בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שמואל א
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

בודדה במערכה

undefined

הרב שמעון קליין

אלול תשע"ז
9 דק' קריאה
אישה בצערה
ספר שמואל פותח בסיפורה של משפחה, אלקנה ושתי נשותיו - חנה ופנינה. לפנינה יש ילדים, לחנה אין. מידי שנה עולה המשפחה למשכן שילה, ושם מתרחש האירוע הבא: "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס" - פנינה מתייצבת בעמדת ה'צרה', והיא מכעיסה. כעס מצטרף לכעס, והיא חותרת להכרעה: "בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ" - לרגע בו יישמע ה'רעם' שישבית את חנה. "כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ" - נימה של אידאולוגיה משתקפת בתפישתה: ה' סגר את רחם חנה, וזוהי סיבה טובה להעמידה במקומה - כאן, במשכן שילה. מנגד, אלקנה רואה בצערה, והוא מגיב: "לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" (ח). במילים אלו הוא מביע את דאגתו ואת אהבתו אליה. קשה שלא לראות בשאלותיו על התנהגותה ועל רגשותיה ביטוי למקום האחר בו הוא נתון. מילותיו 'הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים', מצביעות על ההשלמה שהייתה לו עם עקרותה, ועל העובדה שהוא לא באמת מבין מה עובר עליה.

מפגשים טעונים
המילים הבאות מספרות על נקודת מפנה בסיפור: "וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה" (ט). חנה קמה, מתייצבת, ויוצאת למאבק על גורלה. בדרכה – נכונו לה מפגשים טעונים. במר נפשה היא מתפללת על ה': "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה’" (י), וחכמים בתלמוד מזהים בדבריה הטחת דברים כלפי מעלה 1 . מפגש קשה מתקיים בינה לבין עלי הכהן: "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה" (יג) - עלי אינו מזהה את דיבור הלב, הוא רואה את שפתיה נעות וחושב אותה לשיכורה. "עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ" הוא אומר לה, והיא עונה, במר ליבה - "לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'".
מפגש שלישי טעון, מתקיים בינה לבין אלקנה לאחר לידת הבן. אלקנה מתכונן לעלייה לרגל, והוא מצפה להצטרפותה. בתגובה היא מבקשת שהות נוספת עם בנה: "כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי ה' וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם" 2 . אלקנה נעתר לבקשתה, אך הקשבה למילותיו מסגירה את הפער הנתון ביניהם: "עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ" - 'הטוב בעינייך, לא בעיניי'. "אַךְ יָקֵם ה' אֶת דְּבָרוֹ" - 'בתקווה שה' יקם דברו ויברך את הנער, על אף העיכוב' שאינו מוצדק מנקודת מבטו. שוב מעניק אלקנה גיבוי לחנה, אך עולמו נתון במקום אחר.
חכמים במדרש מציירים מפגש נוסף, טעון, המתחולל בעת בואו של שמואל אל המשכן: חנה מביאה פר לקרבן, אך הקרבתו מתעכבת בשל היעדרו של כהן. בתגובה, שואל שמואל הנער: 'מדוע מתעכבים, והרי שחיטה כשרה בכל אדם, לא רק בכהן'? מילותיו כמו מפלחות את חלל המשכן, והוא מובהל אל עלי - 'הכהן הגדול'. עלי מתחקר אותו, אך הנער דבק בעמדתו: 'מקרא מפורש הוא בספר ויקרא ששחיטה כשירה בזר'. 'נכון אמרת' משיב לו עלי, 'אבל הורית הלכה בפני רבך, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה' (בידי שמים). חנה שומעת את הדברים, והיא נזעקת: 'בי אדוני' - היא פונה בנחישות: 'אני האישה הניצבת עמכה בזה' - מזכירה לעלי מי היא, ואת ברכתו אליה להולדת הבן. בתגובה, הוא עונה לה: 'הניחי לי, הנער ייענש וימות, אתפלל, והקב"ה ייתן לך בן גדול ממנו' (ברכות לא:).
מדרש זה מציב את חנה בעמדה קשה מנשוא. עד כה המשוכות עמדו בדרכה של מי שביקשה להביא בן לאוויר העולם, כעת שמואל כבר נולד, והנה מוצבת בפניה המשוכה הגדולה מכולם - 'ימות הנער, ויבוא אחר במקומו, גדול ממנו'.
לומד הפרק מתקשה להבין: אישה עקרה רוצה את הדבר הפשוט ביותר - ללדת בן, ובאופן מפתיע, כל הסובבים אותה עומדים בדרכה: פנינה מכעיסה, אלקנה אינו מבין, עלי חושב אותה לשיכורה, ואלוהים סוגר את רחמה! ברוח דומה, מייחס המדרש לעלי את המילים הקשות 'ימות הנער, ויבוא אחר במקומו, גדול ממנו'. מה הניע את כל אלו? מה הביא עולם שלם לומר 'לא' לאישה המבקשת להביא חיים חדשים לעולם?
בצעד ראשון נחזור אל תקופת השופטים, העומדת ברקע התרחשות זו.

הקשר היסטורי
מיוחד הוא מעמד הפרידה של יהושע מן העם, המסתיים בתיאור הבא: "וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ" (יהושע כד, כח). יהושע משלח את העם, אך אינו דואג למנהיג שיירש את מקומו. צעד פלאי זה עובר בשתיקה, והוא משמש כקצה קרחון לעמדה הרוחנית בה נתון העם. לא חזון נמצא בראש מעיינם, וגם לא חלומות גבוהים. 'איש לנחלתו' הם מבקשים, אל שבטו ואל משפחתו. ביטוי ראשון לכך עולה מן הפתיחה לספר שופטים, בה פונה יהודה לשמעון אחיו: "עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן" (שופטים א,ג). לא ערבות הדדית מוצעת בדבריו, כי אם תפישת חיים קיומית - 'שמור לי ואשמור לך'; בהתאם, בתקופה זו, תודעת השבט והמשפחה הם גורם משמעותי, ולעומת זאת התודעה הלאומית רופפת; שני אירועים מתוארים בסיומו של הספר, וכמו מציירים תמונת חותם למתרחש בו 3 : בראשון מתברר עד כמה איבד המשכן את מרכזיותו, תחתיו נבנה בדן מקדש לפסל מיכה, ואיש לוי משמש בו ככהן (פרקים יז-יח). בשני מתחוללת מלחמת אחים - בעקבות סיפור 'פילגש בגבעה' (יט-כא), ובשלוש מערכות בין בני בנימין לבין כלל העם, נהרגים כשבעים אלף איש. הקשר רוחני לאירועים קשים אלו משתקף מן המשפט החוזר על עצמו ארבע פעמים במהלך תיאורם: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל" - אין מלך, ואין תפישה ממלכתית-מערכתית של המציאות. ממילא 'איש הישר בעיניו יעשה' - איש מחויב אל נקודת המבט שלו - אל הישר בעיניו, ולא מעבר לכך.
בעקבות הסולידריות שאיננה, ולצידה המשברים הגדולים, לא מפתיע שהסובבים את חנה, משלימים עם עקרותה. לידה היא ביטוי לאמונה ולתקוות העתיד, וכשאלו אינם, אישה הנאבקת להביא חיים חדשים לעולם - מוצאת את עצמה בודדה במערכה.

הסכם סמוי עם אלוהים
שנים רבות ציפתה חנה לבן, ואך מתבקש הוא שתגדל אותו בעצמה, תוך מימוש רגשותיה כאם. תחת זאת היא מפתיעה בהצעתה "וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו". חנה מקדישה את בנה לגדול במשכן, לצד הכהן והמנהיג. הקדשה זו היא אינה פליטת פה, כי אם תפישת עולם המוצאת את ביטוייה שוב ושוב: כך בתפילתה היא מדברת על ניצחון על אויבי ה'; מייחלת למנהיג שישפוט את העם, ואף מעבר לכך: "יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ"; ועד המילים "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" - החותמות את תפילתה, ובהן היא מבקשת עוז והרמת קרן למלך ישראל ולמשיחו.
מה ההיגיון בהקדשת בן שחיכתה לו כל כך הרבה שנים? חנה מסתכלת סביבה, רואה את הייאוש, ומבינה שעקרותה האישית היא בבואה למצב הדור, הנתון גם הוא בסוג של עקרות. הכרה זו ממקדת אותה ב'מגרש' הלאומי, בתובנה שהמפתחות לעקרות מצויים שם. את הבן היא מקדישה לשרת לצד הכהן והמנהיג, ובצעד זה היא יוצרת הקשר חדש לרצונותיה העזים ללדת. בעקבותיו נפרץ המחסום, ובא לעולם האיש שלימים יחולל את השינוי הגדול - כנביא וכמנהיג גם יחד.

מיקרוקוסמוס לתקופה
סיפור זה משמש כמבוא לספר שמואל, ובשורות הבאות נבקש לראות בו מעין מיקרוקוסמוס למצבו של הדור.
פנינה הביטוי "צרתה" מבטא את תפישתה, כמי שמצויה בסוג של תחרות עם חנה. במובן זה דמותה מגלמת את תקופת השופטים, בה הפרטיות נושאת ראש. חכמים במדרש מדברים על עשרה בנים שהיו לה, ועל מציאות קשה אליה היא נקלעה. חנה יולדת בן ופנינה קוברת שניים מבניה. עוד בן נולד, ופנינה קוברת את הרביעי. וכך עומד להיוולד בן חמישי לחנה, ופנינה מבינה שהיא עומדת להיפרד משני בניה האחרונים. בתגובה, היא מבקשת מחילה. חנה נענית, היא מתפללת לה', והוא נעתר לתפילתה. לצד התפילה המתקבלת, אלוהים מציב תנאי: בניה של פנינה יישארו בחיים, אך הם לא ייוחסו אליה, כי אם אל חנה (פסיקתא רבתי פרשה מג). מדרש זה מניח את האצבע על המעבר מתקופה לתקופה. פנינה מגלמת את עידן השופטים, את התקופה בה היחיד נמצא במרכז, וריבוי בניה הוא ביטוי לשגשוג דרכה. מנגד חנה מגלמת רוח חדשה הנושבת לפתחה של תקופה חדשה. עולם ישן מפנה את מקומו בפני עולם חדש. פנינה מבינה שהיא עומדת לאבד את עולמה, והיא מתחננת. חנה רגישה למצבה, אך מנגד אלוהים אומר את דברו: יש עתיד לדרך פנינה, ובלבד שתתאים את עצמה אל התקופה, אל תנועת החיים החדשה המקופלת בה.
אלקנה: כבר בתיאור מקומו ניכרת שייכותו אל עולם גבוה: "מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים" - רמה ועוד רמה, וצפייה ממקום גבוה. האיש משויך אל הר אפרים, והוא גם עולה מעירו אל שילה - אל מקומו של השוכן. חכמים מתארים אותו כמי שהצליח להעלות את העם אל משכן שילה לאחר תקופה ממושכת של ניתוק ממנו (אליהו רבה פרשה ט). דיבוריו אל חנה, מהווים ביטוי לרצון שהיה לו להרים את רוחה, והם גם חושפים את הפער הקיים ביניהם. באופן פרדוקסאלי, דווקא ההשלמה שהייתה לו עם עקרותה, היא שגרמה לה לקום ולהוביל את השינוי הגדול בחייה. אלקנה העמיד 'שמים' גבוהים מעל לראשה, ולצד זאת הפער ביניהם גרם לה להבין שלא ממנו תבוא הישועה, ושאין הדבר תלוי אלא בה.
עלי הוא הכהן הגדול, והוא משמש כמנהיג בתקופתו. מעייניו נתונים בעיקר למשכן ולארון האלוהים, ומעט אל העם. כה מתאר הכתוב את המפגש הראשון עמו: "וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן ישֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה'" (ט). בניגוד לחנה הקמה ויוצאת לדרך חדשה, עלי מתואר כמי שיושב על הכיסא, בעמדה המקפלת בתוכה אמירה: 'מה שהיה הוא שיהיה' 4 . מיקום הישיבה - בפתח היכל ה' משווה לו מעמד של 'שומר הקודש והמקדש'. אך סמלית היא הדרך בה סיים את חייו – תוך שהוא יושב על הכסא, שומע על ארון האלוהים הנלקח בשבי, נופל ממנו ומת (שמואל ד, יג; יח).
עימות גדול מתחולל בין שמואל לבין עלי - במדרש 5 . העימות משקף את הפער בין דרכה הרוחנית של חנה לבין דרכם של הכהנים במשכן. מנקודת מבטו של עלי, המשכן רחוק ונבדל מן העם, והוא בתחום סמכותם הבלעדית של הכוהנים. שמואל לעומת זאת, מרענן את ההלכה, על פיה "שחיטה כשרה בזר". לכל אדם מישראל יש חלק בעבודת המשכן, וזהו ביטוי לייעודו - כמי שנועד להשרות שכינה בישראל. תגובתו הלא מידתית של עלי, הרואה בשמואל כמי שחייב מיתה על שהורה הלכה בפני רבו, מהווה ביטוי לפער שבין העולמות. עלי אומר: 'ימות הבן, וה' יתן לך בן גדול ממנו - שימשיך את הדרך הסלולה בעבודת המקדש'. חנה לעומתו טוענת: 'אל הנער הזה התפללתי" - אל מי שירענן את התפישה ויביא את השינוי המיוחל. מנקודת מבטה התנהגות הנער היא הביטוי העמוק לתפילותיה.
בבואה לכנסת ישראל
חכמים במדרש מדברים על חנה כאל מי שחידשה שם לאלוהים: "'ותדר נדר ותאמר ה' צבאות', אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא 'צבאות' עד שבאתה חנה וקראתו 'צבאות'" (ברכות לא:). המונח 'צבא' מבטא התגבשות של פרטים רבים לכלל אחד גדול. מונח זה קשור למושג 'מלכות', והוא מגלם את תנועת החיים החדשה העומדת לפתחו של הדור. כמה מתאימה היא העובדה שעם ישראל לדורותיו לומד הלכות תפילה מתפילתה זו של חנה 6 .
מה גדול הוא הפער בין המנהיג השומר על פתח ההיכל, לבין תיאורו של שמואל: "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה" (שמואל א ז,טז). שמואל - בנה של חנה, סובב ממקום למקום כמי שמחויב אל העם, שופט ומקרב את ישראל לאביהם שבשמים.

הפטרת ראש השנה
"הני תשע דראש השנה כנגד מי? אמר רבי יצחק דמן קרטיגנין: כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה, דאמר מר: בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה" (ברכות כט.). לדעת ר' יצחק תשע הברכות בתפילת עמידה של ראש השנה מכוונות כנגד תשע אזכורים של שם ה' בתפילת חנה (שמואל א א, א-י). קשר זה - בין תפילות ראש השנה ובין תפילת חנה, נתמך בזיהוייה כמי שנפקדה ביום זה, לצד האימהות - שרה ורחל.
ראש השנה הוא יום של התחלה חדשה, ודומה שבמובן זה ראו החכמים את תפילתה כמודל לתפילות היום. בתפילתה היא יצרה מציאות חדשה, ובהתאמה, תפילות היום יוצרות חיים - בפתחה של השנה החדשה. ביום זה נפקדו שרה רחל וחנה, ואבחנה זו היא אמירה בעולם הרוח: עקרות היא ביטוי למצב בו אין די בכוחותיה הטבעיים של אישה בכדי להעמיד את הדור הבא. במובן רחב יותר - כלי המציאות אינם מצליחים להרות ולהעמיד את השלב הבא, המתבקש. פקידה בראש השנה תתפרש כהיחלצות ממגבלות העבר, תוך היוודעות אל העתיד, אל כוח ההתחדשות הנתון בו.
מן הפסוקים עולה שנס לא היה כאן. הייתה זו אישה שבנקודת זמן מסוימת אמרה די לייאוש, קמה, ועשתה מעשה. הבינה את סוד ההתחדשות הקיימת באומה, וכרכה בה את חייה. מיוחדת היא העובדה שה' הוא שסגר את רחמה, וכמו הזמין אותה לפנות אל מי שהמפתחות מצויות בידיו. חנה נענתה להזמנה. היא התייצבה, לקחה אחריות על הסיפור, ובצעד ועוד צעד היא החלה לנוע. בדרכה היא 'אילצה' את אלוהים לשתף עמה פעולה - למען עתידו של העם ולמען תיקונו של עולם.




^ 1.לא 'אל ה'' היא פונה, כי אם 'על ה''. ובלשון התלמוד: "ותתפלל על ה"' - מלמד, שהטיחה דברים כלפי מעלה (ברכות לא:). ברוח דומה דורשת הגמרא (שם) את הפסוק: "אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ": "אמר רבי אלעזר: אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אם ראה - מוטב, ואם לאו - תראה, אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה, ואי אתה עושה תורתך פלסתר, שנאמר: (במדבר ה') ונקתה ונזרעה זרע… דתניא: ונקתה ונזרעה זרע - מלמד, שאם היתה עקרה נפקדת".
^ 2.הפער בין עמדותיהם משתקף מן התיאור הבא: תחילה מתואר אלקנה כמי שכבר עלה למשכן - הוא וכל ביתו: "וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל בֵּיתוֹ לִזְבֹּחַ לַה' אֶת זֶבַח הַיָּמִים וְאֶת נִדְרוֹ" (שם כא). תיאור זה כולל באופן פשוט את חנה. והנה, בפסוק העוקב שב הכתוב ומתאר את חנה כמי שלא עלתה: "וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי ה’ וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם" (כב). המענה המוצע לפער שבין התיאורים הוא בזיהוין של שתי נקודות מבט. מנקודת מבטו של אלקנה היא הייתה אמורה לעלות. מנגד - מוצגת נקודת מבטה, כמי שמבקשת שהות נוספת, בטרם יראה הנער את פני ה'.
^ 3.התרחשות שני האירועים אינה בהכרח בסיומה של התקופה, יחד עם זאת הבחירה המקראית לחתום בהם את ספר שופטים, מקפלת בתוכה אמירה ומשמעות.
^ 4.ביטוי נוסף לניגוד שבין עלי לבין חנה: "וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ" (שם יב-יג). עלי שומר את פיה ומנסה להבין מה היא אומרת, ומנגד היא מדברת על לבה, וקולה לא ישמע. העולם שלו הוא מוחשי, העולם שלה הוא פנימי. ניגודיות זו היא שגרמה לו לחשוב אותה לשיכורה, ולא לזהות את העמדה הפנימית בה היא נתונה.
^ 5.הובא בפרק 'מפגשים טעונים' (ברכות לא:).
^ 6."אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה: וחנה היא מדברת על לבה - מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו. רק שפתיה נעות - מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. וקולה לא ישמע - מכאן, שאסור להגביה קולו בתפלתו..." (ברכות ל"א.).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il