בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • יומא
לחץ להקדשת שיעור זה
יומא פרק שמיני

מצוות העינוי

undefined

הרב יאיר וסרטיל

תשרי תשע"ח
10 דק' קריאה
אכילה ושאר עינויים – מהתורה או מדרבנן?
המשנה (עג ע"ב) אומרת שיום הכיפורים אסור באכילה ושתייה, ברחיצה, בסיכה, בנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה, אולם לדעת רבי אליעזר המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל, וחכמים חולקים ואוסרים. בגמרא בדף עד ע"א מובאת ברייתא המחלקת בין אכילה ושתייה לשאר העינויים, שבאכילה ושתייה יש חיוב כרת ואילו בשאר העינויים לא, וברייתא נוספת מהספרי הכותבת שאת שאר העינויים לומדים מהריבוי "שבת שבתון". רש"י מסביר שכמו לגבי שבתון הנאמר בשבת, שחז"ל סמכו על כך את שאר המלאכות שלא היו במשכן ואינן מלאכות גמורות, כך לגבי יום הכיפורים בא להוסיף על אכילה ושתייה עינויים נוספים שאינם גמורים.
בדף עו ע"א מובא מקור אחר לכך. הגמרא שם מסבירה שחמשת העינויים הם כנגד חמשת העינויים המוזכרים בתורה בפרשיות של יום הכיפורים ומכאן אוסרים חמישה דברים הקרויים עינוי.

האוסרים מדרבנן והוכחותיהם
התוס' (עז ע"א ד"ה דתנן) מביאים את דברי רבנו תם שרק אכילה ושתייה הן מהתורה ואילו שאר העינויים הם מדרבנן והפסוקים הם רק אסמכתא. הוא מוכיח זאת מדף עז ע"ב, ששם כתוב שאם אדם מלוכלך בטיט ובצואה מותר לו לרחוץ כדרכו, וכן אם יש לאדם חטטים בראשו מותר לו לסוף כדרכו. משמע שהקלו משום צער, וזה מובן רק אם נאמר שכל האיסור הוא רק מדרבנן.
התוס' ישנים (עג ע"ב ד"ה יום הכיפורים) מוסיפים ומוכיחים שהאיסור הוא רק מדרבנן גם מהדין המובא במשנה שמלך וכלה רוחצים את פניהם. גם הקלה זו לא תובן אם האיסור הוא מעיקר הדין מהתורה ולא רק חומרא של חז"ל.
הר"ן (א ע"א בדפי הרי"ף) מביא הוכחה נוספת לכך מדף עח ע"ב. שם כתוב שהתינוקות מותרים בכל העינויים חוץ מנעילת הסנדל, והרי רחיצה וסיכה אינן פיקוח נפש, ואם האיסור הוא מהתורה קשה כיצד מותר, הרי עובר בכך על לאו של "לא תאכילום – להזהיר גדולים על הקטנים". ואפילו אם נאמר שמהתורה נאסר רק במקום תענוג לא יתורץ שהרי רחיצה וסיכה הן תענוג 1 .

האוסרים מהתורה
לעומת זאת, רש"י בדף פא ע"ב (ד"ה תשבתו) כותב שלא ניתן ללמוד מהפסוק "שבת שבתון" לעניין אזהרה בעינוי משום שהפסוק אינו מיותר אלא כבר נצרך עבור הריבוי של שאר העינויים, כמבואר בדף עד ע"א. משמע מדבריו שאין זו רק אסמכתא אלא לימוד גמור ולכן לא ניתן ללמוד לימוד נוסף מפסוק זה, וכן מדייק מדבריו הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא קסז ס"ק א). בשאילתות (וזאת הברכה, שאילתא קסז) כתוב במפורש שכל העינויים אסורים מן התורה.
הרמב"ם (שביתת עשור א, ה) כותב: "וכן למדנו מפי השמועה 2 שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול, ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה שנאמר שבת שבתון שבת לענין אכילה ושבתון לענינים אלו, ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתייה בלבד, אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל מכין אותו מכת מרדות". מדבריו שלא חייבים כרת או קרבן משמע שמכל מקום האיסור הוא מהתורה, אחרת היה לו לכתוב שמהתורה כלל אין איסור, אך מדבריו שמכים אותו מכת מרדות משמע קצת שהאיסור מדרבנן, שהרי מכות מרדות הן בדרך כלל על איסורי דרבנן.
בפשטות נראה שסובר שהאיסור מהתורה, כפי שדייקנו מכך שכתב שלא חייבים כרת וקרבן ולא כתב שכלל אין איסור, ואין סתירה מסוף דבריו שלוקים מכת מרדות, כי יש לומר שאכן זהו איסור תורה אלא שמהתורה אין עליו ענישה וחכמים באו וענשו אותו במכות מרדות מדבריהם. מלשונו "למדנו מפי השמועה" אין להוכיח שהאיסור מדרבנן, שכן מצאנו מקורות אחרים ברמב"ם שהשתמש בלשון זו על איסורי תורה והכוונה היא שמפי השמועה למדנו שכך היא כוונת התורה. דוגמא לדבר מספר המצוות במצווה קצח. שם כתב שמצווה "להלוות לנכרי ברבית שנאמר לנכרי תשיך, מפי השמועה למדו שזו מצות עשה". הרי מפורש שמפי השמועה אינו מדרבנן, ואין הכוונה שחז"ל תיקנו אלא שבמסורת שמענו שכך הוא פירוש התורה. וכן במצווה קלה: "ומפי השמועה למדו שאיסור ערל בקדשים מגופי תורה ואינו מדברי סופרים".
אולם מצאנו שנחלקו בכך מפרשי הרמב"ם. המגיד משנה שם כותב: "דע שזה אינה מצוה מיוחדת מן התורה שא"כ היה ראוי לימנות במנין המצות... אבל זה לרבינו הוא מפי השמועה ונקרא דברי סופרים", וכן הבין הגרי"ז (בחידושיו על הרמב"ם, מכתבים בסוף הספר עמ' 156). אך הר"ן (א ע"א בדפי הרי"ף) מבין שהרמב"ם אוסר מהתורה, וכן פירש הכסף משנה שם, הרדב"ז (בתשובה חלק א שעז) ורוב המפרשים 3 .
כיצד יתרצו רש"י וכן הרמב"ם לפי הר"ן את הקושיות שהעלו התוס' והתוס' ישנים?
התוס' ישנים עצמם כבר סייגו את דבריהם וכתבו שיש מקום לדחות את ההוכחות ולומר שאף שהאיסור הוא מהתורה אין אסור מהתורה אלא רחיצת וסיכת כל גופו אבל באופן חלקי רק חכמים אסרו ובמקום צער הקלו. לפי דבריו, אם יש לאדם חטטים בכל גופו יהיה אסור לו לסוך כל גופו.
כיוון חדש מופיע בר"ן. הר"ן (א ע"א בדפי הרי"ף) מצד אחד מדייק מדברי הגמרא שכתבה שאין כרת אלא באכילה ושתייה ולא בשאר העינויים, שדווקא כרת אין אך איסור מהתורה יש, ומאידך מקשה מהדין של חטטים וכן של מלך וכלה משמע שהאיסור רק מדרבנן. מחדש הר"ן שהואיל ושאר העינויים אינם בכלל העינויים הכתובים בתורה בפירוש אלא התרבו מ"שבתון", הם קלים יותר ומסרן הכתוב לחכמים והם הקלו בהם כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג. כך מסביר הר"ן בדעת הרמב"ם אולם הוא עצמו מסתפק אם ללכת בדרך זו משום הוכחתו (הובאה למעלה) מהיתר רחיצת תינוקות 4 . רחיצת וסיכת תינוקות הינה תענוג ובכל זאת הותר לסוך אותם ולא חששו לאיסור "לא תאכילום" שאסור לגדולים להחטיא קטנים בידיים.
ההעמק שאלה (וזאת הברכה שאילתא קסז ס"ק א) מיישב את האוסרים מהתורה שהאיסור בשאר העינויים הוא דווקא כשמכוון לשם תענוג, ומסביר שרחיצה וסיכה אצל קטנים נחשבת לצורך חיוני בגידולם ולא כתענוג – "תינוקות חולים הם אצל רחיצה וסיכה". לגבי אכילה ושתייה דורשת הגמרא בדף עד ע"ב מן הפסוק "והאבדתי את הנפש ההיא – ענוי שהוא אבידת הנפש, ואיזה זה - זה אכילה ושתיה", ומכך יש ללמוד שמהות האיסור הוא באבידת הנפש ולכן כאן האיסור קיים גם כשאינו לשם תענוג.
יתכן שיש הבדל בינו לבין הר"ן בהגדרת איסור התענוג. לדעתו כל שיש בו צורך חיוני לא נאסר אף אם בפועל הוא גם גורם לתענוג, ואילו לפי הר"ן גם אם יש צורך חיוני, אם סוף סוף הוא גם מענג את הגוף הרי הוא בכלל האיסור. עוד יש לדייק מלשון ההעמק שאלה, שהאיסור הוא דווקא כשמתכוון לשם התענוג אך אם כוונתו שונה מותר אף אם בפועל מתענג. נראה שישנו הבדל נוסף בין השיטות. מהר"ן משמע שכדי לומר שאסרו רק במקום תענוג נאלץ לומר שנמסר הדבר לחכמים, כי אילו האיסור היה לגמרי מהתורה ולא נמסר לחכמים לא היה מקום לחילוק בין תענוג או לא. לעומת זאת לפי ההעמק שאלה גם אם האיסור מהתורה לגמרי אפשר לומר שנאסר רק כשמכוון לעינוג.

איסור אכילה או מצוות עינוי?
המשנה אומרת ששיעור האכילה עליו מתחייבים בכרת הוא ככותבת הגסה. בדרך כלל איסורי אכילה הם בכזית אך כאן הדין שונה. הטעם לשיעור זה מוסבר בדברי רב יהודה בדף עט ע"א – בשיעור זה מתיישבת הדעת ובפחות מכך לא. לאור זאת יש לעיין באיסור האכילה ביום הכיפורים האם האיסור הוא על עצם פעולת האכילה אלא ששיעור האיסור הוא אכילה המיישבת את הדעת או שהאיסור הוא על יישוב הדעת.
מדברי ריש לקיש בדף פא ע"א משמע בפשטות כאפשרות הראשונה. הוא מסביר שאין בתורה אזהרה למצוות עינוי משום שאין דרך לכתוב זאת, שכן אם התורה הייתה כותבת "לא תאכל" היה משמע שהאיסור הוא אף בכזית. משמע בפשטות שכל הבעיה בכתיבת לשון אכילה היא רק מצד השיעור אך מעבר לכך אין הבדל מהותי בין איסור אכילה למצוות עינוי, אחרת היה ריש לקיש אומר שהתורה לא יכלה לכתוב "לא תאכל" גם משום שאז היינו מבינים שמהות האיסור הוא עצם האכילה ובאמת הוא העינוי.
בדף פ ע"ב אומר ריש לקיש שהאוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור משום שכתוב "אשר לא תענה", ומכאן שיש למעט אכילה המזיקה לגופו בגלל שהיא כן מענה אותו. לכאורה משמע מכאן שמדייקים רק בגלל שנכתב בלשון עינוי, ואם כן נלמד מכאן שמהות האיסור היא דווקא עינוי, והנפקא מינה מכך היא שאכילה גסה אינה אסורה. אולם באמת אין לדייק כך שהרי מיד לאחר מכן מובאת מימרא נוספת בשם ריש לקיש, שזר שאכל תרומה אכילה גסה אינו משלם את החומש משום שכתוב "כי יאכל - פרט למזיק". אם כן, גם כשהמהות היא אכילה ממעטים אכילה באופן שמזיק.
והנה נחלקו בשאלה זו הראשונים. הגמרא ביבמות מ ע"א רצתה לדרוש שמותר לכהן לאכול מנחות באכילה גסה, והקשתה על כך מהדין שהאוכל אכילה גסה ביום הכיפורים פטור, משמע שאכילה כזו אינה קרויה אכילה. הריטב"א שם (ד"ה והא אמר) מקשה כיצד ניתן ללמוד מיום הכיפורים הרי שם נאמר בלשון עינוי, ושמא ממעטים אכילה גסה רק בגלל שאכילה המזיקה נחשבת לעינוי אך מניין שאינה קוריה אכילה. ומתרץ שהגמרא למדה מפסוקים שמניעה מאכילה קרויה עינוי, ולכן יש להתייחס לאיסור כאילו כתוב "תענו את נפשותיכם מאכילה", אלא ששינה הכתוב במשמעו כדי שלא יתחייב בכזית אלא בככותבת. בדבריו מפורש שמהות האיסור היא אכילה, ולשון עינוי נאמרה רק לצורך השיעור.
לעומתו, רבי אברהם מן ההר שם (ד"ה פטור) כותב שדווקא ביום הכיפורים אינו חייב על אכילה גסה משום שהאיסור הוא עינוי ואכילה גסה היא גם כן עינוי, אך ודאי שנחשב לאכילה ולכן בשאר איסורי אכילה עובר גם כשאוכל אכילה גסה. הוא מסביר את הגמרא שם שיש לחלק בין איסורי אכילה למצוות אכילה, שמצוות אכילה צריכות להתקיים דווקא באופן העיקרי שבאכילה, ולכן הואיל ואכילה גסה נקראת עינוי אין זו הדרך העיקרית של אופן האכילה ולא יוצאים בה ידי חובה, אך לגבי איסורים בכל אופן אכילה שהוא עוברים, ולכן עוברים גם באכילה גסה.
לכאורה דבריו קשים מסוגייתנו, שהרי כפי שהערנו הגמרא מיעטה אכילה גסה גם מדין חומש באכילת תרומה למרות ששם נאמרה לשון אכילה 5 .
הקובץ הערות (יבמות סימן עג ס"ק ג-ה) חוקר בשאלתנו לגבי כל חמשת העינויים, האם גוף האיסור הוא העינוי או שחמשת הדברים נאסרו מצד עצמם והפסוק "תענו" רק בא ללמדנו שחמשת הדברים הנקראים עינוי הם האסורים. וכותב שנפקא מינה לדוגמא כאשר אין באכילה משום מניעת העינוי וכן להפך כאשר נמנע העינוי אך אין זה קרוי אכילה. הוא רוצה לתלות זאת במחלוקת רבא ואביי בדף עח ע"ב לגבי קב שיש בה כתיתים. אביי רצה לאסור על קיטע לצאת בקב שלו אם יש בה כתיתים, דהיינו חתיכות קטנות של בגדים לנוחות, משום שיש בזה תענוג כמו נעל, ורבא דחאו בקושיא "וכי כל תענוג נאסר ביום הכיפורים אף אם אינו מנעל?!" מסביר הקובץ הערות שאביי סבר שהאיסור הוא עצם העינוי ולכן כל דבר שנועלים אותו ויש בו תענוג וביטול מהעינוי אסור, ואילו רבא דחה שהאיסור הוא לא עצם התענוג אלא נעילת הנעל, ולכן כל שאין לו שם נעל מותר.
על פי זה ביאר שהגמרא ביבמות ע"א סברה כרבא, ולכן יכלה ללמוד מהיתר אכילה גסה ביום הכיפורים שאכילה גסה אינה קרויה אכילה, שהרי לכאורה אין ללמוד מיום הכיפורים ששם נאמר לשון עינוי ולא אכילה, אלא שלדעת רבא גם ביום הכיפורים האיסור הוא איסור אכילה. דבריו מתאימים לפירוש הריטב"א שם שהבאנו למעלה, שלא כפירוש רבי אברהם מן ההר.
לבסוף הוא מקשה על הדרך הראשונה, שהאיסור הוא עצם העינוי מפסחים לו ע"א. שם נאמר שהאוכל נבילה ביום הכיפורים פטור בגלל שאין איסור חל על איסור. על פי יסוד שהקובץ הערות הוכיח הוא כותב שאם האיסור ביום הכיפורים אינו על האכילה מצד עצמה אלא על ביטול העינוי לא שייך לומר על כך אין איסור חל על איסור, כי איסור הנבילה הוא על האכילה ואילו איסור יום הכיפורים על העינוי.
המנחת אשר (מועדים, יום כיפור סימן טז) מביא כמה הלכות מחודשות שנאמרו בפוסקים, ומהן עולה שהבינו שהאיסור הוא בעינוי ולא באכילה. המנחת אשר תמה עליהם והוא עצמו הכריע שהאיסור הוא באכילה. נביא מהם.
החתם סופר (ראש השנה ט ע"א ד"ה וליישב) כותב שהאירו עיניו מן השמים ומקום הניחו לו להתגדר בו, ומחדש שמהפסוק "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב..." (ויקרא כג, לב) יש ללמוד שבתחילת הערב כבר צריכים להיות מעונים ולכן אין לאכול סמוך ליום הכיפורים אלא יפרוש מאכילה כשיעור שכבר בתחילת יום הכיפורים ירגיש את התענית. דבריו יובנו כמובן רק אם ההבנה היא שאין זה איסור אכילה אלא מצווה עינוי, וגם על צד זה אין דבריו מוכרחים כי אפשר לומר שאף שהמצווה היא להתענות מכל מקום זמן המצווה מתחיל רק ביום הכיפורים וקודם לכן לא רובץ שום חיוב.
ב שו"ת מחנה חיים (אורח חיים ח"ג סימן לט ד"ה ואשר הודעתני [ב"לאחי הנ"ל" השני]) מחדש שאף אם אדם אוכל פחות מכשיעור וממשיך לאכול לאחר שיעור כדי אכילת פרס, אם הוא ממשיך כמה פעמים עד שהוא נהיה שבע מכך חייב כרת. אחיו כתב לו במכתב שהיה בשיעור אצל החתם סופר ושמע ממנו שאף הוא חידש כך. גם חידוש זה מבוסס על ההבנה שגוף האיסור אינו פעולת האכילה אלא העינוי.
השדי חמד (ח"ו מערכת יום הכיפורים סי' א אות יח (הקדמה, ס"ק א וס"ק ח)) מביא קונטרס שחיבר הרב נתן אוירבך ובו הוא דן באריכות אם מותר לעשות בערב יום כיפור סגולות שונות כדי לא להרגיש את הצום או שאסור משום שאז הוא לא יהיה מעונה ביום כיפור, וכן דן בהלכה בה דן לעיל החתם סופר, אם מותר לאכול סמוך לצום או שיש להימנע מאכילה בזמן סמוך כדי שיעור עיכול, שאז זמן העיכול יהיה בתוך יום כיפור.

עינוי – ייסורים מכפרים או משום קדושת היום?
האבני נזר (חושן משפט סימן קסא) עומד על שורש ומטרת מצוות העינוי ביום כיפור ומשליך מכך להלכה. לגבי סוגיית הותרה או דחויה כתב הראב"ד (הובא ברא"ש יומא ח, יד) סברא מחודשת מדוע דווקא לגבי שבת אומרים הותרה ולא לגבי איסורים אחרים כמו איסור נבילה, ולכן מעדיפים שיחלל שבת ולא יאכל נבילה. הסברא היא שהשבת בין כה וכה נתחללה אצל חולה אחד או קטן אחד בסוף העולם.
השואל שם מחדש שסברא זו שייכת דווקא לגבי איסור מלאכה בשבת ואף ביום כיפור אך לא לגבי מצוות העינוי ביום כיפור. מדוע? בשבת איסור המלאכה הוא כדי לא לחלל את קדושת השבת (מצד ה'חפצא' של השבת) שנאמר "מחלליה מות יומת", ולפיכך יש סברא לומר שאם בין כה וכה בקצה העולם חוללה השבת כעת איסורה קל יותר, אבל ביום כיפור חיוב העינוי אינו משום קדושת יום הכיפורים אלא כדי לכפר, כמו שכתב הטור (סימן תרד) ש"המלך גזר על בניו שיתענו פעם אחת בשנה כדכתיב כי ביום הזה יכפר".
האבני נזר דוחה את דבריו וכותב שהטעם שיום הכיפורים מכפר הוא מפאת קדושתו, ומוסיף שהטעם שמצווים בחמשת העינויים הוא שיום זה נקרא קדוש ה' ולפיכך נאסרו בו דברים חומריים. לכן גם האכילה והשתייה ביום זה הם חילול הקודש, וממילא סברת הראב"ד שייכת גם לגבי מצוות העינוי. אכן ההתעלות וההתקדשות גורמים לכפרה משום שההתקדשות מרחיקה מן החטא, אך הכפרה אינה מצד עצם הייסורים אלא מצד ההתקדשות הבאה בזכות העינויים.
הוא מדייק זאת גם מדברי הרמב"ם (שביתת עשור א, ד) שכתב: "מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה שנאמר תענו את נפשותיכם". ובהלכה הבאה כותב: "וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול, ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה שנאמר שבת שבתון, שבת לענין אכילה ושבתון לענינים אלו".




^ 1.כפי שיבואר בהמשך, הר"ן העלה אפשרות ליישב שהאיסור מהתורה אלא שנמסר הדבר לחכמים והם אסרו רק במקום תענוג. משמע מדבריו שאם האיסור לגמרי מהתורה לא שייך לחלק בין תענוג או לא, אך גם על התירוץ שנמסר לחכמים ונאסר רק במקום תענוג הקשה מדין זה, שמותר לרחוץ ולסוך התינוקות.
^ 2.בפירוש המשניות (ח, א) התנסח: "ועיקר איסורם קבלה".
^ 3.כך העיד ההעמק שאלה.
^ 4.הרדב"ז (ח"א שעז) כתב שנראה שהסכמת הר"ן היא שאסור רק מדרבנן.
^ 5.אך יש להעיר, שהגבורת ארי תמה על סוגייתנו מדוע הגמרא ציינה זאת באופן מיוחד דווקא לגבי הדין של חומש, ולא כתבה שכל איסורי אכילה בתורה אינם אסורים באכילה גסה. ומכאן יתכן שיש פתח ליישב את רבי אברהם מן ההר. המהדיר שם (מהדורת בלוי) ציין לגבורת ארי ונראה שלכך כיוון.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il