רבנו אשר ישב שקוע בתלמודו. סוף סוף, הוא יכול ללמוד תורה, לאחר ששב ממסע ארוך לשיקום הקהילות הרבות שנחרבו בפרעות הקשות. לפתע, נשמעו דפיקות עזות מכיוון דלת הבית, וקול תקיף קרא: 'בשם הקיסר -פתחו!'
רבנו אשר נחפז לדלת, ושליח הקיסר תחב לידו צו מלכותי- "בפקודת הקיסר, עליך לשלם סך 20,000 מארק, עליהם התחייבת באופן אישי...".
נדהם מהרשעות, צפו ועלו הזיכרונות המרים בראשו של רבנו אשר (הלא הוא הרא"ש, שההילולא שלו תחול ב- ט' חשוון), והוא חזר בדמיונו לרגעים ההם בבית הכלא. היה זה בשנת ה' מ"ו, רבם של יהודי אשכנז, המהר"ם מרוטנבורג, נכלא באשמת בריחה מגרמניה. תלמידו הגדול רבנו אשר אסף את דמי הכופר שדרש הקיסר בעבור שחרורו של המהר"ם, ואף ערב באופן אישי על הסכום הנ"ל, אך הכול השתנה באותו ביקור.
רבנו אשר זכה לבקר את המהר"ם בתא הכלא, ולתדהמתו סירב המהר"ם שיפדוהו בסכום כה גבוה, בנימוק ש"אין פודים את השבוי יתר על כדי דמיהן" (משנה גיטין ד, ו), וכדי למנוע נסיונות סחיטה נוספים מצד השליטים. רבנו אשר נשמע כמובן לפסק רבו, והמהר"ם נותר בכלא עד לפטירתו. מאז, נעשה רבנו אשר לראש רבני אשכנז, והנה מגיעה לפתחו הדרישה המופרכת לשלם את סכום הכופר לפדיון רבו, למרות שהרב כלל לא נפדה.
המחשבות המשיכו לרוץ בראשו של הרב, אסור לו לשקוע בזיכרונות, הוא נתון בסכנת מאסר מיידית. דרישתו של הקיסר תספק את התירוץ לכלוא את הרב, ולדרוש כופר נוסף מקהילות ישראל. עליו להימלט, אך – לאן?
האם ימלט לספרד? הרי שיטת הפסיקה בספרד שונה, המנהגים שונים, וכיצד יפיץ שם את תורתו ושיטת פסיקתו השונה משיטת הפסיקה הנהוגה במקום?
והנה, צף ועולה בראשו, צו ה' לאבי האומה – "לך לך מארצך ומולדתך...". גם הוא, כאבי האומה, חייב ללכת. והנה, מבטיח ה' לאברהם – "ואגדלה שמך...", ומפרש שם רש"י: "לפי שהדרך... ממעטת את ה'...הבטיחו...על השם". בעזרת ה', תתקיים גם בו ברכת ה' לאברהם, והוא יזכה להפיץ תורה גם במקום אליו הוא הולך....
לסיפור זה הוספתי נופך דמיוני, אך הפרטים ההיסטוריים בו מבוססים. הרא"ש, ראש רבני אשכנז, נלמד לספרד בעקבות דרישת הקיסר הנ"ל. בהגיעו לספרד, התקבל בכבוד גדול על ידי ראשי הקהילות, ובמיוחד ע"י הרשב"א מגדולי הראשונים. קהילת טולידו מינתה את הרא"ש לראש בית הדין ולראש הישיבה. זוהי נקודה מיוחדת, שבה רואים את אחדות התורה בישראל ואת אהבת גדולי ישראל זה לזה, שעל אף שיטות הפסיקה השונות והמחלוקות ההלכתיות, שרתה אהבה ביניהם.
כך מתוך גזירות הגויים, התעצם עם ישראל והתעצמה התורה. ואכן, מבחינה תורנית, בריחת הרא"ש לספרד מהווה אבן דרך חשובה בתולדות הפסיקה ההלכתית, ומשפיעה על מעשינו עד היום.
הרא"ש, ואחריו בנו – רבי יעקב בעל הטורים, מהווים חוליה שמחברת את הפסיקה האשכנזית והספרדית. ראש רבני אשכנז הפך לרב חשוב בספרד, והכיר את שתי שיטות הפסיקה. מתוך כך, צמחו פסקי הרא"ש על הש"ס וספר הטור.
בהמשך, כשכתב רבי יוסף קארו את הבית יוסף ואת השולחן ערוך – ספר הפסיקה המרכזי של עם ישראל, הוא בנה את פסיקתו כמנהג יהודי ספרד על שלושת עמודי ההוראה: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. הרי"ף והרמב"ם ספרדים והרא"ש אשכנזי. כך שולבו הפסיקות זו בזו.
ולנו, מהווה פרשיה היסטורית זו, אבן דרך ותמרור חשוב להבנה שתורתנו אחת היא, ובסוף תמיד מתגלה, שתלמידי חכמים מרבים שלום ושלימות בעולם!