בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נשא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל

אשה קדושה

מה מקום האשה ביהדות?

undefined

הרב יחזקאל פרנקל

אייר תשס"ה
6 דק' קריאה
הפלייה
התורה מפלה נשים. טענה זו נשמעת תכופות מפי נשים רבות ש'גילו את התורה' בדורות האחרונים, ומצאו לתדהמתן שהקדוש ברוך הוא מתייחס בחיבה רק לחמישים אחוז מבריאתו, רק לגברים...

יש הטוענות אף כלפי חז"ל שעבורם אין האשה אלא קישוט לבית, שהרי כך נאמר, שאשה נאה מרחיבה דעתו של אדם, יחד עם כלים נאים ודירה נאה. זה שכך טבעו של אדם מבחינה פסיכולוגית, מנטלית, זה לא מעניין כל כך, החשוב הוא העלבון האישי, 'מה אנחנו, תכשיט'? ברמה זו נכנס גם הטיעון של נשים משכילות על כך ש'הגברים השתלטו לנו על התורה', ולכן ערכי החיים של חז"ל הינן גבריים...והאמת היא, שעימות עם רמת טיעונים כזו אינו מכבד את המשיב, כי את הטוענות עצמן אינו מכבד.

עד שאנו באים להשיב תוך התמודדות נקודתית עם כל טענה, יש לבקש חשבון נפש אמוני יסודי מכל הטוענות: טענות כלפי התורה, הקב"ה או חז"ל כאילו הם 'שכחו' שיש בעולם חמישים אחוזי נשים מלמדות במידת מה על מידת האמון שציבור זה רוכש לכל הקדוש והיקר לו עצמו. קשה להאמין שאדם יבסס גישה יהודית ונורמאליות נפשית תוך כדי ייחוס מגמתיות ואפילו עויינות למי שאמר והיה העולם או לנושאי דברו - חכמינו זכרונם לברכה.

לכן היה רבינו הרב צבי יהודה מתחיל כל דיון בסוגיה מתוך הקביעה היסודית של חז"ל שהשוותה התורה איש ואשה:
"אמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי ר' ישמעאל אמר קרא : 'איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה.
דבי רבי אליעזר תנא אמר קרא: 'אשר תשים לפניהם' השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה.
דבי חזקיה תנא אמר קרא: 'והמית איש או אשה' השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה. (קידושין דף ל"ה/א)

נכון, יש לא מעט פעמים שתחושות כאלו של זלזול נמצאים במקומות הדורשים הבנה והסברה ביחסה של תורה או ביחסם של חז"ל כלפי נשים. זה בסדר. אין אף סוגיה אחת אחרת בכל ים דברי חז"ל שאינה דורשת העמקה, הפעלת מאמץ, הקשבה ורגישות. כאמור, הבעייה היא בהצבת התמיהה, האם התורה 'נגד חצי עולם', נגד נשים?

אשה קדושה
והנה בפרשתנו מפרשת התורה את מיקומה הגבוה של האשה בסולם המשמעותי ביותר בעבודת ה' - סולם הקדושה.

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לה' ". הנזיר הינו אדם מיוחד, שהתורה מתייחסת בכבוד למיוחדות שלו. אדם זה, שלדעת חלק מרבותינו ז"ל נקרא קדוש למרות שיש פגם מסויים בדרכו, אדם זה מבקש לעצמו מדרגות עליונות יותר מאשר דורשת התורה עצמה מכלל ישראל. הוא אינו מסתפק במצווה עליו אלא מבקש לו קומה רוחנית נוספת, אישית, ייחודית רק לו. והתורה מאשרת זאת. יתרה מכך, התורה אף קובעת לו סדר מיוחד של התנהלות על מנת לשמר, לקבע ולקדש כְּחוק את מעשה ההתנדבות הזה.

תורת הנזיר היא תורת מי שנתבע מפנימיות להתעלוּת יתר על שאר ההמון. בכך נעשה הנזיר בעל מערכת דרישות נוספות, המתאימה למדרגה אותה הוא ביקש למשוך על עצמו.

והנה, התורה אינה קובעת שהנזירות ראוייה רק לאיש אלא "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדּר נֶדֶר נָזִיר" - היינו, כל אדם יכול להתעלות למדרגה העליונה הזו. מהקומה האנושית יכול כל אחד לטפס לקומה הבאה. מכאן, שלו אכן כטענת 'המקופחות', היה מיקומה הטבעי של האשה נמוך יותר משל איש, לא היתה יכולה ל'טפס' למיקום של כבוד, של קדושה, כמו האיש, אלא היתה צריכה קודם 'להתעלות למדרגתו'...

אלא הוא שאמרו חז"ל, השוה הכתוב איש לאשה. ממילא נותרת החובה לברר את מדרגתה של האשה בעולם, דרגה שיש וברגישותן הנשית חשו רבות השפלה מסויימת מדברים כאלו ואחרים שנכתבים או נאמרים.

רבינו הגדול, המהר"ל מפראג, מגדיר את האשה במקומות רבים מאד כ'חומרית'! בחלוקתו מציין המהר"ל את האיש כ'צורה' ואת האשה כ'חומר', המקבל עליו את הצורה.
"ומפני שהאיש הוא יותר ראוי לברית וחבור עם השם יתברך מאשר האשה שהיא חומרית, ואין המדרגה כל כך של הנקבה כמו הזכר ולפיכך נצטווה אדם תחלה לפי שמדרגתו קרוב אל השם יתברך". (מהר"ל, תפארת ישראל - פרק כ"ח)

דבר זה נראה כמעליב בהגדרה, כעקרון! אבל עלבון זה נובע מבורות בידיעת התורה בעמקותה.
קודם לדיון בתוכן דברי המהר"ל יש לזכור כי המונחים הללו שאובים מעולם הפילוסופיה, לכן הם מקבלים נופך של קונסטרוקציות טכניות משהו, לא כל כך אנושיות, שהמהר"ל משלב אותם במחשבת ישראל.

החלוקה לחומר ולצורה הינה יומיומית ושימושית. עצים הגדלים ביער הם החומר: חלקם ילבשו צורת דלת, חלקם צורת מדף, אחרים יהיו ל'סטנדר' וחלק למגירה. כל הרהיטים הללו הינם הצורה שחלה על החומר האחד, המקבל. אך לצורה לכשלעצמה אין כל תכלית אם לא יהיה לה חומר 'להתלבש' עליו. כך גם הבד, יש שיקבל צורת וילון, אחר צורת פיג'מה ועל יריעה שלישית תחול צורת טלית. צורות שונות לחומר אחד.

כאמור, כיון שהמונחים הינם מעולם הפילוסופיים, איננו מחוייבים לשמותם אלא למשמעותם. אך לפני הגישה למשמעותם עלינו לזכור עוד כי המהר"ל מושפע עמוקות בכל אפיקי יצירתו מצורת החשיבה הפנימית, זו של פנימיות התורה, שלכן המבנים המחשבתיים שלו מתאימים לרזי עולם, ולא קרובים לחומר או לצורה של בובות איש או אשה מחלון הראווה...

העולם הפנימי הינו עמוק ומקיף, רם ונישא, ובמבט המיוחד שלו מתגלה תמונה שונה לחלוטין.

בסוד חומר וצורה
מה שיש לברר הוא מדוע האיש מקבל דרוג 'גבוה', צורה, והאשה דרוג כמו מזלזל - 'חומר'.
למעשה העולם כולו ביחס לקדוש ברוך הוא הינו חומר, וה' צורה לו, נותן התוכן, העומק. גם האיש הוא נותן התוכן, בבית, גם באשה. אך כמו שיחסי הקדוש ברוך הוא אל העולם אינם של מי 'שעושה טובה' לעולם אלא של מי שמחוייב בדבר, כן האיש והאשה: במחשבה הפנימית, אין לצורה כל משמעות בלא שתמלא את ייעודה, בלא שתהפוך את החומר לבעל צורה. מאידך ברור שגם לחומר כשהוא לעצמו אין חיים. גם הוא משתוקק להעראת הצורה את שלה אליו. (ר' אצל רבינו בעל ה'לשם', הקדו"ש שער ב' פרק א' ב')

אם נרצה להבין את הדבר על דרך הפסוק 'מבשרי אחזה א-לוה', נאמר למשל ש'צורתה' המלאה של אשה הרה ניתנה לה על ידי האיש. האשה קיבלה ממנו את הכח האלוקי הטמון בזרע (עיין כוזרי מאמר א' סימן ע"ז) ועל ידי קבלת החומר שלה את מתתו של האיש, נשתנתה צורתה. ואין חיים לולד אלא מאשה - ומאיש שנתן בה משלו. אלו לאלו צריכים.

במבט הפנימי, השורשי, לא עמדה כלל בפני רבותינו בעלי החכמה מוטיבציה של תירוץ קושיות קלושות בדבר אפליית האשה. הם עסקו ביסודות ההוויה, בסודות המציאות לכל היקפה ומכל צידי שורשיה. לכן ההסבר המוטעם של יחסי איש ואשה על פי הבנה זו מהווים תירוץ הקושיות רק כלאחר יד, בלא כוונה. אך זה המבט היחיד מפני שרק ממבט נכון על השורשים, כל סיבוכי הענפים מקבלים פשר וצורתם מובנת.

וכאן בא ההיפוך הפרדוקסאלי, שמצערת העובדה שלא עמדו עליו הנשים המבקרות את המהר"ל או את שאר חכמי ישראל, ונחמתן תהיה אולי בכך שגם גברים רבים לומדי מהר"ל לא עומדים על משמעות דבריו... מפני מיעוט לימודם בעמקי החוכמה:

תכליתו של העולם כולו הינה לקבל. העולם כלו הוא בבחינת נקבה, או בלשון הפנימית, מידת ה'מלכות', הנוקבא. תכלית כל המעלות, מרום גובהם ושיאי קדושתם - אינה אלא החומר, הנקבה, ונתינת הצורה בה - להעלותה.

אין העולם אלא מוכן לקבָּלה, והנותן, בעל הצורה, הקב"ה או האיש, 'לכוד' או 'כלוא' - אם נרצה לצייר זאת באופן חריף - באי יכולתו לצאת לפועל אלא בזכות האשה, המקבלת, וכל עניינו אינו יוצא לפועל אלא על ידיה.

זאת רמזו חז"ל בלא לחשוף את פנימיות הדברים כאמרו:
"אמר רבי אלעזר, כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר 'זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם'. אשכחיה (מצאו) רבי יוסי לאליהו, אמר ליה, כתיב: 'אעשה לו עזר', במה אשה עוזרתו לאדם? אמר ליה, אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?" (יבמות דף ס"ג א')

וכיחס האיש לאשה, יחס העולם לקדוש ברוך הוא - שהכל ברא לכבודו, כדי שיקבלו ממנו את כבודו, או בלשון הזוהר 'בגין לאישתמודע', כדי שיידעו אותו. כדי שיוציאו לפועל את שהוא מגלה, משפיע, מעניק.

בכך מתהפכת התמונה, האשה שהיא 'למטה' מהאיש היא גם למטה מהזרע, כאדמה המניבה לחקלאי, אך מה יעשה החקלאי העשיר ומחסניו מלאים זרעים אך אין לו פיסת אדמה 'חומרית' לקבל את כל אשר לו. נמצאת המקבלת היא חשובה ממנו, היא ייעודו, היא תכליתו - ובגדול, תכלית העולם כולו... וגם הוא חשוב ממנה, ונכון כל כך: שניהם חשובים, ולא תתכן מריבת מתחרים, כי אין לזה בלא זו - ורק משניהם זו עם זה יש תוכן ושלמות.

לכן לעתיד לבא, כשייחשף הסוד הזה, התנבא הנביא ואמר שאז "... בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר", (ירמיה ל"א) והכל יידעו שבשלה הכל, בסוד קבלתה, ובשלו הכל, בסוד נתינתו - בסוד יצירתם המשותפת, ומעל הכל - בסוד יוצרם.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il