לא הביט און ביעקב

תלמידיו של בלעם הרשע
קראנו השבת את פרשת בלק, על בלעם הרשע, נביא ורשע. גאון ובעל כוחות רוחניים גדולים, יוצאים מהכלל, ומצד שני מקולקל, הוא לא חשב שהוא מקולקל, הוא חשב שהוא הולך בדרך הנכונה, הוא אפילו אומר: "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים" (במדבר כג, י) הוא רוצה למות כמו האבות. הוא מחפש מישהו שמתאים למדרגה שלו... זאת אומרת שהעיוות שלו היה פנימי, הוא בכלל לא העמיק להתבונן בטעות שלו, זה לא שהוא מקולקל והוא יודע את זה, אלא זה קלקול יותר עמוק, שהאדם לא בודק את עצמו מה הקלקולים שלו.
הייתה לבלעם השקפת עולם שלמה מקולקלת, היו לו תלמידים 'תלמידיו של בלעם הרשע' (אבות ה, יט) יש לו קו שמנחה אותו, ויש לו תלמידים. ומה המידות של התלמידים הללו? עין רעה, זאת אומרת ביקורתיות, הוא היה ביקורתי, הוא חשב שזה מאוד נכון, לחפש תמיד איך להעיר על החסרונות, שלא יהיו שום חסרונות בעולם. כל דבר מקולקל שהוא ראה, הוא הבליט אותו כדי לתת ביטוי לזה שצריך לתקן הכול. זו עין רעה. 'רוח גבוהה', הוא אדם חשוב, צריך לכבד את הכוחות הרוחניים שהוא זכה בהם, הוא צריך להיות בעל רוח גבוהה... אדם צריך לדעת מה מעלתו ולשמור על המעלה שלו... אז בלעם מחנך את כל תלמידיו שהם צריכים להיות אנשים עם רוח גבוהה. זאת אומרת שאדם צריך לשמור על כבודו ועל מעמדו. כמובן שצריכה להיות לו 'נפש רחבה', זאת אומרת שיהיה לו הרבה כסף וזהב. מפני שזה כבוד התורה... התורה אומרת שאת הכהן הגדול צריך להעשיר, לגדל אותו. הכהן הגדול לא צריך להיות עם תכונות שרוצה כסף, אלא הציבור צריך לרצות שהכהן הגדול ירגיש גדלות. אבל בלעם הרשע מחנך שאנשים כמוהו צריכים לרצות הרבה ממון, עם כבוד גדול. לזה הוא מחנך, הוא מאמין שכך נכון.
הגמרא במסכת שבת (לא ע"ב) אומרת:
מאי דכתיב: "זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ" (תהלים מט, יד)? יודעין רשעים שדרכם למיתה, ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר: שכחה היא מהן? תלמוד לומר: "וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה".
מצד אחד הרשעים יודעים ומצד שני מתעלמים. עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. הגמרא אומרת (סוטה כב ע"ב) מי אלה? אלה הצבועים שמהם צריך להיזהר ביותר. בפשטות הכוונה שהצבועים הם אנשים שיודעים את האמת, והם עושים עצמם צדיקים, הם יודעים שהם רשעים והם מסתירים את זה. אבל יותר לעומק אפשר להגיד: הצבועים מרמים גם את עצמם. הם חושבים שהם צדיקים. ועל זה אמרו חכמים שיש עונש יותר חמור: "הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי" (ירמיהו ב, לה) לא על עצם החטא אלא על האמירה שלא חטאתי. על אי ההכרה שהאדם חטא, הוא מסתיר ומרמה את עצמו וחושב שהוא לא חטא.

לא לעשות אידיאולוגיה מטעות
אני חושב שצריך להסביר את זה יותר לעומק. הרשע יודע מה שהוא עושה אלא שהוא עושה מזה אידיאולוגיה. יש הלכה במסכת שבועות שאומרת שאם אדם יודע שמי שנוגע בשרץ הוא טמא, והוא יודע שלטמא אסור להיכנס למקדש, והוא נגע בשרץ ולא שם לב שהוא נטמא מהנגיעה, הוא לא היה במודעות שהנגיעה שלו טימאה אותו, זה נקרא ידיעה. כדי להיות חייב בקרבן צריך שהוא ידע ושכח שנטמא ונכנס כך למקדש. במקרה כזה עליו להביא קרבן. מה זה נקרא שידע - אומרת הגמרא שאם הוא ידע את ההלכה ולא שם לב, גם זו נקראת ידיעה. אדם צריך שההסתכלות שלו תהיה בריאה. אם אתה יודע את ההלכה הזו, אז כשאתה נוגע בשרץ אתה צריך לדעת שנטמאת. לא שהידיעה ההלכתית תהיה מנותקת, אלא ידיעת ההלכה נחשבת ידיעה שהוא נטמא. זאת אומרת שיש מצב שבו אדם עושה מעשים אסורים ולא שם לב. זה הקלקול שהאדם צריך לשמור את עצמו ממנו.
גם זמרי, הוא לכאורה לא היה צבוע. הוא חשב שהוא אידיאולוג. הוא בא בגלוי, לא מסתיר את מה שהוא עושה. הוא עשה תהלוכה, אנשים חושבים שזו הדרך הנכונה, הפריצות הזו, השוויון הזה. יהודים גוים יחד, חושבים שזה דבר מאוד נכון וצודק. הוא בא עם דגל, והוא חושב שהוא בסדר. הוא לא חושב שעכשיו הוא פורץ גדר. זו הייתה ההסתכלות שלו. כמו שבימינו יש שחושבים שהדרך שהם הולכים, העיוותים שלהם, החד מיניות שלהם זה לכתחילה, זה הסדר, זה נכון וצודק. זה המשך של מעשה בלעם. אנשים צריכים לבחון אם הם טועים, זה "אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי" (ירמיהו ב, לה) אדם צריך לבחון את עצמו ולא לעשות אידיאולוגיות מטעויות וללכת איתם.
מה שאנחנו לומדים עוד מהעניין הזה, שיכולים להיות אנשים בעלי כוחות מאוד גדולים, לכאורה כוחות רוחניים גדולים מאוד, ואף על פי כן יכול להיות שלפני ולפנים מקנן איזה קלקול ועיוות וזה הורס את כל הגדלות הרוחנית, לא רק שהגדלות לא שווה, אלא שזה מטה את הגדלות לרעה. זה מהפך את כל הכוחות האלה לכוחות רעים. צריך ללמוד מזה על הצורך בעיניים בריאות שיודעות להסתכל לפני ולפנים ולבדוק שכל הכוחות הם כוחות טהורים ונכונים.

אור החיים הקדוש
היום זה יום היארצייט של האור החיים. יש לי ספר שמלוקטים בו ספרים שהאור החיים כתב. הוא כתב על ברכות, הוא כתב על יורה דעה. ושם בהקדמה כתוב שאור החיים נפטר ביד תמוז. ולפי מה שמקובל בדרך כלל זה שהוא נפטר בטו בתמוז. בשבת היה יד ומוצאי שבת זה טו. ראיתי שמיישבים את הקושיא הזו, שאור החיים נפטר במוצאי שבת, ומסופר שהבעל שם טוב ישב בסעודה שלישית, ושם זה היה עוד שבת, כי שם הימים ארוכים. ואז הוא הרגיש פתאום שהאור החיים נפטר. איך הוא הרגיש את הדבר? יש איזה סוד על כוונה בנטילת ידיים שמסורה לאחד בדור, ועד אז הוא לא ידע אותה ופתאום היא נודעה לו, והוא הבין שהכוונה המיוחדת הזו הייתה אצל אור החיים וכנראה שהוא נפטר מהעולם ולכן הוא עצמו קיבל כעת את הסוד הזה. האור החיים היה גאון עצום, נפטר בגיל צעיר יחסית, בגיל ארבעים ושבע. בארץ ישראל הוא היה זמן קצר, רק שנתיים, בירושלים הוא היה פחות משנה. הספיק הספקים עצומים יוצאים מהכלל. הוא מהיחידים במשך הדורות שנקראים בשם' 'קדוש': אור החיים הקדוש. יש את השל"ה הקדוש, יש את האלשיך הקדוש, רק אנשים בודדים במשך הדורות זכו לתואר הזה. הוא היה גם גאון בהלכה, גם גאון בפנימיות התורה, גאון בדרש, וכל החוגים מסתכלים עליו בהערצה ולומדים את תורתו. אז כמובן שאנחנו נקדיש ונלמד מדבריו בפרשת השבוע.

משמעות קללת בלעם
"מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'" (במדבר כג, ח) שואל האור החיים (ד"ה מה) על הפסוק הזה: אם יש אדם שראוי לקללה, ריבונו של עולם יעניש אותו, ואם הוא לא ראוי, מה שווה הקללה שבלעם יקלל? והוא מסביר:
אכן עיקר הדבר הוא לפי שמדתו יתברך להאריך אפו לעוברי רצונו בין לצדיק כשיחטא בין לרשע הגם שירצה לחטוא, ומדה זו היא אחת מי"ג מדות רחמים שנאמרו למשה ונוהגת תמיד זולת בעת אשר יזעום ה'.
בדרך כלל מידות ה' הן מידות רחמים, אבל יש לפעמים עת מיוחדת שהקב"ה זועם, 'דכתיב: "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים" (תהלים ל, ו). ממשיך אור החיים:
אז מתגברים הדינים על הנתבע במשפט באותו זמן ולא תתנהג מדה זו של ארך אפים.
אז אם אדם ינצל את המצב שזו שעת דין אצל הקב"ה, זה מחזק את העונש של המתקלל. זה מזכיר לפני ריבונו של עולם את הקלקול ומתגבר העונש. אבל אם לאדם אין עוון, לא תעזור שעת כעס וזעם, אם אין לאדם עוון הקב"ה לא יעניש אדם שלא ראוי לעונש.
ועוד יש כאן התבוננות עמוקה. כל מי שעושה משהו רע זה עושה לו משהו רע בנפש. לשונו של אור החיים:
עוד אשכילך כי כל עושה רשע יפעיל פגם במדה עליונה בענף ההוא שתלויה אותה מצוה שעבר עליה.
יש ענפים של מצוות, ואם אדם פגם במצווה, זה פוגם בשורש, במידה העליונה של הענף של המצווה הזו.
ולא בכל מידה הוא פוגם, אלא בשורש נשמתו הוא פוגם, והפגם הוא שתהיה אחיזה.
הפגם שהוא עושה הוא שתהיה אחיזה לצדדים שלילים, ההפך מהקדושה. "שהחלק המרוחק יונק ממקום המצווה, והוא מזיק", יניקתו שם מזיקה. אדם חוטא החטא אוכל אותו, זה עונש טבעי, זה לא עונש שאדם עשה חטא ובא עונש ממקום אחר, אלא החטא עצמו הוא עונשו.
וחלק זה המרוחק נעוץ סופו בתוך החוטא וראשו יונק ממקום שורש הנפש החוטאת, וזה יהיה כל עוד שלא שב האדם בתשובה או לא נפרע על חטאו, וזה הוא סוד נושא עון שאמרו רז"ל (זוהר חדש ג' פ"ג ב) שה' מפרנס הקטיגור הנברא מחטא האדם, וכי הוא זה הנפרע מהאדם עצמו כאומרו: "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ" (ירמיהו ב, יט), וכתיב: "וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲוֹנֵנוּ" (ישעיהו סד, ו)', כלומר הוא נושא עוון, הוא מרים את החטא.
כלומר החטא הוא גם העונש. אדם עשה קלקול, נכנס כוח שלילי שכל הזמן פוגם, כל הזמן פוגע בחוטא. ועכשיו 'והאיש המקלל יעורר הדין בכוח הקללה בעת זעם, למהר להשליט השליט באדם לרע לו', נמצא כאן כוח המהרס והוא נעשה יותר חזק ופוגע.

אין כל רע בישראל
ואומר אור החיים עוד התבוננות בפסוק: "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'" (במדבר כג, ח) הוא אומר שקללה וזעימה אלו שני כוחות שלילים:
וכן קראם הכתוב דכתיב: יְשַׁלַּח ה' בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה... וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת" (דברים כח, כ), והם שמות כתות המחבלים, קללה הוא כנגד עבירות חמורות וזעם כנגד עבירות קלות, ולזה כשהיה בלעם רוצה לקלל אומה היה בוחר עת הזעם, ולצד היותם כולם זעומים בשביל מעשיהם הרעים היו דבריו מועילים להם.
אומנם בדרך כלל מידות ה' הן רחמים, אבל כשיש עת זעם, אפשר להמשיך את הזעם הזה על החוטאים ולפגוע בהם.
וחשב בלעם שעם בני ישראל לא יחדל מהם עוון, וכשפיו יגידו לו כי לא ימלטו מתחלואי הנפש שהוא מענף המרוחק, וזה מה שאמר בלעם: 'מה אקוב', כי התבונן בלעם בכל השורשים של ישראל ולא מצא שום פגם. זה מה שאומר בלעם 'לא קבה אל', קבה זו קללה, אין קלקול במידת אל שזה שורשם של ישראל.
לישראל יש שני שורשים, שורש האנשים הרגילים שורשם בשם א-ל, ושורש הצדיקים בשם הוי"ה ובלעם מתבונן בשורשים, במקורות, בעליונים, אומנם בחיצוניות יש פגמים חיצונים אבל זה לא מגיע לשורשים, השורשים נקיים וטהורים, 'מה אקב לא קבה אל', פירושו שאין קללה בשם הזה שהוא מקור ישראל.
ומה אזעום לא זעם ה' זעם הוא כנגד העבירות הקלות, שאולי יש אצל הצדיקים עבירות קלות שמקורם בשם הוי"ה.
"לא זעם ה'" אין שם שום קלקול בפנים, אז אי אפשר להמשיך את הזעם הזה, להנהיג אותו, כי אין לזה שורשים. אז הלך בלעם לחפש בשורשי ישראל, האבות. תרח לא היה צדיק אז יש להם שורשים מקולקלים! והוא מסתכל ומתבונן ורואה שבעצם אין קשר בין אברהם לתרח. "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כד, ט) כאילו אי אפשר לחבר אותם, הוא לא יכול לתלות בזה שהשורשים שלנו מקולקלים כי המציאות שנוצרה, של ישראל, היא מציאות בפני עצמה. אז לא מצא פגם לא בשורשים ולא באף מקום, ולכן 'מה אקוב לא קבה אל'. גם אחר כך שיש בנים לא צדיקים לאברהם ויצחק, כתוב 'בגוים לא יתחשב' לא החשיבו את הבנים האלה כי הם לא חלק מישראל, עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. השורשים טהורים.
בהמשך הדברים אור החיים מסביר את הפסוק: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל" (שם כג, כא). יעקב וישראל אלו שתי מדרגות בישראל, יעקב זו מדריגה של כלל הציבור הפשוט יותר. וישראל אלו הצדיקים, אנשי הקודש. מחפש אצל אלה ואצל אלה, ולא מוצא. 'לא הביט און ביעקב', הבטה זו התבוננות עמוקה, לא הביט, לא מצא בהבטה פנימית. אם יש קלקולים חיצונים אפשר לשטוף אותם, זה לא משהו עמוק, זה לא משהו שורשי. 'ולא ראה עמל בישראל', כלומר ביעקב יכולות להיות חולשות שהן חיצוניות, וגם אותן אפשר לנקות. ובישראל, אצל הצדיקים לא ראה עמל, אין צורך לשטוף כי הכול טהור ונקי. כל חטא שאדם חוטא זה עושה רושם, ובלעם לא ראה רושם כזה אפילו בהמון העם.
פירוש נוסף: 'לא ראה עמל בישראל', הוא לא רואה שיש עמל לישראל לשמור את התורה, הם עושים את זה באהבה, זה לא מכביד עליהם. ויותר מזה בפירוש שלישי: 'לא הביט און ביעקב' בגלל יעקב הקב"ה מקיים את כל העולם, והקב"ה לא הביט און לקלקל את העולם מפני שקיים יעקב בעולם, 'ולא ראה עמל בישראל', לא ראה עמל בכל העולם כולו בשביל ישראל. בשביל ישראל הקב"ה מקיים את העולם כולו, כדי שישראל יוכלו להיות בתוך העולם, בשביל ישראל.
ראינו שלימוד התורה צריך להיות לא מכביד, לא קשה, אלא תענוג מרומם. כך צריכה להיות עבודת ה'. ואם היא מכבידה אין זו עבודת ה' שלימה. עבודת ה' שלימה היא שאדם שמח בה, צמא אליה, צמא לשמוע את דברי חכמים, צמא ללמוד תורה, צמא לקיים מצוות. שמח בכל דבר שמחבר אותו לריבונו של עולם, זו עבודת ה' השלמה.

מעלת 'יד לשבת'
זה מתחבר למה שעשינו במשך השבת הזו, 'יד לשבת' (קבלה עצמית על לימוד במשך ארבע עשרה שעות בימי שישי ושבת). אני רוצה לברך את כל המשתתפים במבצע הזה ומתאמצים. זה דבר שצריך לאמץ אותו, דבר נפלא, יוצא מהכלל. חלה על זה ברכה מאוד גדולה, שאדם לוקח את עצמו בידיים, ביום שישי ושבת, ימים שלא רגילים ללמוד בהם, שלא בצדק. זה לא יוצא מהכלל שאנחנו הולכים ללמוד, זה יוצא מהכלל מבחינת מה שקורה, אבל לא מבחינת מה שצריך להיות. לא ראיתי בשולחן ערוך שיש איסור ללמוד בשישי שבת... יש כותבים שלימוד בשבת שווה פי אלף מלימוד בכל השבוע. זה ברור מסברא שקדושת השבת מועילה, אם אדם עושה מצווה, קדושת השבת מועילה. תארו לעצמכם כמה מעלות טובות יש בלימוד התורה שלנו, בארץ ישראל, בשבת, בבית אל, זה ה'שפיץ', זו מעלה מאוד גדולה, מציאות נפלאה. אחד בא לשאול אותי: מתי עדיף לתרום דם, באמצע הסדר בבית אל או ביום שישי לנסוע לירושלים? לא הבנתי את השאלה, אמרתי לו: לנסוע לירושלים זה כמה שעות ופה באמצע הסדר זה שעה, שעה וחצי, אני לא יודע כמה זמן להירגע או להתכונן לתרומה, לעומת זאת לירושלים יש גם נסיעות הלוך וחזור. והוא אמר לי: אבל ביום שישי לא לומדים. התפלאתי לשמוע, והוא אמר: כן, לא לומדים! אולי הוא אף פעם לא היה בסדר ולא ראה שלומדים, זה לא יכול להיות, זה לא הסדר הנכון. מי שיש לו צורך, אברכים שצריכים לעזור בבית לשבת, אז אולי שעה שעתיים יכולים להתפנות לסייע לשבת. אבל מה פתאום ביום שישי לא לומדים?! אדרבה, היא הנותנת! בעלי בתים כל השבוע עובדים וביום שישי לומדים, אז בני תורה על אחת כמה וכמה! זה מקובל כך... אנחנו צריכים לעשות את השינוי הזה, שבת ויום שישי ומוצאי שבת, אלו זמני לימודים. זה פלאי פלאים, בשעות האלה הקדושה מחפשת על מי לחול.
סיפרתי על ה'יד לשבת' לראש ישיבה אחד, והוא אמר לי: 'קניתי את הרעיון הזה'. אם אנחנו מצליחים בדבר, זה יתפשט בכל הארץ, ולכם תהיה הזכות שבזכותכם זה יתפשט בכל הארץ בעוד ועוד ישיבות, עד שזה יהיה הסדר הקבוע. אז אני מברך את כולכם על השקידה בשבת, וודאי תהיה מזה ברכה גדולה.

ד' כיתות בלומדי התורה
עוד משהו מאור החיים, הוא למד ביום שישי ושבת, בגלל זה הוא נעשה אור החיים... נאמר: "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם" (במדבר כד, ו) אומר אור החיים (ד"ה כנחלים):
מדבר כנגד ד' כיתות צדיקים. אחד כשמואל הנביא שהיה מסבב כל ארץ ישראל ללמד ישראל תורה ומצוות בכל שנה ושנה כאומרם ז"ל. (שבת נו ע"א). ב', כת הצדיקים הקבועים לתלמוד תורה ללמוד וללמד ולהורות משפט והיא כת העומדת בלשכת הגזית העוסקת בתורה ובהוראה כידוע, והיא בגדר הראשון עצמו אלא שהמבקש ה' יבא אליהם מוסיף עליהם שמואל שהוא היה מסבב להורותם.
יש כאן שתי מדרגות, מדרגה אחת של שמואל שהוא היה הולך אל העם, מסתובב בכל מקומות כדי להרביץ תורה. והכת השניה יושבת קבועה במקום אחד ובאים אליה ללמוד, זה קצת פחות מהמדרגה הראשונה.
כת שלישית זו לומדת תורה לשמה לעצמה, להשכיל, להבין אמרי נעם.
לא באים הרבה לשאול אותם, הם בעצמם שקועים בלימוד התורה ומתעלים ממדרגה למדרגה בינם לבין עצמם. גם זה דבר חשוב, וגם זה פועל על העולם בדרך נסתרת. אבל לא באופן גלוי.
וכת רביעית, זו כת המחזקת ידי הלומדים, הם יוצאים למלאכתם למצוא טרף.
אלה שמחזקים לומדי התורה, הם לא אנשים שעוסקים כל הזמן בתורה, הם משלבים תורה ועבודה ומחזקים את לומדי התורה. הפסוק אומר: 'כנחלים נטיו' נחלים הם זורמים ומתפשטים למקומות רבים, זו הכת הראשונה, שמואל, שלכן אמרו שהוא שקול כמשה ואהרן, כי הוא עשה משהו מיוחד. לכאורה איך משווים אותו למשה ואהרן שהיו במדרגה מיוחדת, אבל במובן מסוים שמואל היה יותר ממשה, משה בנה אוהל וכל מבקש ה' בא אליו, ושמואל מפיץ את התורה. זה 'כנחלים נטיו'. כת השנייה 'כגנות עלי נהר' לא נהר אלא גינה שקבועה במקומה, כולם באים לקחת פירות וליהנות, כל תלמידי חכמים יושבים במקום מסוים, בישיבה, וכל מי שרוצה בא ללמוד, כל הרוצה ליהנות יבוא וייהנה. אנשים לוקחים משם פירות והולכים למקומות אחרים. וכת שלישית אלו שלומדים לעצמם, על זה אומר הפסוק 'כאהלים נטע ה'', הם נטועים כאוהל, כיעקב איש תם יושב אהלים שלמד לעצמו.
ואמר לשון נטיעה, כמו הנטיעה שמתיישנת ומוסיפה שורשים ואחיזה ביניקה שלה, כמו כן לומדי התורה, כל זמן שמאריך בעסק התורה תוסיף להשתרש בנפשו. והכת הרביעית, 'כארזים עלי מים', רמז לעשירי עם בעלי קומה בעלי כח וגבורה בעולם הזה.
הם המפרנסים את לומדי התורה. הרבה מדרגות. זה מדברי אור החיים שאנחנו רוצים להזכיר אותו ביום השנה. ועוד פעם נסיים בזה בברכה, חזקו ואימצו, בעז"ה חזק ונתחזק!
֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227