בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נצבים
שיחת מוצאי שבת פרשת ניצבים וילך תשע"ז

תשובה מתוך אחדות וענווה

האחדות בראש השנה ◆ גנות הגאווה ביחס לתשובה ◆ הכרת הטוב שבאדם אינה גאווה .

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ה אלול תשע"ז
9 דק' קריאה 28 דק' צפיה
האחדות בראש השנה
נאמר בפרשה:
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ (דברים כט, ט-י)
משה אומר את הדברים הללו כשישראל עומדים בכניסה לארץ ישראל, ישראל נעשים מחוברים זה לזה על ידי ארץ ישראל, היום אתם נצבים כולכם לפני ה' אלוקיכם.
אומר המדרש (תנחומא נצבים, סימן א):
מפני מה עשאן משה מצבה, מפני שמשתמשין מדעת לדעת, מדעת משה לדעת יהושע מדעת יהושע לדעת הזקנים, ואף יהושע עשאן מצבה שנאמר: "וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה" (יהושע כד, א), ואף שמואל שמשתמשין מדעתו לדעת מלכים עשאן מצבה שנאמר: "וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם" (שמואל א יב, ז)
המדרש אומר לנו שמשה רבינו אוסף את כולם שיהיו כולם מאוחדים כי יש שלב של מעבר מהנהגתו של משה להנהגתו של יהושע. השינוי הזה הוא שינוי גדול, הוא שינוי מהותי. צריך לדעת איך לעבור את המעבר הזה באופן נכון, למטרה הזו צריכים להתגבש כולם יחד ולדעת איך לעבור ולעלות משלב אחד לשלב שני יותר גבוה. כך גם עשה יהושע לפני מותו, קרא את כל ישראל אליו, חיבר אותם יחד ואמר להם שהם עוברים ממנו לזקנים, והם צריכים לדעת איך לעבור בצורה היותר נכונה.
אנחנו קוראים כל שנה את הפרשה הזו לפני ראש השנה, ולא בכדי. גם ראש השנה הוא מעבר. אין שנה אחת דומה לחברתה. יש נפקא מינות הלכתיות בין שנה לשנה. לא מעשרים משנה לחברתה, אף על פי שזה אותו מעשר, מעשר ראשון ומעשר שני. למה, כי לכל שנה יש את המהות המיוחדת שלה. אינה דומה שנה לחברתה. מעבר בין שנה לחברתה זה מעבר חשוב. אולי לא רואים את זה באופן חיצוני אבל זה כך. על כן "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם". כולם נצבים, ראשיכם .. טפכם נשיכם... מחוטב עציך עד שואב מימך. גרים, 'גרך אשר בקרב מחנך' ואחר כך נמוך מזה יש חוטב עציך ושואב מימך, לא ממש גרים... כולם נצבים ביחד, גם אלה שלא ממש חלק מעם ישראל, הם שייכים וכולם נצבים. המציאות של היחד נותנת עוצמה, היא נותנת הופעה של האומה כולה כאומה אחת.
הזוהר אומר (פרשת בשלח דף מד ע"א) על הפסוק: "וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה" (מלכים ב ד, יא) שמספר שאלישע הגיע לשונם והאישה השונמית הכינה לו עלית גג ומיטה ושולחן ומנורה, "וַיְהִי הַיּוֹם", שואל הזוהר: מה זה היום הזה? ומשיב: זה ראש השנה. יום הדין, ואז שואל אלישע: "הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ" (שם יג)? כלומר צריך להמליץ עלייך ביום הדין לפני ריבונו של עולם? "וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת". לא רוצה שתדבר עלי באופן מיוחד אל המלך. אומר הזוהר: כי בשעה שיש דין בעולם, אין לאדם לפרוש לבדו ואף על גב שהוא זכאי, שהוא עלול להיתפס בתחילה, אלא להיות בתוך הציבור כולו, ש'בכל זמן רחמי קודשא בריך הוא על העם כולו'. כלומר, צריך אחדות. אם אדם בא כחלק מהעם, אז המציאות שלו יותר בטוחה, כי על העם כולו יש רחמי ה', מי שמבטל את עצמו ואומר: 'בתוך עמי אנכי יושבת' הוא שמור. ואם הוא מבודד את עצמו, אפילו הוא זכאי, כי הוא לא רוצה להיות עם כולם, כי יש שם חוטבי עצים, יש גרים, כי יש שם מקולקלים, יש שם מיני אנשים שאולי מזיקים - זה לא טוב ונכון אלא צריך להיות עם ובתוך העם כולו, אז הדין הוא לטובה, רחמי הקב"ה חלים על העם כולו.
הזכרנו פעם את ר' מנחם מנדל מוויטבסק שאומר ששורש הירידה של הדורות הוא שמזלזלים, מקללים ומבזים את הרשעים. למה, והוא מסביר, הרי הרשעים ראויים לקללה, מה לא נכון בדבר הזה? כי מי שמוציא את הרשעים מהכלל הוא לא מוציא אותם מהכלל אלא הוא מוציא את עצמו מהכלל. כי עם ישראל הוא כולו אחד כולל הרשעים, ומי שמוציא חלק מהכלל, אז הוא לא עם כל הכלל, כי כל הכלל הוא אחד, אם התרחקת מחלק אחד של כלל, התרחקת מכולו. זאת אומרת, ששורש הירידה זה שמקללים, אין לקלל. אפשר להוכיח, אפשר לחנך, אפשר להתפלל עליהם, אבל לא לקלל. ר' מנחם מנדל מוויטבסק אומר יותר מזה, ששורש כל השפע ושורש כל ההשפעה הטובה שיש על האדם, זה דרך הכלל, ואם האדם מוציא עצמו מן הכלל, הוא לא מחובר אל הכלל, לא יונק מהכלל, והכלל כולו זה כולל את כולם, גם את הרחוקים, גם את הכי טועים, אז הוא לא מקבל את השפע. באופן מיוחד בראש השנה אנחנו צריכים לדעת ולהרגיש שיש מציאות של כלל ישראל. כלל ישראל נידון, אמנם גם הפרטים נידונים, אך האדם צריך לבקש ולחשוב שהוא רוצה להיות יחד עם הכלל כולו. כשהוא לא מבדיל את עצמו מהכלל נשפע עליו השפע הטוב.
ממשיך מדרש תנחומא (פרשה ה):
"רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם" (דברים כט, ט). אף על פי שמניתי לכם ראשים ושופטים זקנים ושוטרים, כולכם שוין לפני, שנאמר: "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל". דבר אחר: כולכם ערבים זה בזה, אפילו צדיק אחד ביניכם, כולכם עומדין בזכותו, ולא אתם בלבד, אלא כל העולם כולו, שנאמר: "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י, כה), וכשאחד חוטא כל הדור לוקה, וכן אתה מוצא בעכן: "הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ" (יהושע כב, כ), מדת פורענות מועטת, והדור נתפש, מדה טובה מרובה, על אחת כמה וכמה.
אם אחד חוטא, כל הדור נתפס בו, ומידת פורענות מועטת ממידה טובה, לפחות פי חמש מאות, אז כשאדם עושה מצווה או מעשה חסד, כל הדור זוכה.
ולא גדולים שבכם בלבד אלא אפילו טפכם נשיכם וגרך, לכך נאמר: "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" לפי שבשר ודם מרחם על הזכרים יותר מהנקבות, והקב"ה אינו כן כי "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט) על הזכרים ועל הנקבות ועל הצדיקים ועל הרשעים, שנאמר: "מחוטב עציך עד שואב מימיך"
על כל המדרגות יחד הקב"ה מרחם.

גנות הגאווה ביחס לתשובה
נמשיך בפרשה:
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה" (דברים ל, יא-יג)
אומרת הגמרא בעירובין (דף נה ע"א): 'לא בשמים היא', לא באנשים שמתגאים, אנשים שמרימים את עצמם לשמים. 'המצווה הזאת' זה כלל התורה, כלל המצוות. הרמב"ן מסביר שהכוונה לתשובה, התשובה לא הולכת יחד עם גאווה. המאירי בחיבור התשובה מרחיב מאוד את הדיבור על הנושא הזה. הוא אומר: 'היות עניין התשובה והגאווה קצוות הפכיים', זה תרתי דסתרי, לא הולך ביחד. 'כי עניין התשובה זה התבטלות כלפי ריבונו של עולם, הכנעת הלב, וגדר הגאווה גבהות הלב'. זה ממש סותר. נצטט כמה דגשים שלו: מידת הגאווה היא לא כמו מידות אחרות, זו מידה שבאופן מיוחד מונעת את התשובה לגמרי. הוא אומר: למה לא נחשבת הגאווה בכלל כ"ד דברים שמעכבים את התשובה? הרי הרמב"ם מונה כ"ד דברים שמעכבים את התשובה והגאווה לא נמצאת שם. מסביר המאירי, מפני שהגאווה לא רק מעכבת את התשובה, אלא היא בכלל לא מאפשרת תשובה. כ"ד דברים הם מעכבים את התשובה ואפשר להתגבר על העיכוב. אם הוא פורש מהציבור או אם הוא מזלזל בתלמידי חכמים, קשה להתגבר על העיכובים הללו, אבל אפשר, לא כן הגאווה:
מין אחר קשה מזה, ומונע התשובה לגמרי לכל המחזיק בו, ולא תמצא התשובה לעולם בהמצאה... כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה) ומהם שאמרו גם כן כאילו כופר בעיקר, שנאמר: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ" (דברים ח, יד), ושני אלו המאמרים עניין אחד, וזה שיעור מה שאמרו ואיך כללו במידת הריסת כל הדת והריסת כל המצוות.
הגאווה זה הריסת הכול, כי הכפירה בה' או העבודה לזרים זו הריסת כל התורה כולה, והפסוקים השוו את הגאווה לעבודה זרה ולכפירה. ממשיך המאירי:
מהפלגת גנות זאת המידה, התפלאו זכרונם לברכה, איך לא באה למניעתה מצווה מפורשת בתורה.
אם הגאווה היא דבר כל כך קשה וחמור, למה אין מצווה מפורשת שצריך להיות עניו ואסור להיות גאה.
אומנם קצת בעלי הפשט כללו במצוות "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז), כי שנאת הלב היא לדעתם ממקור זאת המידה.
בעל מידת הגאווה הוא שונא, הוא עסוק כל הזמן בעצמו וכלפי אחרים יש לו ביקורת ומתפתחת אצלו שנאה.
מקצתם אמרו: "שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ" (ירמיהו יג, טו) ואחרים אמרו מהפסוק: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ח, יד) "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה'" (דברים ו, יב)
אם אדם מתגאה זה גורם לו לשכוח את ה', מכאן אפשר ללמוד שאסור שירום ליבו של האדם.
ולדעתי הזהירה התורה בזאת המידה, באומרו על המלך וציוותה אותו בהיות ספר התורה עימו תמיד ואמר: "הָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם: לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים יז, יט-כ)
יש כאן אזהרה מיוחדת מפורשת למלך שלא ירום לבבו.
והנה הזהירה למלך שאינו ראוי, והראה בזה גם כן ששמירת דרכי התורה היא העדר הגאווה, ואם השתדלה התורה להסיר זאת המידה מהמלכים אשר מלכו בישראל, מה יעשו אזובי הקיר, ודי בזה תוכחה לעם.
יש גם מקור בתורה לדבר הזה. המאירי מרחיב את הדיבור בהסברת חומרת הגאווה. הגאה עסוק בעצמו, הוא מזלזל באחרים כמובן כי הוא רוצה להיות חשוב ובולט יותר מכולם, הוא עומד על דעתו ועקשן, הוא לא מוכן להקשיב לאחרים כי הרי הוא חכם ויודע, הוא הצודק תמיד.
ויחלוק תמיד גם עם האמת... ועל זה אמרו (פסחים סו ע"ב): כל המתייהר, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת, אם נביא הוא נבואתו פוסקת.

הכרת הטוב שבאדם אינה גאווה
אני רוצה להסביר קצת את מידת הגאווה. אם אדם יודע שהוא מוכשר זו לא גאווה. אם אדם מכיר ויודע שהוא בעל מידות טובות, הוא אוהב לעזור לאנשים, זו לא גאווה. אם אדם למד תורה כל היום, ומאוד שמח בערב על כך שהוא למד, זו לא גאווה. שמחה בלימוד התורה ובקיום המצוות או הכרת המעלות של האדם, זו לא גאווה. אני מניח שמשה רבינו ידע את מעלותיו והתורה אומרת עליו שהוא היה עניו מכל האדם. אין סתירה בין העובדה שהאדם מכיר את מעלותיו ובין העובדה שהאדם עניו. חז"ל אומרים שאברהם אבינו היא עניו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז) אברהם אבינו, ראש האומה, "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" (יחזקאל לג, כד), דוד המלך שכל המלכות נמשכת ממנו אומר: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" (תהלים כב, ז), מה הכוונה - דוד המלך לא ידע את כוחותיו, שהוא מנהיג טוב, הוא לא ראה את הצלחותיו, הוא ידע אבל הוא לא התגאה בזה, הוא לא היה עסוק בזה. הוא לא עסוק בזה שהוא חשוב והוא מרומם, הוא יודע שאלו כוחות שריבונו של עולם נתן לו.
ההפך מהגאווה זו הענווה, ההתבטלות. אדם שהוא עבד ה', כמו עבד של מלך שמעריץ מאוד את המלך ומאוד רוצה בהצלחתו של המלך, הוא לא עסוק בכלל בעצמו, איך הוא, מה הוא... הוא עסוק איך לשרת את המלך הכי טוב שאפשר, כי הוא כל כך אוהב את המלך, הוא כל כך מעריץ אותו, עד שהוא מוכן למסור את נפשו בשביל המלך, הוא לא עסוק בכלל מה יצא לו מזה, מה הוא ירוויח. הוא לא עסוק בעצמו, אלא ברצון לשרת את המלך. כך זה בעבודת ה', מי שהוא עבד ה', הוא בטל כלפי ריבונו של עולם. הוא מכיר את מעלותיו, הוא מכיר את הצלחותיו, הוא שמח כשהוא מצליח לעשות את מה שריבונו של עולם מבקש ממנו, הוא שמח שמחה גדולה מאוד, אבל הוא לא מתגאה, הוא יודע שהכל לטובת המגמה, לטובת האידיאל, לעשות רצון ה'.
הנקודה הזו קשה מאוד לקיום. כי כל אחד בטבע רוצה שהוא יהיה מוערך וחשוב, תכונת הגאווה היא עמוקה מאוד. יש אנשים שלא רואים ומרגישים אצלם את הגאווה. יש אנשים שמתבלטים בענווה, הם רוצים להראות שהם ענווים מכל אדם. הם הולכים בצורה כזו ומדברים בצורה כזו שכולם יראו שהם ממש ענווים, ויעריכו אותם שהם ענווים, שידעו את מעלותיהם, שהם גם ענווים... יש אנשים שלא מעסיק אותם מה אחרים אומרים, הם מצפצפים, הם מחשיבים את עצמם ולא מעניין אותם דעתם של אחרים... יש סוגים שונים של גאווה, בעל המסילת ישרים מדבר על זה בהרחבה.
אנחנו נמצאים בערב ראש השנה, צריך לדעת שאי אפשר לתקן הכול ביחד, יש כל כך הרבה צדדים שצריך להשלים ולתקן אותם, אך יש מקום לפעמים להתרכז בנקודה המרכזית, להיות עבד ה', להיות בטל כלפי רצונו של הקב"ה, כל מה שהקב"ה רוצה זה מה שהאדם רוצה. האדם לא צריך להיות עסוק בעצמו, אין לו רצון וצורך להתבלט ולהיות מוערך בעיני אחרים, גם לא בעיני עצמו, זה לא מעסיק אותו. מה שמעסיק את האדם זה שצריך להיות בטל כלפי ריבונו של עולם. הביטול הזה מגדיל את האדם, זה לא ביטול שמקטין אותו. מגדיל את האדם מפני שהוא נעשה חלק מהגדולה האלוקית, הוא נעשה שייך לגדולה האלוקית. הגדולה האלוקית חופפת עליו, לא הגדולה של עצמו. זה מה שהתורה מלמדת אותנו כאן:
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה (דברים ל, יא-יג).
הגמרא אומרת 'לא מעבר לים' לא באלה שהולכים מעבר לים, כנראה שהכוונה שהם עסוקים מאוד ואין להם זמן לעסוק בתורה, אולי גם זה נכון, אבל אם נמשיך לעניין של 'לא בשמים היא' הכוונה היא שלא להתעסק ברדיפה אחרי ממון ולהיות עשיר, לא להתעסק בהרחבה הגשמית של האדם - זה תרתי דסתרי. אם אדם מתעסק בעצמו, בהתרחבותו, זה לא הולך יחד עם המצווה אשר אנכי מצווך היום, עם התשובה, או עם כללות התורה. כל מעשיך יהיו לשם שמים.
אנחנו נכנסים לימים האחרונים לקראת ראש השנה. יש לנו ארבעה ימים שבהם חז"ל תיקנו לומר סליחות, גם האשכנזים אומרים מעכשיו, הספרדים כבר עמוק בתוך אמירת הסליחות. אנחנו גם השתדלנו רק לא אמרנו סליחות... אלו ימים מיוחדים שאנחנו צריכים לקחת אותם ולעשות את כל המאמצים לסיים את השנה בשיא של דבקות, בשיא של חיזוק ביראת ה' ואהבת ה', בשקידת התורה וזה מה שאנחנו רוצים. בעזרת ה', מתוך ההשתדלות שלנו וההתאמצות שלנו לעשות רצון ה', שהקב"ה יכתבנו לשנה טובה, לכתיבה וחתימה טובה, לנו ולכל ישראל.

֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il