקום הראוי לה. ההפכים יתאחדו, הקור והחום, המחשבה הדיבור והמעשה, הכל ישפיע זה על זה ויכיל זה את זה. ישנם שמות שאין להגות בהם, שלמויות שמעל תפיסתנו הנוכחית ורק העתיד יספר לנו מה טמון בהם.
ההתגבשות של קבוצה גדולה עם כוחות עשיה שונים ומגוונים נקרא "אידאה לאומית" והמגמת השלמות שמשתפת אותם זה עם זה נקראת "אידאה אלוהית", שמבטאת את הרעיון הרוחני והמוטיבציה המשותפת להביא את העולם לשלמות מוחלטת שבה כולם ירצו בטובת כולם בהרמוניה מלאה של כל כוחות החיים ובהתרוממות שכל כל חלקי המציאות למצבים יותר ויותר שלמים.
הרב קוק מסביר שבתקופת בית ראשון נוצרה התלהבות רבה בעם סביב התהליך הזה, אבל השותפות במגמת השלמות הייתה באווירה הכללית של האומה ולא הופנמה על ידי כל פרט ופרט, האנשים לא באמת הגיעו לענווה ורצון אלטרואיסטי להתחבר למגמת השלמות להיטיב לכל ולכן התנתקו לאט לאט מן האידאה האלוהית . מצד שני הנפש האנושית זקוקה לעוצמה של חזון ומגמה גדולה ולכן הם פנו לסיפוק קל יותר של התלהבות אלילית מקומית שהייתה בזמנם.
השחיקה של האהבת חינם ותחושת השותפות במגמת השלמות, יצרה לאומיות חסרת אידיאל, ששוקעת בשחיתות ונהנתנות, עד למסמוס של הקשר הלאומי כולו ויציאה לגלות. כעת נשאר רושם מועט של אותו חזון לאומי אדיר בתוך קיום של מספר טקסים שעדיין שרדו מתקופת הגדלות של האומה, לטקסים אלו קוראים "אידאה דתית" כלומר עשיה פרטית ומקומית של מצוות אנשים מלומדה כדי להשיג זכויות לעולם הבא או דבקות אישית בבורא, תוך טשטוש של המגמות הלאומיות והמוסריות של אותם טקסים.
להיות דתי באמת
כעת ננסה להבין מהו ההבדל בין האידאה הדתית לאידאות הלאומית והאלוהית המחוברות יחד כפי שאמור לפעול עם ישראל, וכך נבין מהו בעצם החזון הגדול שאליו ציפה הרב קוק להגיע בעת התחיה וחידוש האידאות הלאומית והאלוהית.
עבודת ה' של האידאה האלוהית הפועלת בתוך האידאה הלאומית היא תחושה של חזון לאומי להיות שותפים ומובילים של מגמת השלמות הפועלת בעולם. אין זה אומר שכל פרט בודד הבין מהי השלמות או כיצד מגיעים אליה, אבל האווירה הלאומית הכללית הייתה שעלינו להביא את הטוב לעולם, שביכולתנו לשנות את המציאות ולייצר מצב של הרמוניה בין כל הכוחות באומה ובחיים כולם.
עבודת ה' כזו לא התחילה מהוכחות לוגיות או זכות פרטית, אלא מרוח התלהבות כללית של העם מיכולתו להתקדם ולהשתפר כל העת. מתודעה בסיסית שאומרת שיש עתיד גדול שניתן לצעוד אליו אם רק נשתף פעולה זה עם זה ונקריב מעצמנו למען השלמות שעתידה לבוא במהלך השנים.
בשותפות כזו הפרט חש שהוא שמח לבטל את מצבו הפרטי לעומת שלמות אדירה שהוא שותף בה ומקדם אותה, גם אם זה במילימטר אחד או ברסיס מעשה טוב. ההתלהבות הקבוצתית סוחפת ובעלת עוצמה הרבה למעלה מחשיבה לוגית של אדם בודד שמנסה לפעול בכוחות עצמו. השותף לא זקוק להבטחות לשכר או לרעיונות של עולם הבא, הוא פשוט חש סיפוק בעצם השותפות והעשיה בקרב קבוצת איכות כזו שמצעידה את העולם קדימה.
הרוח המלהיבה איננה דורשת הוכחות וטיעונים שכליים, עצם האנרגיה הפנימית והשמחה שהקשר לחזון הלאומי ממלא את הפרט, מוכיחים לו שמדובר בדבר טוב, בהצלחה, בדרך חיים מאושרת ובעלת סיפוק, הוא נרתם לקחת חלק בתהליך המרומם והמוסרי הזה ואיננו זקוק לשכנוע רב או לספרי הוכחות מאולצים. עצם העשיה מרוממת אותו וטובה לו באינטואיציה פשוטה וברורה, כמו שברור לאדם אביו ואימו אוהבים אותו ואיננו זקוק להוכחות לשם כך.
היהדות ממעטת לעסוק בעצם האלוקי, העשיה המוסרית והשמחה כל כך ברורים שאין צורך לדבר רבות על מקור הבלתי נתפס, אין צורך לעסוק בעצם האלוקי הנשגב מכל הגדרה ולוט בערפל. האומה החותרת להוספת חיים ושלמות בעולם, חשה את מגמת השלמות הפועלת במציאות כולה, בכל קרן שמש ובקיעת ביצה, חשה שהחיים הם דבר חיובי ומלא עוצמה, ממילא ברור לכל שישנו מקור בלתי מוגדר ובלתי נחשב שהולך ומרומם את החיים. במקור הזה אין צורך לעסוק ולהגות, הוא פשוט קיים ומשפיע בלי צורך שנבין אותו בשכלנו או שנוכיח את קיומו. האינטואיציה הבריאה מבהירה שהחיים הם טובים והולכים ומשתלמים וגם מקור החיים הוא טוב ומלא שלמות. כל עיסוק בעצם האלוקי הוא לא רק בלתי אפשרי אלא גם מיותר, כיון שכאשר חיים באופן לאומי וארוך טווח את האידיאלים וההשפעות של אותו עצם עלינו, אין טעם לשאול על מהותו או עצם קיומו שמעל להשגתנו. כשם שאין צורך לעסוק בקיומה של נפש האדם הטוב כאשר אני רואה את השירה, המוסר והחום שהוא מקרין עלי.
במצב השלם של חיבור האידאה האלוהית ולאומית מי שעובד את ה' איננו הפרט אלא האומה, והיא זו שמקיימת לשם כך טקסים שונים ושומרת על רעיונות רוחה באיסורים וחיובים שונים של פרטיה, אבל לא הפרט הוא זה שעומד מול הבורא ומזכה את עצמו אלא הקבוצה כולה פועלת במציאות והפרט רק מבטא את רוח הקבוצה במעשיו הפרטיים.
לכן ישנו מקום לגיוון וישנו מקום לצדדים שונים של שמירה על רוח האומה. המבחן לדבקות בבורא איננה ההגדרה ה"דתית" או גודל הכיפה, גם מי שלא בדיוק פועל בהוראות הטקסים המדוייקות אבל הוא אוהב את האומה ומפתח ומעודד אותה, הוא בעל חלק חשוב בעבודת ה', שכן העבודה היא של אומה וכל מי שקשור אל האומה קשור גם אל עבודתה ורוחה הפנימי. אין צורך בחלוקה של "חילוני" ו"דתי" אלא כל נושא של רוח האומה הוא חלק מן הקבוצה, בגוונים השונים שהוא מבטא את רוחה לפי מדרגתו.
הטקסים הדתיים נועדו לשמר את רוח האומה, להכיל בתוכם שאיפות שלמות גדולות ועתידיות מאוד שמחלחלות לנפש האומה לאורך שנים, לכן מי שמקיים את הוראות התורה מקשר את עצמו באופן הדוק יותר למגמת השלמות והאידאה האלוהית, מצד שני גם אדם שאיננו "דתי" ושותף למגמת השלמות והרצון להיטיב לעולם הוא בעל חלק גדול ברוח האומה, לעיתים יותר מאדם דתי שמקיים את מצוות הדת אבל מרוכז בעצמו וחושב רק על מצבו הרוחני הפרטי.

החלום ושברו
נחזור לבירור הראשוני שפתחנו בו – מה עלינו לעשות בעת הזו כדי להביא למימוש החזון של הרב קוק להתעוררות רוחנית מקיפה של כל חלקי האומה?
נדמה שנוצר פספוס רב בין מה שהרב קוק רצה שיהיה בעבודת ה' בעת התחיה לבין מה שנוצר בפועל. מוסדות החינוך והרבנים לא השכילו לקלוט את השינוי במצבה של האומה והמשיכו לחנך לעבודת ה' פרטית וטקסית כשם שהיה בגלות, לכן לא נוצרה התחדשות והעמקה של עבודת ה' וממילא רבים מעם מישראל נשארו רחוקים מבוראם.
אסור לנו להישאר בעבודת ה' שהייתה בגלות, חייבים להתחדש ולהעמיק את עבודת ה' ואם לא נעשה זאת יתכן שעם ישראל ישוב ויצנח לתוך אידאה לאומית חסרת חיים עד שיאבד כל זיק של חיות ואידאל ויחזור לגלות.
בעם ישראל אין אפשרות לחיות רק עם אידאה לאומית, כרגע האידאה הלאומית הולכת וגוועת, החברה שוקעת בנהנתנות ובחוסר כיוון, הלאומיות עצמה הולכת ומטשטשת ולא ברור כבר למה צריך עם ולמה צריך ארץ, צעירים רבים עוזבים את הארץ וגם החברה הדתית במקרים רבים ממשיכה לעבוד את ה' מצוות אנשים מלומדה, אין התלהבות ואין כח פנימי. צעירים רבים פונים להתלהבות חסידית פרטית, לתפילה על קברי צדיקים ולעוד פעולות פרטיות שלא באמת יביאו לשינוי ולמהלך עמוק בעם ישראל.
הדרך לשינוי ולהתחדשות היא לתפוס אחרת לחלוטין את עבודת ה'. במקום לחנך לקיום מצוות ה' באופן פרטני שבו אני כפרט עושה את רצון ה', צריך לחנך את הנוער שהמצוות הם ביטוי לשותפות במגמת השלמות של העולם שעם ישראל קיבל על עצמו להביא אותה לידי ביטוי, המחויבות שלי היא כלפי האומה שלי שפועלת כבר אלפי שנים לתיקון האנושות והמציאות בדרך של העלאת המוסר והצדק בעולם. המצוות הם ביטוי מעשי לרוח האומה שאנחנו חלק ממנה ולא מעשים פרטיים שמקרבים אותנו לה'.
השותפות במגמת השלמות בעולם והשאיפה הלאומית לקדם אותה צריכה לעמוד במרכז החינוך, ולא התיקון הפרטי והמעשי מול הבורא. מי שעומד מול הבורא זו האומה ולא הפרט, מי שקיים בעצם באופן ממשי הוא האומה שהפרט הוא רק אבר בתוכה. הרעיון הזה מעורר לעיתים דחיה וכעס בתגובה הראשונה אבל אם מעמיקים בו הוא ממלא את האדם בשלוות נפש ותחושת שייכות גדולה שהוא חלק קטן מדבר גדול מאוד שפועל במציאות. האדם איננו אטום בודד במציאות אלא שייך לזרם תודעה אדיר של אלפי שנים שיימשך גם אלפי שנים אחריו, זרם נשמות שחותר ביחד למטרה משותפת גדולה בהרבה מכל אדם פרטי שמנסה לשאוף לתיקון כלשהו.
האמון במגמת השלמות הפועלת במציאות נותן לאדם רגישות לשלמויות הקיימות בעולם, המציאות מלאה חיים, הכל רוצה להתעצם ולגדול, כל זה הוא חלק ממגמת השלמות שקיימת ברסיס אטום בודד ועד מהלכים לאומיים גדולים, האדם מגיע להכרה שמגמת השלמות חודרת לחייו, מכוונת ומדריכה אותו, כל מאורע וכל תפנית בחיים שייכים באופן גלוי או נסתר לאותה מגמה אשר מנהלת את המציאות, הכל מושגח, אין פרט סתמי או אקראי. כל מאורע בחיים הוא בעל משמעות, כל סיטואציה נועדה כדי שאברר ואתקן אותה.
גם קיומו של הרע משרת את מגמת השלמות, הרע נועד כדי שכל פרט ימצה את כוחו הפרטי לפני שיחזור ויתכלל באחדות ההטבה. החיסרון מעיד על קיומו של בירור, על כח עז שעדיין מחפש את משמעותו הפרטית לפני שיוכל להתחבר בהרמוניה לשאר המציאות, במשך הזמן הזה הוא בועט ופורץ, אך אין זו טעות או כישלון של מגמת הטוב, אלא חלק מהתהליך המורכב שבו השלמות יוצאת אל הפועל באופן הבשל ביותר. גישה זו מאפשרת אמון וסבלנות רבים יותר לתהליכי הרע הקיימים בעולם, לא השלמה או קבלת הרע, אלא הבנה של קיומם של תהליכי עומק ארוכים ויכולת לשמור על תקווה ואמונה גם במהלך תקופות של חושך וקושי. לכן יש לדעת מתי לדרוש ולהאבק ומתי לקבל ולוותר, לתת לחיים את הקצב הנכון להם בלי פחד או עצבות.
שרטטנו פה תודעה אמונית מלאה יותר שמתאימה למציאות שלאחר קום המדינה, עד היום השינוי המיוחל שאותו צפה הרב קוק לא התרחש, אם נצליח להתרומם לתובנות האלו ולהפנים אותם בציבור יתכן שנוכל להתחדש בעבודת ה', לגבש לאומיות עמוקה יותר ורוחניות רחבה יותר, שיביאו רוח חדשה למהלך הלאומי והאמוני בעם ישראל.

להרחבה:
מאמר למלחמת האמונות והדעות, בתוך הספר אורות, עמ' ק"ב.

יאיר שטראוס
ר"ם בישיבה תיכונית נתיבות דרור באור עקיבא, ורב בית ספר קשת התקווה באליקים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il