בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • יומא
לחץ להקדשת שיעור זה
יומא דפים פה ע"ב-פז ע"ב

מצוות התשובה – מצווה או זכות?

undefined

הרב יאיר וסרטיל

תשרי תשע"ח
12 דק' קריאה
המקור בתורה
בתורה, בנביאים, בכתובים, ובהמשך לכך גם בדברי חז"ל בולטת חשיבותה ומעלתה של התשובה, וכפי שמציין הרמב"ם (תשובה ה, ז): "כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'", אך יש לברר האם אנו מצווים ומחוייבים לעשות תשובה, והרי זו אחת מתרי"ג המצוות, או שמא זו זכות ומתנה נפלאה אך חובה אין בה.
בדברים (ל, יא) נאמר: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא". הרמב"ן ומפרשים נוספים שם 1 מסבירים שהכוונה היא למצוות התשובה. לדרכם ודאי זוהי מצווה מפורשת מן התורה.
אולם רש"י ומפרשים נוספים שם 2 מסבירים שכוונת הפסוק למצוות התורה, ומקורם מעירובין נח ע"א.
הסמ"ק (מצווה נג) סובר גם הוא שזוהי מצווה מן התורה, ודורש זאת מן הפסוק בתחילת אותו הפרק: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו" (דברים ל, ב) 3 . אין זה מקור שונה, כי גם המסבירים ש"המצוה הזאת" כוונתה למצוות התשובה, טעמם הוא שהפסוק מוסב על האמור קודם לכן "ושבת", ומכל מקום חשוב לציין מקור זה משום שאם נסבור שהתשובה אינה מצווה, גם אם נתרץ את המקור הקודם שהוא לא מוסב על פסוק זה נצטרך עדיין להתמודד וליישב מקור זה.
ואכן גם מקור זה ניתן לדחות, על פי האמור ברמב"ם (תשובה ז, ה): "ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלקיך ושב ה' אלקיך וגו'". הרי שהרמב"ם אינו מפרש פסוק זה כציווי אלא כהבטחה.

דעת הרמב"ם
הרמב"ם בכותרת להלכות תשובה כתב: "מצות עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה". מכך מפורש לכאורה שגם לדעת הרמב"ם יש מצווה לשוב בתשובה.
אולם בדבריו בגוף ההלכות משמע שאין כלל מצווה על עצם התשובה אלא שכאשר שב הוא מצווה להתוודות, וזו לשונו (א, א): "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה".
וכן בספר המצוות (עשה עג) כתב: "והמצוה הע"ג היא שצונו להתודות על החטאים והעונות שחטאנו לפני האל יתעלה ולאמר אותם עם התשובה. וזה הוא הודוי". צריך עיון בדבריו, ראשית, ליישב את הסתירה מהכותרת 4 , וכן להבין כיצד יתכן שיש מצווה להתוודות כששב בתשובה אך עצם התשובה אינה מוגדרת כמצווה, וכי אדם אינו מחוייב לשוב, ורק כשבוחר מרצונו לשוב מצווים אותו באיזה אופן יעשה זאת?!

הסבר המנחת חינוך ברמב"ם
המנחת חינוך (מצווה שסד) מדקדק מדברי הרמב"ם וכן מדברי ספר החינוך שאכן התשובה אינה מצווה. בתחילת דבריו מסביר שאין מצווה לשוב אולם יש מצווה להתוודות. על פי זה מעיר שלכאורה אם אדם יחטא ולא ישב הוא לא יעבור בנוסף לחטאו על ביטול מצוות עשה, אולם אם ישוב על חטאו ולא יתוודה יעבור על ביטול מצוות עשה שלא יתוודה. אך הוא ממאן לקבל זאת שכן לא יתכן ש"יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא", כיצד יהיה עדיף מי שלא שב ממי ששב ולא התוודה. לכן הוא מסביר שהואיל ואין חובה לשוב על כרחך שגם המצווה להתוודות היא מצווה קיומית ולא מצווה חיובית, כלומר האדם לא מחוייב להתוודות ולכן אם לא יתוודה לא ייחשב כמבטל מצוות עשה, אולם בכל זאת אם יתוודה הוא יקיים בכך מצוות עשה.
אולם בהמשך דבריו חוזר בו ומסביר בדרך חדשה. הוא מדמה זאת למצוות נתינת גט, ומסביר גם לגבי נתינת גט וגם לגבי וידוי שאין זו כלל מצווה אלא דין שבא להגדיר כיצד יש לקיים את הדבר שבא לעשות. דרך הגירושין היא דווקא על ידי גט ודרך התשובה היא דווקא על ידי וידוי. אדם שגירש ללא גט ודאי לא ביטל מצוות עשה כי הוא פשוט לא גירש, וכן אדם שלא התוודה לא ביטל אלא הוא פשוט לא עשה תשובה. ואין זה כמו ציצית, ששם אם יש לו ארבע כנפות מוטל עליו חיוב להטיל בו ציציות ואם לא הטיל ביטל מצוות עשה. יתירה מזו כותב המנחת חינוך, שגם אדם ששב והתוודה לא קיים בכך מצוות עשה, וכך מבין גם לגבי גט. זהו כבר חידוש גדול שאינו מוסכם, ולכאורה קשה שהרי הרמב"ם מנה מצווה זו כאחת מתרי"ג המצוות.
אך באמת כבר מצאנו ברמב"ם בספר המצוות שבמצוות עשה רמ"ה מנה את מעשי הקניין במקח וממכר, וזו לשונו: "והמצוה הרמ"ה היא התורה שהורנו בדין מקח וממכר רוצה לומר הפנים אשר בם יתקיים המכר בין המוכר והקונה. וכבר לקחו ראיה על אלו הפנים מאמרו יתעלה (פרשת בהר) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד, אמרו (ב"מ מז ע"ב; קידושין כו ע"א) – דבר הנקנה מיד ליד כלומר המשיכה. וכבר התאמת שדבר תורה מעות קונות ושהמשיכה במטלטלין היא תקנת חכמים וכן המסירה וההגבהה", ולא שמענו בשום מקום שהקונה בקניין מעות מקיים בכך מצוות עשה, ואם יתעקש המתעקש לומר שמא אכן גם בכך מקיים מצווה, נוכיח שלא מהדין הידוע שחכמים אסרו לעשות קניינים בשבת אך התירו לצורך מצווה, ואם כן מוכח שעצם הקניין אינו מצווה. הרי שהרמב"ם אינו כולל בתרי"ג מצוות רק מעשים שיש בהם משום עבודת ה' ומשום קיום מצוות עשה, אלא גם דינים שהתורה הגדירה לנו כיצד חלים עניינים שונים 5 .

הסבר הראי"ה קוק ברמב"ם
הראי"ה קוק (משפט כהן סימן קכח) ואחרונים נוספים הלכו כהסברו הראשון של המנחת חינוך, שלדעת הרמב"ם התשובה הינה סגולה יקרה לכפר על העוונות אך אינה מצוות עשה, ואילו הוידוי הוא כן מצווה שמקיים השב ומתוודה. יש לעיין לשיטתם אם זו מצווה חיובית וכמו מצוות ציצית, שכאשר מקיים את תנאי המצווה מתחייב בה, או שזו מצווה קיומית. על כל פנים לדעתם מקיים בכך מצווה.

קשיים ויישובם בהסברי המנחת חינוך והראי"ה
קושי א' – הכותרת להלכות תשובה
ראשית, נתקשינו למעלה בסתירה העולה מדברי הרמב"ם בכותרת להלכות תשובה: "מצוות עשה שישוב החוטא מחטאו ויתוודה". הראי"ה משיב שנראה שהכותרת נכתבה כך בשיטפא דלישנא וסמך בעיקר על סוף הכותרת בו כתב "ויתוודה" 6 , כפי שמוכח מתוכן ההלכות. ומביא שבצעירותו שמע מהגאון ר' אברהם חיים שפירא, רבה של סמארגאן, שצריך להגיה גם בכותרת "שכשישוב החוטא מחטאו יתוודה", והוסיף שהדין עימו.

קושי ב' – לא מסתבר שהוידוי מצווה והתשובה לא
הקושי השני הוא שלכאורה לא מתיישב על הלב שאין כלל מצווה לשוב אלא זוהי רק זכות, הרי התורה חוזרת הרבה על כך, וקצת דחוק לומר שכל הפעמים אינם אלא הבטחה. ובפרט לפי דרכו של הראי"ה והאחרונים שהסבירו כמותו תמוה, כיצד יתכן שהוידוי שהינו פרט מדיני התשובה הינו מצווה ואילו עצם התשובה היא רק רשות. גם הדימוי של המנחת חינוך לגירושין אינו עולה כל כך יפה, שכן גירושין אינם דבר ראוי ולכן יובן שהגירושין עצמם אינם מצווה אך אדם שנקלע למצב זה נצטווה באיזה אופן יעשה אותו, אולם לגבי תשובה, אדרבה עיקר העניין הנעלה הוא שהאדם יעשה תשובה, וכיצד אפשר לדמותו לגירושין.

תירוץ המשך חכמה
המשך חכמה (דברים לא, יז) משיב על כך שלא שייך לצוות על תשובה, שהרי האזהרה הראשונה המונעת את האדם מלחטוא בתחילה היא גם מונעת אותו מלחטוא אף אחרי שחטא, ואם כן החיוב לשוב כבר כלול ונובע מעצם תרי"ג המצוות. לכן מוכרחים לפרש כרמב"ם שמצוות התשובה האמורה בתורה היא על הוידוי ולא על עצם התשובה.
לאחר הוכחתו מוטל עלינו ליישב את הרמב"ן וכל הראשונים שהלכו בדרכו וסברו שיש מצווה על עצם התשובה. ויש לבאר שאם נתבונן בהגדרת התשובה בדברי הרמב"ם (תשובה ב, ב) נראה שיש בתשובה שלושה חלקים: עזיבת החטא, קבלה לעתיד וחרטה, וזו לשונו: "ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... וכן יתנחם על שעבר... וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו". דברי המשך חכמה מאוד מובנים ומוכרחים לגבי עזיבת החטא אולם לגבי החרטה-ההתנחמות לכאורה הם לא נכונים, שהרי בהחלט יתכן אדם ששב בתשובה מכאן ולהבא אך אינו מתחרט על חטאי העבר. הוא מתרפק על ימי שובבותו בהם נהנה מאיסורים רבים, אך עם זאת הוא שב מיראה ומפסק לחטוא שמא ייענש על כך. אם כן, דברי המשך חכמה טעונים הבנה.
הגר"ש גורן בספרו תורת המועדים ('התשובה והוידוי', עמ' 34) הולך בדרכו של המשך חכמה, שחובת התשובה כלולה בתרי"ג, ומוסיף על כך שעיקר עניין התשובה הוא שהחוטא לא ישוב לחטוא, שזה מחוייב כבר מעצם התרי"ג, וכל חלקי התשובה שנאמרו במיוחד לחוטא הם רק כסייג, משום שמי שחטא זקוק למאמץ גדול יותר כדי לחטוא שוב. משמע מדבריו שעיקר התשובה האמורה בתורה עניינה הקבלה לעתיד, וכל החרטה על העבר היא רק אמצעי כדי שהחוטא לא יחזור לחטוא, שכן החרטה והצער הגדול על החטא יסייעו לו לא לשוב עליו.

מהות התשובה – חרטה על העבר או קבלה לעתיד?
על פי זה יש לומר שמחלוקתם של הראשונים אם ישנה מצוות תשובה תליה בהבנה המהותית מהי עיקר עניינה של התשובה. הרמב"ם וההולכים בדרכו (שאין מצוות תשובה) סברו שהעיקר הוא הקבלה לעתיד, ולכן אין צורך לציווי מיוחד, כי זה כלול בתרי"ג, ואילו הרמב"ן וההולכים בדרכו (שיש מצווות תשובה) סברו שעיקר הציווי הוא החרטה על העבר כדי למחוק את עוונות העבר. אפשר אף לומר לשיטתם שכל הקבלה לעתיד היא רק כמדד לבחינת החרטה, שכן אדם שאינו מקבל לא לשוב על חטאו אות היא כי לא התחרט עליו בכל לבו.

תירוץ הראי"ה
הראי"ה קוק (משפט כהן סימן קכח) בבואו להסביר מדוע התשובה אינה הופכת את כל הלאווים ללאו הניתק לעשה כותב: "המצוה היא הוידוי ולא התשובה, שהיא כללית וגדולה מאד אבל לתוכן של מצוות עשה לא יש לה שייכות. משמע מדבריו שתירץ באופן אחר את הקושי העומד בפנינו, מדוע עצם התשובה אינה מצווה, ותירוצו הוא שאכן זו מצווה אלא שאין למנותה במניין תרי"ג המצוות משום שהיא מצווה כללית, וכדברי הרמב"ם בשורש הרביעי בו הסביר אלו מצוות מנה, ששם כותב שלא מנה מצוות כלליות 7 . אולם צריך קצת עיון מדברי הראי"ה שם שכתב בדעת הרמב"ם שהתשובה היא דבר נעלה ורצוי אך אינה חובה אלא מתנה וזכות שנתן לנו ה', ולכן אין הכרח להגדירה כמצווה. לפי זה לכאורה סבר שכלל אין זו מצווה אלא רשות, וצריך להבין כיצד מתיישבים הדברים עם הסברו שזו מצווה כללית.
הגר"ש גורן , לאחר שכתב כדברי המשך חכמה שהתשובה אינה מצווה בפני עצמה משום שהיא כלולה בתרי"ג, הוסיף להתקשות, שהרי סוף סוף התורה כן מצווה כמה פעמים בפירוש שיש לשוב בתשובה וכיצד אפשר לומר שאינה מצווה בפני עצמה, ומשיב על כך שזו מצווה כללית ולכן אין למנותה. ולכאורה הלך בכך בדרכו של הראי"ה, ויש לתמוה אם כן מדוע נזקק לדבריו הראשונים בהם צעד כדברי המשך חכמה.
ונראה שהסברו של הראי"ה אינו פשוט כלל, כפי שעולה מהתבוננות בדברי הרמב"ם בשורש הרביעי, וזו לשונו: "הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר רמוז אבל יכללו המצות כולם כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו או לא תעבור דבר ממה שצויתיך בו. ואין פנים למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה. שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה, וזה כאמרו 'ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו'. וכאמרו 'את חקותי תשמורו'". אם כן, העובדה שמצווה מסויימת היא מרכזית וחשובה והרבה גופי תורה תלויים בה אינה סיבה לא למנות אותה, אדרבה זו מצווה מרכזית יותר שהכרח הוא למנותה, וכל דברי הרמב"ם נאמרו רק לגבי מצוות שאין בהן שום תוספת פרטית אלא רק חיזוק לשאר המצוות, ולכן לא שייך למנותם.
לכן הרב גורן נזקק לדבריו הראשונים, וכמדוקדק בדבריו, דווקא בגלל שהולכים בדרכו של המשך חכמה וסוברים שאין שום חידוש במצוות התשובה אלא כלולה היא בעצם התרי"ג, ממילא כל ציווי התורה לשוב בתשובה הם בעצם חיזוק כללי לשמירת התרי"ג, וזה ודאי דומה לדברי הרמב"ם בשורש הרביעי.
אולם בהמשך (עמ' 36) הגר"ש גורן עצמו כותב שלאחר שנזקקנו לתרץ על פי השורש הרביעי של הרמב"ם אפשר ללכת בדרך אחרת ולתרץ רק על פי כלל זה, והוא מרחיב את הכלל האמור בשורש זה ומגדיר: "שהרמב"ם אינו מונה מצווה שאינה נפרדת לעצמה אלא חלה על כל יתר המצוות או שהיא משותפת להן או שהיא מהווה אמצעי והכנה להשגתן ואין היא יעוד עצמי אלא באה לתקן אחרות". ומספר שם שכאשר הרצה את הדברים לפני גאון ישראל מרן הראי"ה אמר לו שעל פי זה אפשר להבין פלא נוסף, מדוע לא מנה הרמב"ם את מצוות יישוב הארץ 8 . כפי שכבר הערנו, זו הרחבה גדולה של דברי הרמב"ם ויש בה חידוש גדול, ובפרט לגבי מצוות יישוב הארץ.

קושי ג' – מוכח שהשב ואינו מתוודה צדיק
קושי נוסף קיים רק לפי הסברו של המנחת חינוך . מדבריו עולה שכל הגדרת התשובה היא הוידוי ולתשובה ללא וידוי אין כל ערך. נטיית המנחת חינוך עצמו היא לחלוק ולומר שהתשובה והווידוי שתי מצוות הן, והנפקא מינה מכך היא שהתשובה אינה תלויה בוידוי, ומתכפר לאדם השב אף אם ישוב ללא וידוי, אלא שיעבור על ביטול מצוות עשה של וידוי. אולם בדעת הרמב"ם הוא מסביר שאין כלל כפרה ללא תשובה, ולכן הוא מקשה עליו מן הפסוק "והשבות אל לבבך" ממנו עולה כי התשובה הינה בלב.ומוסיף להקשות מדברי הגמרא בקידושין מט ע"ב, שהמקדש אשה על מנת שהוא צדיק, אפילו אם היה רשע גמור הרי היא מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בדעתו. משמע שבהרהור בלבד ניתן לשוב ולהיהפך מרשע גמור לצדיק, ואין צורך אפילו בוידוי.
את שיטת הרמב"ם הוא מתרץ מן הגמרא בקידושין, שצדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל שהרי יש עבירות חמורות שאינן מתכפרות בתשובה בלבד למרות שאם הוא מתחרט ושב הרי הוא צדיק, ואם כן רשע גמור שהרהר בתשובה אכן נחשב לצדיק אך אין זה אומר שנתכפרו לו עוונתיו. דבריו הינם חידוש גדול שקשה ליישבו על הלב – יתכן אדם שהתחרט על מעשיו הרעים ושב בתשובה שלימה בכל מאודו והוא מוגדר כצדיק גמור אבל בכל זאת הוא ייענש בחומרא רק משום שלא אמר את הווידוי בפה. לכאורה מוכרחים לומר שכוונתו שכדי להגיע לגמר כפרה באופן מוחלט צריך גם את הוידוי אבל ודאי שגם אם שב בתשובה ללא וידוי יופחת עיקר עונשו, אך זהו דוחק בלשונו שכתב "צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל", ומשמע שאלו שתי מערכות נפרדות לגמרי, ויותר מכך מפורש בהמשך דבריו "נראה דוידוי גם כן בכלל התשובה היא, ובלא זה אין התשובה מועלת כלל".
מכל מקום גם המנחת חינוך שב ונתקשה בתירוצו, שכן שנינו בשבועות יב ע"ב ששעיר המשתלח מכפר על עשה ועל לא תעשה, ומתקשה הגמרא כיצד מדובר, הרי אם עשה תשובה גם ללא השעיר מתכפר לו, שהרי תשובה מכפרת על עשה, ואם לא עשה תשובה גם השעיר לא יכפר לו שהרי זבח רשעים תועבה. מקשה המנחת חינוך לפי הסברו ברמב"ם, משוע לא תירצה הגמרא שמדובר באדם שעשה תשובה ללא וידוי, שאז התשובה לא מכפרת לו אך גם אינו נחשב רשע ולכן זבח השעיר יוכל לכפר.

הסבר הגר"ד סולוביצ'יק ברמב"ם
הגר"ד סולוביצ'יק בספרו "על התשובה" ('כוחו של וידוי', עמ' 37) הולך בדרך אחרת ומתרץ ברמב"ם שכפי שמוכח מהכותרת אכן התשובה היא מצווה. לגבי הקושי מתוכן ההלכות הוא מסביר שישנן מצוות כמו נטילת לולב שבהן פעולת המצווה היא קיום המצווה אולם ישנן מצוות בהן הפעולה בפועל של המצווה אינה עצם קיום המצווה. כגון לגבי תפילה, הקיום הוא על ידי הדיבור בפה אך עצם המצווה היא העבודה שבלב. כך בתשובה עצם המצווה היא כדברי הרמב"ם עזיבת החטא וכן חרטה וקבלה לעתיד שהן בלב אולם צרת העשייה בפועל היא על ידי הדיבור ואמירת הוידוי. בכותרת הרמב"ם מציין את עצם קיום המצווה ואילו בפירוט ההלכתי הוא מתאר את הצד המעשי של הפעולות הנדרשות. כך גם לגבי תפילה בכותרת כתב הרמב"ם: "הלכות תפלה וברכת כהנים. יש בכללן שתי מצות עשה, אחת לעבוד את ה' בכל יום בתפלה...", ואילו בתוכן ההלכות הזכיר אלו מלים יש לומר וכיצד.




^ 1.ראה בספר "שבחי תשובה" לרב שלמה בן חמו שמנה ביניהם את הפרשנים הבאים: אברבנאל, אלשיך, ספורנו וטור (כל אלו פירשו כן על אתר), וכן המבי"ט (בית אלוקים, שער התשובה פרק יז), צמח צדק (בדרך מצוותיך, איגרת התשובה פרק א).
^ 2.רבנו בחיי, אור החיים, מלבי"ם ועוד. וראה הכתב והקבלה שכתב שרוב המחברים הסכימו שפרשה זו על כללות התורה מדברת.
^ 3.והביא בשבחי תשובה שגם בזוהר הקדוש (רעיא מהימנא פרשת נשא קכב ע"א) מצאנו שהתייחס אל התשובה במפורש כמצווה, וזו לשונו: "פקודא דא היא מצות תשובה", אך יש להעיר ששם כותב: "פקודא דא היא מצות תשובה ודא איהי בינה ובעוונותינו מדחרב בי מקדשא לא אשתאר לנו אלא ודוי דברים לבד ודא מלכות", ומשמע לכאורה שמדבר דווקא על תשובה הנעשית עם הקרבת הקרבנות, ואילו היום משחרב בית המקדש אין לנו מצווה זו.
^ 4.יש להוסיף על סתירה זו שבהלכות תשובה פרק ז הלכה ה כתב "כל הנביאים כולן צוו על התשובה", משמע שזו מצווה, ואילו שם בהלכה א כתב: "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שבארנו ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתודות בפיו מחטאיו", משמע שאין מצווה אלא רק "ישתדל אדם". אולם שתי ההוכחות הללו אינן הוכחות חזקות ויש להשיב עליהן.
^ 5.עדיין הסברו אינו פשוט כל כך, כי בשונה מלשון הרמב"ם לגבי קניינים, שאמנם קרה לכך "מצווה" באומרו "המצווה הרמ"ה", אך המשך לשונו הוא "התורה הורנו", ולעומת זאת לגבי וידוי לשונו בספר המצוות היא "שצונו להתודות" ובהמשך שם "שהוידוי מצוה בפני עצמה וחובה לחוטא על אי זה חטא שחטא ובין בארץ ובין בחוצה לארץ בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן הוא חייב להתודות". וכן לאחר סיום רמ"ח מצוות עשה מחלק הרמב"ם את המצוות לקבוצות, יש מהן שהן חובה על הציבור, יש שהן חובה לאיש פלוני אם עשה פעולה פלונית אך אם לא עשה יתכן שלא יתחייב לעולם, כמו דיני שומרים, ויש שהן הכרחיות וכל איש יתחייב בהן "אם עניינו כעניין שרוב בני אדם בו", ותחת קבוצה זו מונה הרמב"ם את מצוות הוידוי. משמע שזו מצווה מחוייבת, אך אין זו ראיה גמורה, כי לכאורה גם שומרים אינם מצווה ומנאם כאן, כפי שכתב החינוך שמונה גם דינים שאינם מצוות, ואולם אותה מנה באלו שאינן הכרחיות ואת הוידוי בהכרחיות, אך יש לומר שאין הכוונה שמוכרח ומחוייב לעשתם, אלא שבפועל לרוב בני האדם מן השורה זה קורה.
^ 6.לתוספת הבהרה, ודאי אין כוונתו שהרמב"ם לא דייק עקב מרוצת הכתיבה, אלא כוונתו שהרמב"ם נקט כך משום שהתייחס לצד המעשי בפועל של הדברים, שאדם שב ומתוודה, ולא חש לכתוב בכותרת בדקדוק רק את הצד ההגדרתי-הלכתי של המצווה, ובהגדרת המצווה סמך בעיקר על סוף דבריו "ויתוודה".
^ 7.ראה עוד בהמשך, בדין ודברים שהיה על כך בין הראי"ה לגר"ש גורן.
^ 8.וכן תירץ הרצי"ה (לנתיבות ישראל ח"א מאמר כג אות ב; מאמר מה), וכנראה זהו המקור לתירוצו. תירוץ זה מופיע כבר בספר "אם הבנים שמחה" (פרק ג אות ח) בשם הרב יונה דב בלומברג מדווינסק, שהסבירו שהשמטת הרמב"ם את מצוות ארץ ישראל היא משום שזו מצווה כללית, שכן הרמב"ם כותב בספר המצוות על מצוות קידוש החודש (מצווה קנג) ש"אילו אפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים. לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו". נמצא לפי דברי הרמב"ם שאילו לא יהיו יהודים בארץ ישראל לא יהיה קיום לתורה משום שכל המועדים יתבטלו חלילה ואם כן התורה כולה תלויה במצווה זו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il