האזינו התשע"ח מדברי הרב אליהו זצוק"ל

" הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"
השמים והארץ הם בבחינת רוחניות וגשמיות כמו שכתב בעל 'אור החיים הקדוש'. ומשה רבנו אומר לכל אדם ואדם שהוא צריך לחבר את הגשמיות עם הרוחניות. כמו שהתורה הקדושה פתחה ואמרה "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ואחר כך אמרה "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים". יש המחברים שמים עם ארץ, ויש המחברים ארץ עם שמים, ושניהם טובים כי העיקר לחבר את הגשמיות והרוחניות.
וכפי שכתב הטור על ברכת אשר יצר: "ומפליא לעשות" – "שקושר רוחני בגשמי", וכל זאת לעבודת הבורא יתעלה ויתברך שמו לעד.

יעקב לנחלה ולא ישמעאל
בשעה שהקב"ה הנחיל לגויים את נחלתם (וחלקם לשבעים אומות כנגד מספר בני ישראל שירדו למצרים), הציב גבולות לכל אומה, ולעם ישראל הציב את נחלתם בארץ ישראל. את ארץ ישראל נתן הקב"ה ליעקב, והמתין הקב"ה לתיתה ליעקב כדי שיהיו שלושת האבות כרוכים עליה כחבל, ובשום אופן לא ניתנה לישמעאל או לעשיו, על אף שגם הם מצאצאי האבות, אלא היא נתנה ליעקב כדי להבהיר שדוקא הוא וזרעו מחזיקים בנחלת הארץ. ולכן אנו אומרים בתפילת מוסף של ר"ה "ועקדת יצחק היום לזרעו תזכור". וכתב השו"ע (או"ח סי' תקצא, ז'): "והמדקדק לומר זרע יעקב תזכור, משנה מטבע שטבעו חכמים בברכות ואינו אלא טועה" (ועיין לכה"ח שם ס"ק כ"ט – ל"א, ולמש"ב שם

חינוך הבנים וקיום כל דברי התורה
כשמשה רבנו דיבר, היה קולו נשמע לששים ריבוא אנשים, והיה מדבר בשטף ללא מעצורים.
משה רבנו מצוה אותם בראש ובראשונה "אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם" - על חינוך הבנים. ועוד מצוה אותם משה, שיש לקיים את כל דברי התורה, ולא שיבחר האדם לקיים רק את המצוות שהוא מבין, אלא עליו לקיים את כל המצוות מהדבר הקל ועד הדבר החמור.

"שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל"
ידועה המחלוקת בין ר' יהודה לר' מאיר האם ישראל שחטא יש לו דין של בן או של עבד (קידושין לו ע"א) ואנו אומרים בפיוט הנפלא "יען על כל פנים לנו דין בנים" זו מעלה חשובה ביותר שאנו בנים אמנם בנים שובבים אבל בנים ולכן רומז הכתוב לא בניו מומם! אין לך מום יותר גדול מזה שאתם לא בנים והגם שישראל שחטא יש לו דין של בן צריך כל אחד להשתדל להתנהג כמו בן לפני אביו כבן אהוב כבן נחמד.

מה לך נרדם
גם לאחר ראש-השנה אנו ממשיכים לברך זה את זה בברכת "כתיבה וחתימה טובה", שכן גם מי שנחתם לטובה כמו הצדיקים, יכול עוד, חלילה, לקלקל. ועל כן אנו מברכים אותו ששוב ייכתב לטובה.
כשיונה הנביא נשלח אל נינווה, הוא בוחר לברוח מהשליחות. בהיותו על האונייה – "וה' הטיל רוח גדולה אל הים, ויהי סער גדול בים, והאֹניה חשבה להשבר" (יונה א', ד'). היה זה פלא גדול, כל האוניות שטו בים בשלווה, ורק אונייתו של יונה עמדה להישבר. "ויראו המלחים, ויזעקו איש אל אלֹהיו, ויטִלו את הכלים אשר באֹניה אל הים להקל מעליהם. ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם".
המלחים הגויים מפשפשים במעשיהם, הם זורקים את הכלים המיותרים, הם זועקים לאלהיהם. כשהם רואים שיונה נרדם – "ויקרב אליו רב החובל ויאמר לו: מה לך נרדם? קום קרא אל אלֹקיך! אולי יתעשת האלֹקים לנו ולא נאבד". וכי אינך מרגיש שאנו עומדים בסכנה? מי שנמצא בסכנה אינו יכול להרשות לעצמו להירדם, לא בגשמיות ולא ברוחניות!
למעשה, זו דרך התשובה שהתווה לנו הרמב"ם, שכתב (תענית א', ב'-ג') שכשתבוא צרה – יש לזעוק עליה ולהריע, ולדעת כי כל הצרות באות עלינו בגלל מעשינו הרעים, כמו שכתוב: "עונותיכם הטו וגו'". ובדרך זו נסיר את הצרה מעלינו. אך אם חלילה לא נזעק ולא נריע, אלא נאמר: דבר זה קרה לנו כמנהג העולם והצרה הזאת היא מקרית, אומר הרמב"ם שזו התאכזרות עצמית, שבמקום לתקן, במקום לצאת מהמצב, היא גורמת לנו, חלילה, להידבק במעשינו הרעים, ויתירה מכך אף יתווספו על הצרה הזאת עוד צרות אחרות. ככתוב בתורה: "והלכתם עמי בקרי – והלכתי עמכם בחמת קרי", כלומר שבמצב כזה ה' יביא עלינו צרה כדי שנבוש, אם חלילה נאמר ש"קרי" הוא לשון "מקרה" – ה' יכפיל לנו את אותה צרה.

זמן לקום
על זה ממש אנו אומרים בסליחות: "בן אדם, מה לך נרדם? קום קרא בתחנונים". העוסק רק בענייני העולם-הזה, הרי הוא נרדם, הוא ישן, חולם. הוא אינו רואה את תכלית יצירתו. בימים האלה, שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים, בעשרת ימי התשובה, צריך האדם להתעורר, להמעיט בעסקי העולם הזה ולרדוף אחרי התורה והמצוות. צריך להוסיף תורה, זוהר, משניות, להרבות בצדקה, כדי שיהיו לו הרבה זכויות וסנגוריה שיכריעו את הכף לטובה. "שפוך שיחה, דרוש סליחה", הרבה בתורה ובתפילה. וממי אנו מבקשים סליחה? "מאדון האדונים"! כשמבקשים סליחה מאבא – הוא סולח, ואבא טוב גם מאיר פנים לבנו המבקש את סליחתו ואף נותן לו מתנה. "רחץ וטהר ואל תאחר בטרם ימים פונים".
אם כל ימי שנותינו חולפים במהירות – "ימי חיינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה... כי גז חיש ונעופה" (תהילים צ', י') – אז ודאי שכך הדבר בשבעת הימים שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים! על כן – "ומהרה רוץ לעזרה לפני שוכן מרומים".
על מי אנו נשענים? במי אנו בטוחים? על אבינו שבשמים, אשר הכין לנו את התשובה עוד "בטרם הרים יולדו" (תהילים צ', ג'. ועיין פסחים נ"ד ע"א). אסור לאדם להאמין בעצמו שהשיג את התשובה בשלמותה ונמחלו כל עוונותיו. כך כתב גאון עוזנו ותפארתנו, הבן איש חי, שאם חושב אדם לעצמו: הנה, התפללתי בשברון לב בראש-השנה, השלכתי עוונותיי, אני לומד תורה, אוסף מצוות, נותן צדקה – שלא יהיה בטוח בצדקתו, כי חלילה וחס בחמש דקות של רכילות וליצנות הוא יכול לאבד בידיו את כל עמלו.


"תשובה " מתוך הספר הלכות חגים
א. ימי תשובה - כל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים מיועדים לתשובה. וכל אדם מחוייב בימים אלו לשוב בתשובה שלמה לפני בא היום הגדול והנורא, שנאמר בו: "לפני ה' תטהרו". \ויקרא טז ל\. ועוד אמרו נביאי ישראל: "דרשו ה' בהמצאו". \ישעיה נה ו\, והסבירו חכמינו את דברי הנביאים וגילו לנו שהימים שבהם נמצא ה' קרוב אלינו, וקרוב לקבל את תשובתינו הם עשרת הימים שבין ראש שנה ליום הכיפורים לכן צריך האדם בימים אלו לפשפש במעשיו ולשוב ממעשיו הרעים. \שו"ע תרב\.
ב. צריך כל אדם לשוב בתשובה על ספק עבירה יותר ממה ששב על עבירה ודאית, כיוון שבעבירה ודאית החרטה שלמה יותר ואז תשובתו יותר מקובלת. ולכן קרבן אשם תלוי צריך להיות יקר יותר מקרבן חטאת שבא על עבירה ודאית. \רמ"א תרג ונו"כ שם\.
ג. כתב הרמב"ם בהל' שגגות פ"ג ה"י: "אין יום הכפורים ולא החטאת ולא האשם מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן, אבל המבעט בהן אינן מכפרין בו. כיצד? היה מבעט והביא חטאתו או אשמו והוא אומר או מחשב בלבו שאין אלו מכפרין, אף על פי שקרבו כמצותן - לא נתכפר לו". וכן המבעט ביום הכיפורים אף על פי שצם והתענה, אין יום הכיפורים מכפר לו \עיין רמ"א תרז סע' ו\.
ד. הנהגות וסדר היום - ירבה כל אדם בתורה, במצוות ובצדקה בימים אלו וימעט בעסקיו. וכתב הרמ"ק ז"ל שיהיו ימים אלו כמו חול המועד, שלא יעשה בהם אלא מלאכה הכרחית. וביותר צריך האדם לתקן דברים שבינו לבין חבירו אשר עליהם אין כפרה עד שיחזיר את הגזל ואת העושק, ויפייסו שימחול לו.
ה. ראוי לאדם שיזהר במעשיו ויהדרם בימים אלו יותר טוב ממה שרגיל בכל השנה כולה, וינהג במידות טובות ובחומרות שאינו נוהג בהם כל השנה. גם אנו מבקשים מה' שיתנהג עמנו טוב יותר ממה שהתנהגנו עמו בכל השנה כולה. \עיין שו"ע תרג\.
ו. לימוד מוסר - ישתדל כל אדם לקבוע לימוד בספרי מוסר בימים אלו יותר ממה שלומד כל השנה, ואז יראה כמה דברים שצריך לתקן בעצמו, וכיצד יתקן וכו'. \כה"ח תרג ס"ק י בשם הברכ"י\.
ז. כתב רבי חיים ויטאל בשערי קדושה \ב, שער ד, ה\ ששרשי העבירות הם "גאוה" ו"תאוה" "שיחה אסורה" ו"עצבות", ואלו אבות הטומאות, ומאבות אלו יצאו תולדות רבים. \כה"ח תרג ס"ק ז\.
ח. חשבון נפש - האיש הירא מפחד ה' ומהדר גאונו ילבש חרדה ויתבודד בימים אלו לפחות שעה אחת כל יום כדי לבחון את דרכיו שמא יש בהם עבירות חמורות שנחשבות לו כהיתר בגלל שעשה אותם פעמים רבות, וכדברי חז"ל שהמשילו את החטא בתחילה לחוט דק שאפשר לנתקו בקלות, אך מי ששונה בחטאו מוסיף חוט על חוט עד שקשה לו להינתק מהחטא כמו שקשה לנתק עבותות של עגלה וכדברי הפסוק "וכעבות העגלה חטאה". \ישעיה ה יח\. ורמז רמזו לנו במילה "עגלה" על החטאים שנראים כהיתר והם: ע ריות, ג זל ול שון ה רע. \כה"ח
עריות - יבדוק ויתבונן במעשיו אם לא חטא בקירבה אסורה עם אשתו נידה או בקירבה עם בחורה רווקה שהיא תמיד נידה, או בקירבה חמורה ביותר והיא קירבה עם אשת איש. ולפעמים מוצא אדם היתר לעצמו להתחבק ולהתנשק עם קרובות משפחה וחושב שזה מותר, כי כך עושים גם אחרים ולא ידע כי זה איסור. וצריך להתרחק מסרסורי עבירה אלו שהם: הנגיעה באשה, החיבוק והנישוק, השיחה הבטלה, הצחוק והיחוד ואפילו התבוננות באשה - אסורה. וכל אלו מותרים רק לאיש עם אשתו הטהורה.
גזל - כל הלוקח מחבירו אפילו שוה פרוטה בלי רשות או שאינו משלם את חובו או שאינו משלם שכר שכיר וכדו' - עובר בגזל ועובר על איסורים אחרים, ועלול לחזור בגלגול כדי להחזיר את חובו. ואפילו גוזל פחות שמווה פרוטה. ויש אומרים שהוא חמור יותר כיון שלא עושה עליו תשובה.

מטהר את ישראל
יום אחד נסע הרב לעיר רמת-השרון, לכנס תורה ותשובה של ארגון "אלפי מנשה". כשהרב נכנס לרכב בצאתו מהמקום אמר: אם לא באנו לכאן רק בשביל שאשה אחת תקבל על עצמה לקיים הלכות טהרה, דיינו. וחזרו לירושלים. לאחר יומיים הגיע אל הרב רבי אבנר מתתיהו, שארגן את האירוע, וכולו נרגש סיפר, שיהודי אחד מרמת-השרון החל להתחזק בחזרה בתשובה ואשתו לא שיתפה פעולה עם הדבר. כשראו את המודעות בעיר על בואו של הרב מרדכי אליהו, אמר האיש לאשתו: מה אכפת לך? בואי לקבל ברכה מהרב, בלי להתחייב לשום דבר. האשה נאותה לבוא, ודברי תורתו ויראתו של הרב נכנסו ללבה והחליטה באותו ערב מעצמה לנהוג בטהרת ישראל.

מלך יושב על כסא רחמים לרומם ולאפשר להצליח
סיפר הרב מרדכי מוצפי שיחיה מזיכרונות ילדותו: בשבת הגדול ובשבת תשובה, כשהרב כראשון לציון היה עושה דרכו מגבעת-שאול לדרוש ב"קהל ציון" שבמרכז העיר, וכולו אומר כבוד בגלימתו הלבנה, היה אביהם רבי יהודה מושיבם לפני שבת שישננו את כל דפי הגמרא שלמדו במשך השנה כדי שייבחנו אצל הרב בדרך. היו אומרים לרב בדרך איזו מסכת לומדים, והרב היה עובר עמם בעל-פה שלב אחרי שלב בגמרא, דף אחרי דף, שואל ומקשיב לתשובה, וממשיך הלאה במסכת זו ובמסכת אחרת, כל השקלא והטריא בעל-פה. הם היו מוכנים ועונים, וכאשר היו שוכחים איזה דבר מהגמרא, הרב היה אומר: סליחה ומחילה, התבלבלתי, זה כמה דפים אחר כך, לא בדפים שלמדתם. הכול כדי ליתן הרגשה טובה לצעירי הצאן. ולפעמים היה שואלם שאלת "בונוס" מדברי התוספות, ולא היה מחכה שיענו כדי שלא יהיו במבוכה, אלא מייד עונה הוא בעצמו. וכמה יש ללמוד מסיפור זה הן על גאונותו בכל הש"ס, והן על ענווה ודרך חינוך להיות עם צעירי הצאן בנעימות ובהרגשה טובה לאין קץ.

ושמת סכין בלועך
סיפר הרב, שפעם בחצות לילה התקשר אליו רב אחד בדחיפות, חייב הוא לדבר עם הרב היות שעכשיו הוא טס לצרפת ומשם לרוסיה, וברוסיה יש אסיר יהודי שכלוא בסיביר ומסרב לאכול שם מהאוכל מטעמי כשרות, ומאיימים עליו שם שאם לא יאכל, יגלוהו למחנה עבודה בעומק סיביר, מקום שכל באיה לא ישובון וממש סכנת נפשות בדבר. ובא לרב שיפסוק ויורה הלכה לאותו אסיר שמותר לו לאכול, שלא יגלוהו למקום שיש בו סכנת נפשות. הרב הורה לו, שלא רק מותר ומצווה, אלא חובה עליו לאכול, רק שלא ילקק את הצלחת אחרי האוכל, להראות שאינו רוצה בהנאת האכילה הזאת. לאחר שנים רבות, בשבת תשובה, דרש הרב על זהירות באכילה, להיזהר מתולעים ומיצורים קטנים. בסיום הדרשה, בדרכו של הרב לביתו, שם לב שאדם אחד שאינו מכירו נלווה אליהם כל הדרך ונצמד לרב ולא אומר כלום, וגם בדרשה ישב על הרצפה מול הרב ולא הזיז ממנו את עיניו. לפני שנכנס הרב לביתו שאל הרב את אותו יהודי: מה שמך? מה מעשיך? הלה השיב: באתי לשמוע רב שמתיר לאכול טרף, ואוסר לאכול ירק עם חרק ותולעת קטנה. התפלא הרב ואמר לו: מי זה הרב הזה? וענה לרב ואמר לו: אתה, כבודו! וסיפר שבהיותו בכלא הרוסי נשלח אליו פסק הלכה מהרב שיאכל מהטרף. מייד אמר לו הרב: אה, אתה זה יוסף מנדלביץ הי"ו? וכאשר השיב לו הלה בחיוב, שמח בו הרב שמחה גדולה. וסיפר יוסף מנדלביץ לרב שנהג כדבריו, ובכל פעם בסיום האוכל היה יורק יריקה להביע את גועלו מהטריפות, ושאוכל רק בגלל פיקוח נפש כמצוות הרב.