הימים יב' – יג' בתמוז, נחגגים על ידי חסידי חב"ד כ'חג הגאולה' על שחרורו של האדמו"ר הריי"צ – רבי יוסף יצחק שניאורסון, ממאסרו ברוסיה הקומוניסטית. ימים אלה, שהתרחשו לפני פחות ממאה שנה, מסמלים את אחד המאבקים ההרואיים, שניהל עם ישראל לאורך שנות גלותו. כדרכו של עם הנצח, סבלנו במאבק זה רבות, אך בסוף אויבינו כלו ואנו נשארנו. מאבק זה מגלם בחובו גם תובנות עומק במחשבת היהדות.
וכך עיקרו של מעשה- הימים היו ימי ראשית האימפריה הסובייטית – הקומוניסטית, שדגלה בתפיסה ש'הדת היא אופיום (סמים) להמונים'. הקומוניסטים רדפו כל מה שריח דת נדף ממנו, וניסו לעקור את היהדות מהיהודים. שלטון טרור שלט ברוסיה ומתנגדי המשטר נאסרו ונרצחו כמו זבובים.
באותם ימים, עלה על כס אדמו"רות חב"ד, האדמו"ר הריי"צ. הרבי שלח את חסידיו לפתוח ישיבות ותלמודי תורה חשאיים ברחבי רוסיה, ומסר נפשו על קיום היהדות. פעם אף אסף מניין אנשים בביתו, כשהוא אחד מהם, וכולם נשבעו יחד למסור נפשם על הפצת היהדות עד טיפת דמם האחרונה.
הקומוניסטים ידעו היטיב על מעשיו של הרבי, אך נרתעו בתחילה לפגוע בו, מפני שהיה מנהיג יהודי בולט. אחרי מספר שנים, החליטו לחסל את 'ראש ארגון הפשע', ואסרוהו. בתחילה החליטו להורגו, אך בעקבות לחץ בינלאומי, שחררוהו, ועל כך חוגגים ביב' – יג' תמוז.
אדמו"ר הריי"צ נאסר במהלך חייו – 7 (!) פעמים. באחד המאסרים – הניף החוקר את אקדחו כלפיו, ואמר: 'צעצוע' זה... מסוגל לפתוח את הפה גם לאילמים". על כך השיב לו האדמו"ר: "צעצוע זה עושה רושם רק על מוגי לב שאין להם אלא עולם אחד וכמה אלים. אבל אנחנו, שיש לנו א-ל אחד ושני עולמות, צעצוע זה שאתם מראים לא רק שאינו מבהיל אלא גם לא עושה כל רושם".
רעיון עמוק יש כאן. שתי סיבות גורמות לרבי לא לפחד מהאקדח – הראשונה – האמונה באחדות ה', השנייה – הישארות הנפש לטובה בעולם הבא. התבוננות מחשבתית עמוקה בשתי הסיבות תלמד שהן כרוכות זו בזו. ונבאר:
האמונה בעולם הבא היא חלק מהאמונה היסודית יותר, שסוף הכול להגיע לטוב. המוות אינו רוע, כיליון ואובדן, אלא מעבר הנשמה מעולם לעולם, כאשר בסופו של דבר נשמות ישראל מגיעות לתיקונן, שהרי "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ועמך כולם צדיקים...".
אמונה זו, שהכול בסוף מגיע לתיקון ולטוב, נובעת מהאמונה באחדות ה'. רק מי שמאמין, שיש אלוקים אחד, יכול להאמין שיש תוכנית לעולם, וממילא יכול להאמין שהתוכנית האלוקית היא שהכול יגיע לטוב. לעומתו, המאמין באלילים רבים, הרי מאמין שהעולם פועל לפי כוחות רבים המתאבקים זה בזה. ממילא, אין לו ערובה לכך שהטוב ינצח, ובהחלט יתכן שהרע יגבר. נמצא, שרק המאמין באלוקים אחד, מאמין בעומק בטוב העולם, ובטוח שמחכה לו בעתיד עולם שכולו טוב.
שילובם של שני עקרונות אלו הוא גם הבסיס לפרשת בלק. בלעם עניינו המרכזי העין הרעה והדיבור הרע. התכונה הראשונה, שמציינת המשנה באבות (ה, יט) כהבדל בין אברהם אבינו לבלעם – עין טובה מול עין הרע. ואכן, ממשיכה המשנה – תלמידי אברהם נוחלים עולם הבא, לעומת – תלמידי בלעם היורשים גהינום ואובדן.
אולם, תכונה זו של בלעם נובעת מחוסר אמונתו בתוכנית האלוקית, שזו תפיסה אלילית מובהקת. גם כשברור לבלעם, שה' לא רוצה שהוא ילך לקלל את ישראל, הוא בכל זאת מנצל את הפרצה של הרישיון הדחוק שה' מעניק לו להליכה בלבד, והולך בתקווה להצליח 'לגרור' את ה' לכיוון אחר – "אמר: שמא אפתנו ויתרצה".(רש"י כב, ב). הוא ממשיך ללכת גם כשהמלאך מתייצב בדרכו, וממשיך לנסות לקלל גם כשה' מכריח אותו לברך. בכך הוא מצהיר על תפיסתו האלילית, כאילו אין לה' תוכנית מוסדרת לניהול העולם.
הסוף ידוע – ה' ביצע את תוכניתו, ישראל התברכו, ובלעם אבד מן העולם הזה והבא. לאלוקים האחד יש תוכנית אחת, והיא להביא טוב לעולם דרך ישראל.
ןבחזרה לברית המועצות. הייתה זו מעצמה של רשע, שדיכאה את האדם, ורדפה את עובדי ה'. מעצמה חזקה, שבמשך כ- 70 שנה התמודדה על הנהגת העולם. והנה, היא התמוטטה מתוכה וקרסה ללא מלחמה. כך זכינו בימינו אלה לראות בעינינו שהרע מכלה את עצמו, ודבר אלוקינו המבשר טוב לעולם לא שב ריקם. יש אלוקים אחד ושני עולמות, ויראי ה' לא צריכים לפחד מבשר ודם! ולוואי, ונחייה את חיינו לפי תובנות אלו!