בית המדרש

  • תפילת העמידה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

הכנה לתפילת העמידה

עניין שלושת הפסיעות לפני התפילה; יכוון פניו לירושלים; עמידה ורגליים צמודות; תנוחות הגוף והידיים; הכריעות בתפילה - היכן וכיצד; תפילה בלחש; בכל לשון; הכוונה.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשס"ה
9 דק' קריאה
שלוש פסיעות לקראת התפילה
בתפילת עמידה אנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, מה שאין כן בעת אמירת הברכות והתפילות האחרות, שאף שאנו צריכים לאומרן בכובד ראש ובכוונה, מכל מקום אין הן במדרגה של עמידה לפני המלך. לפיכך קבעו חכמים הלכות מיוחדות הנוגעות לתפילת עמידה בלבד.

כדי לבטא את הרצון להתקרב ולעמוד לפני ה' בתפילה, נוהגים לפסוע שלוש פסיעות לקראת תפילת עמידה (רמ"א צה, א). ויש לסיים את הפסיעות ולעמוד במקום התפילה לפני אמירת הפסוק "ה' שפתי תפתח", מפני שהוא נחשב חלק מתפילת עמידה.

ההולכת להתפלל בבית הכנסת, או למקום שייחדה לכך בביתה, כיוון שכבר פסעה יותר משלוש פסיעות בהליכתה למקום התפילה, אינה צריכה להוסיף לפסוע עוד שלוש פסיעות סמוך לתחילת תפילת עמידה (אליה רבה). ויש אומרים, שגם מי שכבר הלכה למקום תפילתה, אם עבר זמן רב עד תחילת תפילת עמידה, ראוי שתחזור ותפסע שלוש פסיעות לפניה סמוך לתחילת התפילה (בא"ח בשלח ג; כה"ח צה, ז). אולם כיוון שאין ראוי לפסוע ברציפות שלוש פסיעות אחורנית ומיד אח"כ שלוש פסיעות לפנים, לפיכך הרוצה להדר בזה, תקדים ותפסע לאחריה זמן מה לפני תחילת התפילה, ואחר שתמתין מעט תפסע שלוש פסיעות קדימה לקראת התפילה (מנהג מהרי"ל, מ"ב צה, ג).

לכיוון ירושלים
בעת אמירת כל הברכות והתפילות השונות, יכול המתפלל להפנות את פניו לכל כיוון שירצה. אבל בשעה שהוא עומד לפני מלכו של עולם בתפילת עמידה, יכוון את פניו לירושלים, למקום שבו בחר ה' להשרות את שכינתו בעולם.

היה עומד בחוץ לארץ, יכוון את פניו כנגד ארץ ישראל, ויכוון את ליבו לירושלים ולמקום המקדש ולבית קודש הקודשים. ואם היה עומד בארץ ישראל, יכוון את פניו כנגד ירושלים, ואת ליבו למקדש ולבית קודש הקודשים. היה עומד בירושלים, יכוון את פניו כנגד המקדש ואת ליבו לבית קודש הקודשים (ברכות ל, א; שו"ע צד, א).

לפיכך, העומדות ברחבת הכותל המערבי בעזרת נשים, צריכות להפנות את פניהן באלכסון לצד שמאל, לכיוון מקום המקדש.

ונהגו בבתי הכנסת להעמיד את ארון הקודש בצד הפונה לירושלים, כדי שהעומדים בתפילה יפנו גם לכיוון ארון הקודש. אמנם העיקר להתפלל לכיוון ירושלים, לכן, אם מחמת טעות או אונס ארון הקודש אינו מכוון ממש כנגד ירושלים, יכוונו המתפללים את פניהם כלפי ירושלים (מ"ב צד, ט) וכן מי שעומדת בעזרת נשים, אינה צריכה לפנות בתפילתה לכיוון ארון הקודש אלא לכיוון ירושלים.

מי שאיננה יודעת היכן הצד הפונה לירושלים, תתפלל לכיוון שתרצה, ותכוון את ליבה לאביה שבשמיים (שו"ע צד, ג). ואף אם התברר לה אח"כ שטעתה, אינה צריכה לחזור ולהתפלל לכיוון ירושלים 1 .

עמידה ורגליים צמודות
דין מיוחד ישנו בתפילת שמונה עשרה, שצריך לאומרה בעמידה. העמידה מבטאת את ההתייצבות המלאה של האדם, מראשו ועד רגליו, לקראת התפילה. בנוסף לכך, יש בעמידה ביטוי ליראה ולאימה של העומד לפני מלכו של עולם. ולכן צריך שלא להישען בתפילה על שום דבר, שכל הסומך עצמו במקצת, אינו עומד באימה. ובשעת הדחק, כגון אשה חלשה שמוכרחה להישען, תשתדל להישען מעט, כך שגם אם תינטל פתאום משענתה, לא תיפול, שבאופן זה אף שאינה עומדת באימה, מכל מקום היא נחשבת למתפללת בעמידה (שו"ע צד, ח; מ"ב כב).

צריך להצמיד את הרגליים בשעת תפילת עמידה עד שייראו כרגל אחת. הטעם לכך, משום שפיסוק הרגליים חושף את הצד החומרי שבאדם, וגם מבטא את הריצה אחר ענייני העולם הזה. ולכן הכהנים בעלותם למזבח היו הולכים עקב בצד אגודל, וכן בתפילת עמידה אנו נמנעים מפיסוק הרגליים. ועוד, שהצמדת הרגליים עד שייראו כרגל אחת, מבטאת את אסיפת הכוחות המעשיים שלנו להתבטלות כלפיו, שאין לנו אלא רצון אחד, לעמוד לפניו בתפילה. ולמדו זאת מהמלאכים, שנאמר עליהם (יחזקאל א, ז): "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה", כלומר רגליהם צמודות עד שנראות כרגל אחת (ברכות י, ב; ירושלמי פ"א ה"א; וע' מהר"ל נתיב העבודה ו).

צריך להצמיד את כפות הרגליים לכל אורכן, כדי שיראו עד כמה שאפשר כרגל אחת, ולא כאותם שמצמידים את העקבים בלבד (שו"ע צה, א, תר"י). בדיעבד, אם התפללה ברגליים פסוקות - יצאה (מ"ב א, כה"ח ב). ומי שקשה לה להצמיד את רגליה, תצמידם ככל שתוכל.

חולה שאינה יכולה לעמוד, תתפלל בישיבה. ואם גם לשבת אינה יכולה, תתפלל בשכיבה (מ"ב צד, כז, כה"ח לד).

גם מי שנאלצה להתפלל בישיבה או בשכיבה, תשתדל להצמיד את רגליה ולכוף את ראשה במקום הכריעות. ומי שיושבת בכסא גלגלים, כשתסיים את תפילתה תסיע את עצמה מעט לאחריה, כשיעור שלוש הפסיעות שבהן נפרדים מהתפילה (עפ"י רמ"א צד, ה).

תנוחת הגוף והידיים
המתפללת צריכה לכוף מעט את ראשה, שיהיו עיניה למטה דרך ענווה, ותחשוב כאילו היא עומדת בבית המקדש, ותכוון ליבה למעלה לשמים (יבמות קה, ב; שו"ע צה, ב).

שבחו המקובלים את המתפללת בעיניים עצומות. אמנם גם מי שמסתכלת בסידור נוהגת לכתחילה. ורבים מהאחרונים המליצו להתפלל מתוך הסידור, שעל ידי כך בדרך כלל קל יותר לכוון (מ"ב צה, ה; כה"ח ט-י; וע' באו"ה בדברי המאמ"ר).

לגבי הידיים, לפי הרמב"ם (הל' תפילה ה, ד), טוב שתניח ידיה על ליבה כשהן כפותות, יד ימין על יד שמאל, וכך תעמוד כעבד לפני רבו, באימה וביראה. וכך כתב השולחן ערוך (צה, ג), וכן מבואר בכוונות האר"י (כה"ח צה, יב). ורבים סוברים, שהכל תלוי במנהג המקום, ובמקומו של הרמב"ם אכן נהגו לעמוד לפני מלכים ושרים כפי שכתב, אבל במקומות אחרים נהגו אחרת. למשל, בארצות אדום נהגו לעמוד בידיים שלובות, ובארץ ישמעאל היו עומדים כשידיהם אחרי גבם, לרמוז כאילו אין להם ידיים בלא רשותו של מי שעומדים לפניו (מהר"י אבוהב הובא בב"י, מ"ב צה, ו). לפי זה בימינו, בנוסף לדרך שכתב הרמב"ם, אפשר גם לעמוד כשהידיים צמודות לגוף, או כשהן אוחזות בסידור, או מונחות על השולחן, שגם עמידה זו נחשבת מכובדת. אבל אין לעמוד כשהידיים בכיסים, או על המותניים, שאין ראוי לעמוד כך לפני אנשים מכובדים.

רבים נוהגים להתנענע בתפילה, וכתב הרמ"א (או"ח מח, מ"ב צה, ז), שכך ראוי לנהוג לכתחילה, כדי לבטא את ההתרגשות והרעדה שצריכה לאחוז במתפללת, וכדי לשתף את כל הגוף בעבודת התפילה, כדברי הפסוק (תהלים לה, י): "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ". לעומת זאת השל"ה כתב, שאין להתנדנד בתפילה, ולהפך, דווקא העמידה בלא תנועה מגבירה את הכוונה. ועוד, שאין דרך כבוד לעמוד ולהתנועע, ואם יבוא אדם לפני מלך בשר ודם ויתחיל להתנדנד בכל גופו, הרי המלך יגרשנו מיד מעל פניו, ואם כן ודאי שאין לנהוג כך בתפילה. ומה שאמרו שטוב להתנועע, הוא דווקא בעת שלומדים תורה או בעת שאומרים שירות ותשבחות, אבל בתפילת עמידה שבה אנו עומדים לפני המלך, והיא עמוקה ופנימית, אין ראוי להתנועע כלל, רק שפתיה נעות (של"ה מסכת תמיד נר מצווה). וכיוון שלכל מנהג יש על מה לסמוך, תנהג כל אחת כפי שמועיל יותר לכוונתה (מ"א, מ"ב מח, ה; וע' כה"ח מח, ז-ט).

הכריעות בתפילה
בחמישה מקומות תקנו חכמים לכרוע בתפילה, בתחילת ברכת 'אבות' ובסופה, בתחילת ברכת 'מודים' ובסופה, ובסיום התפילה, כשתפסע לאחריה שלוש פסיעות. ותקנו לכרוע בברכות 'אבות' ו'מודים', מפני שהן החשובות ביותר, ובהן צריך להשתדל יותר לכוון (ע' שו"ע קא, א; מ"ב ג). אדם שבא לכרוע בתחילת ברכה אחרת או בסופה, מלמדים אותו שלא יכרע, כדי שלא יעקור את תקנת חכמים, ושלא יראה כמתגאה שמחזיק עצמו לצדיק מאחרים. אבל באמצע הברכות, מותר לכרוע (שו"ע קיג, א; מ"ב ב; ע' פ"ה תפילה יז, 3).

כורעים כשאומרים "ברוך אתה", וזוקפים כשאומרים ה'. וב'מודים', כורעים כשאומרים "מודים אנחנו לך", וזוקפים כשאומרים ה' (שו"ע קיג, ז; מ"ב יב. הכריעה שבסיום התפילה תבואר להלן בהלכה יא).

הכריעה צריכה להיות עד שיתפוקקו כל החוליות שבשדרה, כלומר שהחוליות שבעמוד השדרה יבלטו בגב. ותכוף את ראשה עד שפניה יגיעו לגובה שבין הלב והמותניים, אבל לא תכוף את ראשה יותר, שנראה כיוהרא. ותכרע במהירות, להראות את השתוקקותה לכרוע לפני ה' יתברך, וכשתזדקף - תזדקף לאט, כמי שמעוניינת להמשיך לכרוע לפניו (שו"ע קיג, ו). וזקנה או חולה שקשה לה להתכופף, תרכין את ראשה כפי יכולתה (שו"ע קיג, ה).

שני מנהגים באופן הכריעה: למנהג אשכנז, בשעה שאומרים "ברוך" כורעים בברכיים, וכשאומרים "אתה" שוחים עד שיתפוקקו החוליות. וב'מודים', שאין אומרים בתחילה "ברוך", שוחים מיד בלא לכופף תחילה את הברכיים (מ"ב קיג, יב; וע' קצוש"ע יח, א). והספרדים נהגו על פי האר"י לכרוע בשני שלבים, בתחילה כופפים את הגוף (בלא לכופף הברכיים) ואח"כ את הראש, וכן בזקיפה, בתחילה זוקפים את הגוף, ואח"כ את הראש (כה"ח קיג, כא).

תפילה בלחש
כמה וכמה הלכות גדולות למדנו מתפילתה של חנה, שעמדה ובקשה מה' שיפקדנה בבן, ונתקבלה תפילתה וזכתה ונולד לה שמואל הנביא, שהיה גדול נביאי ישראל אחרי משה רבנו ע"ה. וכך נאמר (שמו"א א, יג): "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ", ואמרו חכמים: "מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ - מכאן למתפלל צריך שיכוון ליבו, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת - מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ - מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו" (ברכות לא, א).

עניינה של תפילת עמידה, לבטא לפני ה' את השאיפות העמוקות של הנשמה, ולכן אין ראוי לאומרה בקול ולחושפה כלפי חוץ. ומאידך, אין יוצאים ידי חובת התפילה בהרהור בלבד, מפני שלכל רעיון צריך להיות איזה ביטוי ממשי בעולם הזה. רצוננו הפנימי טוב, הקלקולים הם בחוץ, ולכן עבודתנו היא לבטא את רצוננו הטוב בפועל ולתקן את החוץ. ולכן גם המצווה העדינה ביותר צריכה ביטוי כלשהו, על ידי חיתוך המילים בשפתיים.

נחלקו המנהגים בשאלה, כיצד ראוי להתפלל בלחש. לדעת רוב פוסקי ההלכה ומקצת המקובלים, עדיף שהמתפללת תשמיע את קולה לאוזנה, באופן שרק היא תשמע את קולה, אבל שכניה שלצידה לא יוכלו לשומעה (שו"ע קא, ב; מ"ב ה-ו). ולדעת רוב המקובלים, התפילה כל כך עמוקה ופנימית עד שאפילו לאוזנה לא תשמיע את קולה, אלא רק תחתך את האותיות בשפתיה (כה"ח קא, ח). ויכולה המתפללת לבחור את המנהג שבו תוכל לכוון יותר.

בדיעבד, גם המשמיעה את קולה בתפילתה, יצאה ידי חובה. ולכן אשה שמתקשה לכוון בלחש, אם היא נמצאת לבדה במקום שאינה מפריעה למתפללות אחרות, רשאית להתפלל בקול כדי לכוון (שו"ע קא, ב). אבל גם אז לא תגביה את קולה, שכל המרים את קולו בתפילתו הרי הוא כנביאי השקר, שחושבים שאלוהיהם כבד-שמיעה, וצריך לצעוק אליו כדי שישמעם (ברכות כד, ב).

במקומות שנוהגים כן, מותר בימים הנוראים להגביה מעט את הקול בתפילת עמידה, מפני שיש לכולם מחזורים, ואין לחשוש שמא מתפללת אחת תפריע לחברתה (שו"ע קא, ג). ומכל מקום גם באותם המקומות יותר מהודר להתפלל בלחש.

בשאר חלקי התפילה, כברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה, שאינם פנימיים ועמוקים כתפילת עמידה, לכל הדעות צריכה המתפללת להשמיע את קולה לאוזנה, ומותר להגביה מעט את הקול. בדיעבד, אם רק חיתכה את המילים בשפתיה בלא להשמיע את קולה לאוזנה - יצאה, ואם קראה בהרהור בלא חיתוך בשפתיה - לא יצאה.

בכל לשון
מותר להתפלל ולקרוא את שמע בתרגום ללשונות זרות (סוטה לב, א), אולם מצווה מן המובחר להתפלל ולקרוא את שמע בעברית, שבה חיברו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילה, והיא לשון הקודש, ובה נברא העולם.

ואמנם לדעת הרי"ף, רק מי שמתפללת במניין רשאית להתפלל בשפה אחרת, מפני שהשכינה שורה שם, ותפילתה תתקבל אף שאינה בלשון הקודש; אבל אם תתפלל ביחיד בשפה אחרת, תפילתה אינה מתקבלת. מכל מקום דעת רוב הפוסקים כדעת הרא"ש, שגם ביחידות אפשר להתפלל בשפה אחרת, ורק בשפה הארמית אין להתפלל ביחידות, וכך נפסק להלכה (שו"ע קכד, ד, כפי הכלל שהלכה כי"א האחרון, מ"ב יח).

ועוד יתרון לתפילה בעברית, שהמתפללת בה אף שאינה מבינה אותה, כל זמן שהיא מבינה את הפסוק הראשון של קריאת שמע ואת הברכה הראשונה של תפילת עמידה - יצאה ידי חובתה. מה שאין כן בשפה אחרת, שרק אם תבין אותה, תצא בה ידי חובתה (מ"ב קא, יד; קכד, ב).

למעשה, אשה שאינה מבינה עברית, רשאית לבחור כיצד להתפלל, מצד אחד יש יתרון לתפילה בשפה שהיא מכירה, שבה תוכל לכוון יותר; ומצד שני, אם תתפלל בעברית, תהיה בידה מעלה שהתפללה בלשון הקודש (ע' באו"ה קא, ד, כה"ח טז).

וכל ההיתר להתפלל בשפות אחרות הוא דווקא כהוראת שעה, לאנשים או נשים שאינם מבינים עברית. אבל אסור לסדר מניין קבוע שיתפלל תמיד בשפה זרה. וזה היה אחד מחטאיהם של הרפורמים, שתרגמו את התפילה לגרמנית והשכיחו מבניהם את לשון הקודש, ובזה פתחו להם פתח רחב לעזיבת היהדות ולהתבוללות (חת"ס או"ח פד, פו; מ"ב קא, יג).

כוונה
המתפללת צריכה שתכוון, היינו שתשים לב למה שהיא אומרת, וכן תשתדל שלא להסיח את דעתה לדברים אחרים בתוך התפילה. ואם עלו במוחה מחשבות אחרות, תסלקן מדעתה ותחזור להתפלל. ואף אם אינה מצליחה לכוון בכל המילים, תשתדל לכל הפחות לכוון בחתימת כל ברכה וברכה. ואם אינה יכולה לכוון בכל הברכות, תתאמץ לכוון בברכת 'אבות' ובברכת 'מודים', שהן הברכות שכורעים בתחילתן וסופן. ולכל הפחות תכוון בברכת 'אבות' שהיא פותחת את התפילה (שו"ע קא, א, ומ"ב א-ג).

המתפללת ולא כיוונה בברכת 'אבות', מעיקר הדין צריכה לחזור ולהתפלל, שהכוונה בברכת 'אבות' מעכבת. אלא שבעקבות ירידת הדורות וטרדות הנפש, נחלשה יכולתנו לכוון, ולכן הורו האחרונים שלא לחזור, מפני שיש לחוש שאף בפעם השנייה תשכח לכוון ב'אבות' וחזרתה תהיה בחינם (רמ"א קא, א, כה"ח ד). אמנם מי שיודעת בעצמה שלא תוכל לכוון אפילו בברכת 'אבות', מוטב שלא תתחיל להתפלל, ותצא ידי חובת התפילה בברכות השחר 2 .

מי שעומדת לסיים את ברכת 'אבות' ולא כיוונה דעתה למשמעות המילים, כל זמן שלא אמרה את שם ה' בחתימתה, תחזור לומר מ"אלוהי אברהם" בכוונה (מ"ב קא, ד, בשם ח"א). ואם כבר אמרה שם ה', תחתום את הברכה בכוונה. וטוב שתחזור להרהר בליבה את ברכת 'אבות', שלדעת הרמב"ם הרהור נחשב כדיבור. ואם כבר המשיכה לומר 'אתה גיבור' - תמשיך בתפילתה, ותשתדל לכוון בכל הברכות ובמיוחד בברכת 'מודים', כי יש אומרים שכוונה ב'מודים' מתקנת את חסרון הכוונה ב'אבות'.


^ 1. אם באמצע תפילת עמידה התברר לה שטעתה והיא מתפללת לכיוון אחר. לדעת המ"ב צד, י, לא תשנה את עמידתה, כדי שלא להפסיק בתזוזה באמצע התפילה. ורק אם היא מתביישת מחברותיה וקשה לה לכוון תסתובב לכיוון ירושלים (וע' בכה"ח צד, ז).
^ 2. גם גברים שבטוחים שלא יוכלו לכוון ב'אבות' לא יתחילו להתפלל, כמבואר בפניני הלכה תפילה, יז, 5, וק"ו נשים שבדיעבד רשאיות לצאת ידי חובתן בברכות השחר, כמבואר לעיל ב, ד-ה. עוד יעויין שם יז, 6. ובארו האחרונים שבדיעבד, מי שהתפלל ולא כוון כלל, כיוון שהתכוון לקיים את מצוות התפילה - יצא ידי חובתו, וכ"כ בשבלי הלקט יז, בשם הראשונים. וכ"כ בכה"ח קא, ד, בשם החס"ל, שהמתפלל בלא כוונה אין ברכותיו לבטלה. כלומר נראה ששם תפילה יש כאן, רק שיש חסרון בכוונה, שאמרו חכמים שצריך לחזור, והראייה שמי שנזכר באמצע התפילה שלא כוון בברכה הראשונה, אינו חוזר מיד, משמע שיש ערך למה שהתפלל בלא כוונה, משא"כ מי שטעה והזכיר גשם בקיץ שצריך לחזור מיד.
ומי שרגילה לכוון תמיד ופעם אחת לא כיוונה, ובטוחה בעצמה שכשתחזור תכוון מתחילת התפילה ועד סופה, רשאית לחזור להתפלל בכוונה שלמה, וטוב שתתנה שאם היא פטורה מכך מחמת המנהג שלא לחזור, הרי שתפילתה תהיה תפילת נדבה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il