בית המדרש

  • תפילת העמידה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

פרק יב

תפילת העמידה

א - שלוש פסיעות לקראת התפילה. ב - לכיוון ירושלים. ג - עמידה ורגליים צמודות. ד - תנוחת הגוף והידיים. ה - הכריעות בתפילה. ו - תפילה בלחש. ז - בכל לשון. ח - כוונה. ט - סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה. י - בקשות אישיות בתפילה. יא - סיום התפילה והפסיעות אחורנית. יב - עד מתי עומדים בריחוק מקום. יג - הנוסעת והגיע זמן תפילה. יד - האם מותר להתפלל בקביעות בישיבה.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשס"ה
16 דק' קריאה
א - שלוש פסיעות לקראת התפילה
בתפילת עמידה אנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, מה שאין כן בעת אמירת הברכות והתפילות האחרות, שאף שאנו צריכים לאומרן בכובד ראש ובכוונה, מכל מקום אין הן במדרגה של עמידה לפני המלך. לפיכך, קבעו חכמים הלכות מיוחדות הנוגעות לתפילת עמידה בלבד.
כדי לבטא את הרצון להתקרב ולעמוד לפני ה' בתפילה, נוהגים לפסוע שלוש פסיעות לקראת תפילת עמידה (רמ"א צה, א). ויש לסיים את הפסיעות ולעמוד במקום התפילה לפני אמירת הפסוק "ה' שפתי תפתח", מפני שהוא נחשב חלק מתפילת עמידה.
ההולכת להתפלל בבית הכנסת, או למקום שייחדה לכך בביתה, כיוון שכבר פסעה יותר משלוש פסיעות בהליכתה למקום התפילה, אינה צריכה להוסיף לפסוע עוד שלוש פסיעות סמוך לתחילת תפילת עמידה (אליה רבה). ויש אומרים, שגם מי שכבר הלכה למקום תפילתה, אם עבר זמן מאז שהגיעה למקום תפילתה ועד שהתחילה להתפלל, ראוי שתחזור ותפסע שלוש פסיעות לפניה סמוך לתחילת תפילתה (בא"ח בשלח ג; כה"ח צה, ז). אולם כיוון שאין ראוי לפסוע ברציפות שלוש פסיעות אחורנית ומיד אח"כ שלוש פסיעות לפנים, הרוצה להדר בזה, תקדים ותפסע לאחריה זמן מה לפני תחילת התפילה, ואחר שתמתין מעט, תפסע שלוש פסיעות קדימה לקראת התפילה (מנהג מהרי"ל, מ"ב צה, ג).

ב - לכיוון ירושלים
בעת אמירת כל הברכות והתפילות השונות, יכול המתפלל להפנות את פניו לכל כיוון שירצה. אבל בשעה שהוא עומד לפני מלכו של עולם בתפילת עמידה, יכוון את פניו לירושלים, למקום שבו בחר ה' להשרות את שכינתו בעולם.
היה עומד בחוץ לארץ, יכוון את פניו כנגד ארץ ישראל, ויכוון את ליבו לירושלים ולמקום המקדש ולבית קודש הקודשים. ואם היה עומד בארץ ישראל, יכוון את פניו כנגד ירושלים, ואת ליבו למקדש ולבית קודש הקודשים. היה עומד בירושלים, יכוון את פניו כנגד המקדש, ואת ליבו לבית קודש הקודשים (ברכות ל, א; שו"ע צד, א).
לפיכך, העומדות ברחבת הכותל המערבי בעזרת נשים, צריכות להפנות את פניהן באלכסון לצד שמאל, לכיוון מקום המקדש.
ונהגו בבתי הכנסת להעמיד את ארון הקודש בצד הפונה לירושלים, כדי שהעומדים בתפילה יפנו גם לכיוון ארון הקודש. אמנם העיקר להתפלל לכיוון ירושלים, לכן, אם מחמת טעות או אונס ארון הקודש אינו מכוון ממש כנגד ירושלים, יכוונו המתפללים את פניהם כלפי ירושלים (מ"ב צד, ט). וכן מי שעומדת בעזרת נשים, אינה צריכה לפנות בתפילתה לכיוון ארון הקודש אלא לכיוון ירושלים.
מי שאיננה יודעת היכן הצד הפונה לירושלים, תתפלל לכיוון שתרצה, ותכוון את ליבה לאביה שבשמים (שו"ע צד, ג). ואף אם התברר לה אח"כ שטעתה, אינה צריכה לחזור להתפלל לכיוון ירושלים. 1

ג - עמידה ורגליים צמודות
דין מיוחד ישנו בתפילת שמונה עשרה, שצריך לאומרה בעמידה. העמידה מבטאת את ההתייצבות המלאה של האדם, מראשו ועד רגליו, לקראת התפילה. בנוסף לכך, יש בעמידה ביטוי ליראה ולאימה של העומד לפני מלכו של עולם. ולכן צריך שלא להישען בתפילה על שום דבר, שכל הסומך עצמו במקצת, אינו עומד באימה. ובשעת הדחק, כגון אשה חלשה שמוכרחה להישען, תשתדל להישען מעט, כך שגם אם תינטל פתאום משענתה, לא תיפול, שבאופן זה אף שאינה עומדת באימה, מכל מקום היא נחשבת למתפללת בעמידה (שו"ע צד, ח; מ"ב כב).
צריך להצמיד את הרגליים בשעת תפילת עמידה עד שייראו כרגל אחת. הטעם לכך, משום שפיסוק הרגליים חושף את הצד החומרי שבאדם, וגם מבטא את הריצה אחר ענייני העולם הזה. ולכן הכהנים בעלותם למזבח היו הולכים עקב בצד אגודל, וכן בתפילת עמידה אנו נמנעים מפיסוק הרגליים. ועוד, שהצמדת הרגליים עד שייראו כרגל אחת, מבטאת את אסיפת הכוחות המעשיים שלנו להתבטלות כלפיו, שאין לנו אלא רצון אחד, לעמוד לפניו בתפילה. ולמדו זאת מהמלאכים, שנאמר עליהם (יחזקאל א, ז): "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה", כלומר, רגליהם צמודות עד שנראות כרגל אחת (ברכות י, ב; ירושלמי פ"א ה"א; ועי' מהר"ל נתיב העבודה ו).
צריך להצמיד את כפות הרגליים לכל אורכן, כדי שייראו עד כמה שאפשר כרגל אחת, ולא כאותם שמצמידים את העקבים בלבד (שו"ע צה, א, תר"י). בדיעבד, אם התפללה ברגליים פסוקות - יצאה (מ"ב א, כה"ח ב). ומי שקשה לה להצמיד את רגליה, תצמידם ככל שתוכל.
חולה שאינה יכולה לעמוד, תתפלל בישיבה. ואם גם לשבת אינה יכולה, תתפלל בשכיבה (מ"ב צד, כז, כה"ח לד).
גם מי שנאלצה להתפלל בישיבה או בשכיבה, תשתדל להצמיד את רגליה ולכוף את ראשה במקום הכריעות. מי שנאלצת לשבת בכסא גלגלים, כשתסיים את תפילתה, תסיע את עצמה מעט לאחריה, כשיעור שלוש הפסיעות שבהן נפרדים מהתפילה (עפ"י רמ"א צד, ה).

ד - תנוחת הגוף והידיים
המתפללת צריכה לכוף מעט את ראשה, שיהיו עיניה למטה דרך ענווה, ותחשוב כאילו היא עומדת בבית המקדש, ותכוון ליבה למעלה לשמים (יבמות קה, ב; שו"ע צה, ב).
שבחו המקובלים את המתפלל בעיניים עצומות. אמנם גם מי שמסתכלת בסידור נוהגת לכתחילה. ורבים מהאחרונים המליצו להתפלל מתוך הסידור, שעל ידי כך, בדרך כלל, קל יותר לכוון (מ"ב צה, ה; כה"ח ט-י; ועי' באו"ה בדברי המאמ"ר).
לגבי הידיים, לפי הרמב"ם (הל' תפילה ה, ד), טוב שתניח ידיה על ליבה כשהן כפותות, יד ימין על יד שמאל, וכך תעמוד כעבד לפני רבו, באימה וביראה. וכך כתב ה'שולחן-ערוך' (צה, ג), וכן מבואר בכוונות האר"י (כה"ח צה, יב). ורבים סוברים, שהכל תלוי במנהג המקום, ובמקומו של הרמב"ם אכן נהגו כך לעמוד לפני מלכים ושרים, אבל במקומות אחרים נהגו אחרת. למשל, בארצות אדום נהגו לעמוד בידיים שלובות, ובארץ ישמעאל היו עומדים כשידיהם אחרי גבם, לרמוז כאילו אין להם ידיים בלא רשותו של מי שעומדים לפניו (מהר"י אבוהב הובא בב"י, מ"ב צה, ו). לפי זה בימינו, בנוסף לדרך שכתב הרמב"ם, אפשר גם לעמוד כשהידיים צמודות לגוף, או כשהן אוחזות בסידור, או מונחות על השולחן, שגם עמידה זו נחשבת מכובדת. אבל אין לעמוד כשהידיים בכיסים, או על המותניים, שאין ראוי לעמוד כך לפני אנשים מכובדים.
רבים נוהגים להתנענע בתפילה, וכתב הרמ"א (או"ח מח, מ"ב צה, ז), שכך ראוי לנהוג לכתחילה, כדי לבטא את ההתרגשות והרעדה שצריכה לאחוז במתפלל, וכדי לשתף את כל הגוף בעבודת התפילה, כדברי הפסוק (תהלים לה, י): "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ". לעומת זאת, השל"ה כתב, שאין להתנדנד בתפילה, ולהיפך, דווקא העמידה בלא תנועה מגבירה את הכוונה. ועוד, שאין דרך כבוד לעמוד ולהתנועע, ואם יבוא אדם לפני מלך בשר ודם ויתחיל להתנדנד בכל גופו, הרי המלך יגרשנו מיד מעל פניו, ואם כן ודאי שאין לנהוג כך בתפילה. ומה שאמרו שטוב להתנועע, הוא דווקא בעת שלומדים תורה או בעת שאומרים שירות ותשבחות. אבל בתפילת עמידה, שהיא עמוקה ופנימית, ובה אנו עומדים לפני המלך, אין ראוי להתנועע כלל (של"ה מסכת תמיד נר מצווה). וכיוון שלכל מנהג יש על מה לסמוך, תנהג כל אחת כפי שמועיל יותר לכוונתה (מ"א, מ"ב מח, ה; ועי' כה"ח מח, ז-ט).

ה - הכריעות בתפילה
בחמישה מקומות תקנו חכמים לכרוע בתפילה, בתחילת ברכת 'אבות' ובסופה, בתחילת ברכת 'מודים' ובסופה, ובסיום התפילה, כשפוסעים לאחור שלוש פסיעות. ותקנו לכרוע בברכות 'אבות' ו'מודים', מפני שהן החשובות ביותר, ובהן צריך להשתדל יותר לכוון (עי' שו"ע קא, א; מ"ב ג). אדם שבא לכרוע בתחילת ברכה אחרת או בסופה, מלמדים אותו שלא יכרע, כדי שלא יעקור את תקנת חכמים, ושלא יראה כמתגאה שמחזיק עצמו לצדיק מאחרים. אבל באמצע הברכות, מותר לכרוע (שו"ע קיג, א; מ"ב ב; עי' פניני הלכה תפילה יז, 3).
כורעים כשאומרים "ברוך אתה", וזוקפים כשאומרים ה'. וב'מודים', כורעים כשאומרים "מודים אנחנו לך", וזוקפים כשאומרים ה' (שו"ע קיג, ז; מ"ב יב. הכריעה שבסיום התפילה תבואר להלן בהלכה יא).
הכריעה צריכה להיות עד שיתפוקקו כל החוליות שבשדרה, כלומר, שהחוליות שבעמוד השדרה יבלטו בגב. ותכוף את ראשה עד שפניה יגיעו לגובה שבין הלב והמותניים, אבל לא תכוף את ראשה יותר, מפני שכריעה יתירה נראית כיוהרא. ותכרע במהירות, להראות את השתוקקותה לכרוע לפני ה' יתברך, וכשתזדקף - תזדקף לאט, כמי שמעוניינת להמשיך לכרוע לפניו (שו"ע קיג, ו). וזקנה או חולה שקשה לה להתכופף, תרכין את ראשה כפי יכולתה (שו"ע קיג, ה).
שני מנהגים באופן הכריעה: למנהג אשכנז, בשעה שאומרים "ברוך" כורעים בברכיים, וכשאומרים "אתה" שוחים עד שיתפוקקו החוליות. וב'מודים', שאין אומרים בתחילה "ברוך", שוחים מיד בלא לכופף תחילה את הברכיים (מ"ב קיג, יב; ועי' קצוש"ע יח, א). והספרדים נהגו על פי האר"י לכרוע בשני שלבים, בתחילה כופפים את הגוף (בלא לכופף הברכיים) ואח"כ את הראש. וכן בזקיפה, בתחילה זוקפים את הגוף, ואח"כ את הראש (כה"ח קיג, כא).

ו - תפילה בלחש
כמה וכמה הלכות גדולות למדנו מתפילתה של חנה, שעמדה וביקשה מה' שיפקדנה בבן, ונתקבלה תפילתה וזכתה ונולד לה שמואל הנביא, שהיה גדול נביאי ישראל אחרי משה רבנו ע"ה. וכך נאמר (שמו"א א, יג): "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ", ואמרו חכמים: "מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ - מכאן למתפלל צריך שיכוון ליבו, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת - מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ - מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו" (ברכות לא, א).
עניינה של תפילת עמידה, לבטא לפני ה' את השאיפות העמוקות של הנשמה, ולכן אין ראוי לאומרה בקול ולחושפה כלפי חוץ. ומאידך, אין יוצאים ידי חובת התפילה בהרהור בלבד, מפני שלכל רעיון צריך להיות איזה ביטוי ממשי בעולם הזה. רצוננו הפנימי טוב, הקלקולים הם בחוץ, ולכן עבודתנו היא לבטא את רצוננו הטוב כלפי חוץ ולתקן בכך את העולם. ולכן גם המצווה העדינה ביותר צריכה ביטוי כלשהו, על ידי חיתוך המילים בשפתיים.
נחלקו המנהגים בשאלה, כיצד ראוי להתפלל בלחש: לדעת רוב פוסקי ההלכה ומקצת המקובלים, עדיף שהמתפללת תשמיע את קולה לאוזנה, באופן שרק היא תשמע את קולה, אבל שכניה שלצידה לא יוכלו לשומעה (שו"ע קא, ב; מ"ב ה-ו). ולדעת רוב המקובלים, התפילה כל כך עמוקה ופנימית עד שאפילו לאוזנה לא תשמיע את קולה, אלא רק תחתך את האותיות בשפתיה (כה"ח קא, ח). ויכולה המתפללת לבחור את המנהג שבו תוכל לכוון יותר.
בדיעבד, גם המשמיעה את קולה בתפילתה, יצאה ידי חובה. ולכן אשה שמתקשה לכוון בלחש, אם היא נמצאת לבדה במקום שאינה מפריעה למתפללות אחרות, רשאית להתפלל בקול כדי לכוון (שו"ע קא, ב). אבל גם אז לא תגביה את קולה, שכל המרים את קולו בתפילתו הרי הוא כנביאי השקר, שחושבים שאלוהיהם כבד-שמיעה, וצריך לצעוק אליו כדי שישמעם (ברכות כד, ב).
יש מקומות שנוהגים להגביה מעט את הקול בתפילת עמידה של הימים הנוראים, ואין לחשוש שמא מתפללת אחת תפריע לחברתה, מפני שבימים אלו כולם מתפללים מתוך מחזורים (שו"ע קא, ג). ומכל מקום גם באותם המקומות יותר מהודר להתפלל בלחש.
בשאר חלקי התפילה, כברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה, שאינם פנימיים ועמוקים כתפילת עמידה, לכל הדעות צריכה המתפללת להשמיע את קולה לאוזנה, ומותר להגביה מעט את הקול. בדיעבד, אם רק חיתכה את המילים בשפתיה בלא להשמיע את קולה לאוזנה - יצאה, ואם קראה בהרהור בלא חיתוך בשפתיה - לא יצאה.

ז - בכל לשון
מותר להתפלל בתרגום ללשונות זרות (סוטה לב, א), אולם מצווה מן המובחר להתפלל בעברית, שבה חיברו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילה, והיא לשון הקודש, ובה נברא העולם.
ועוד יתרון לתפילה בעברית, שהמתפללת בה אף שאינה מבינה אותה, כל זמן שהיא מבינה את הפסוק הראשון של קריאת שמע ואת הברכה הראשונה של תפילת עמידה - יצאה ידי חובתה. מה שאין כן בשפה אחרת, שרק אם תבין אותה, תצא בה ידי חובתה (מ"ב קא, יד; קכד, ב).
למעשה, אשה שאינה מבינה עברית, רשאית לבחור כיצד להתפלל, מצד אחד יש יתרון לתפילה בשפה שהיא מכירה, שבה תוכל לכוון יותר; ומצד שני, אם תתפלל בעברית, תהיה בידה מעלה שהתפללה בלשון הקודש (עי' באו"ה קא, ד, כה"ח טז). 2
וכל ההיתר להתפלל בשפות אחרות הוא דווקא כהוראת שעה, לאנשים או נשים שאינם מבינים עברית. אבל אסור לסדר מניין קבוע שיתפלל תמיד בשפה זרה. וזה היה אחד מחטאיהם של הרפורמים, שתרגמו את התפילה לגרמנית והשכיחו מבניהם את לשון הקודש, ובזה פתחו להם פתח רחב לעזיבת היהדות ולהתבוללות (חת"ס או"ח פד, פו; מ"ב קא, יג).

ח - כוונה
המתפללת צריכה שתכוון, היינו שתשים לב למה שהיא אומרת, וכן תשתדל שלא להסיח את דעתה לדברים אחרים בתוך התפילה. ואם עלו במוחה מחשבות אחרות, תסלקן מדעתה ותחזור להתפלל. ואף אם אינה מצליחה לכוון בכל המילים, תשתדל לכל הפחות לכוון בחתימת כל ברכה וברכה. ואם אינה יכולה לכוון בכל הברכות, תתאמץ לכוון בברכת 'אבות' ובברכת 'מודים', שהן הברכות שכורעים בתחילתן וסופן. ולכל הפחות תכוון בברכת 'אבות', שהיא פותחת את התפילה (שו"ע קא, א, ומ"ב א-ג).
המתפללת ולא כיוונה בברכת 'אבות', מעיקר הדין צריכה לחזור ולהתפלל, שהכוונה בברכת 'אבות' מעכבת. אלא שבעקבות ירידת הדורות וטרדות הנפש, נחלשה יכולתנו לכוון, ולכן הורו האחרונים שלא לחזור, מפני שיש לחוש שאף בפעם השנייה תשכח לכוון ב'אבות' וחזרתה תהיה בחינם (רמ"א קא, א, כה"ח ד). אמנם מי שצריכה להתפלל והיא יודעת בעצמה שמרוב טרדותיה לא תוכל לכוון אפילו בברכת 'אבות', מוטב שלא תתחיל להתפלל, ותצא ידי חובת התפילה בברכות השחר. 3
מי שעומדת לסיים את ברכת 'אבות' ולא כיוונה דעתה למשמעות המילים, כל זמן שלא אמרה את שם ה' בחתימתה, תחזור לומר מ"אלוהי אברהם" בכוונה (מ"ב קא, ד, בשם ח"א). ואם כבר אמרה שם ה', תחתום את הברכה בכוונה. וטוב שתחזור להרהר בליבה את ברכת 'אבות', שלדעת הרמב"ם, הרהור נחשב כדיבור. ואם כבר המשיכה לומר "אתה גיבור" - תמשיך בתפילתה, ותשתדל לכוון בכל הברכות ובמיוחד בברכת 'מודים', כי יש אומרים, שכוונה ב'מודים' מתקנת את חסרון הכוונה ב'אבות'.

ט - סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה
תפילת שמונה עשרה נחלקת לשלושה חלקים: שבחים, בקשות והודאה. בשלוש הברכות הראשונות אנו דומים לעבד שמסדר שבח לפני מלכו, באמצעיות לעבד שמבקש ממנו בקשות, ובשלוש האחרונות, לעבד שקיבל פרס ממלכו ונפטר והולך לו (ברכות לד, א).
ודבר זה למדנו מתפילתו של משה, שפתח בשבחים, ומתוך כך המשיך להתחנן ולבקש (ברכות לב, א, ובהמשך טו, ג). בלא הקדמת השבחים, יש חשש שתפילתנו תדמה לפולחנם של עובדי עבודה זרה, שכל מגמתם לתמרן באופן מאגי את הכוחות העליונים לתועלתם. אבל אנחנו רוצים לעבוד את ה' ולהידבק בו בתפילתנו, וכל מה שאנו מבקשים שישפיע לנו טובה וברכה, כדי שנוכל לעסוק בתורה ובמצוות בשלימות ולגלות בכך את שמו בעולם. ולכן תחילה עלינו לדעת לפני מי אנחנו עומדים בתפילה, לפני הא-ל הגדול הגיבור והנורא, מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים, הא-ל הקדוש, ומתוך כך נוכל לבוא ולבקש בלב טהור על כלל ישראל ועלינו (עי' עולת ראיה ח"א עמ' יד).
ואכן בחלק הבקשות, שיש בו שלוש עשרה ברכות, באות לידי ביטוי כלל השאיפות של עם ישראל, שאינן מכוונות לקידום ענייניו האישיים של המתפלל, אלא עיקרן בקשות על גילוי כבוד ה' בעולם. ומתוך כך מובן שגם הבקשות האישיות על רפואה ופרנסה הן כדי שנוכל גם אנחנו להשתתף בתיקון העולם. ואלו הם שלושה עשר הנושאים שעליהם אנחנו מבקשים: חכמה, תשובה, סליחה, גאולה, רפואה, פרנסה, קיבוץ גלויות, תיקון המשפט, כילוי השונאים, ולעומתם ברכת הצדיקים, בניין ירושלים, מלכות בית דוד, ולבסוף על שמיעת התפילה.
לאחר הבקשות אנו חותמים את התפילה בשלוש ברכות כלליות, שבמרכזן ברכת ההודאה על חיינו ועל כל הטובות שה' מטיב לנו בכל עת. ועימה עוד שתי ברכות. לפניה אנו מתפללים על החזרת העבודה לבית המקדש, ולבסוף על השלום, שהשלום הוא הכלי שמחזיק את כל הברכות. ויש לדעת כי אנשי כנסת הגדולה הקפידו על סדר הברכות, והמחליף את סדרן לא יצא (להלן יג, א).
כאן המקום לציין, שלמעשה בתפילת שמונה עשרה ישנן תשע עשרה ברכות. אלא שבתחילה, כשתקנו אנשי כנסת הגדולה את התפילה, היו בה שמונה עשרה ברכות, ואחר התרבותם של המלשינים והמוסרים, עקב עלייתה של הנצרות שהטיפה לשנאת ישראל, תקנו חכמים ברכה נוספת, על הצלתה של האומה מידי המינים והמלשינים. 4

י - בקשות אישיות בתפילה
בנוסח התפילה, כללו אנשי כנסת הגדולה בחכמתם וברוח קודשם את כל השאיפות האידיאליות של עם ישראל. ודקדקו בכל מילה ומילה עד שתקנו נוסח מושלם שעל ידו יכולה הנשמה הישראלית להשתפך לפני בוראה באופן המרומם ביותר (לעיל א, ו).
ואע"פ כן, אם תרצה המתפללת להוסיף בקשות משלה בברכות האמצעיות - רשאית, אבל בשלוש הברכות הראשונות שנועדו לשבחי ה', ובשלוש האחרונות שנועדו להודאה, אסור לערב בקשות פרטיות, כדי שלא לטשטש את עניינן הכללי (שו"ע קיב, א; קיט, א).
הבקשות האישיות שאפשר להוסיף בברכות האמצעיות צריכות להיות מעין עניינה של הברכה. למשל, על חולה תבקש בברכת 'רפאנו'. ואם היתה צריכה לפרנסה, תבקש בברכת השנים. ואם היא רוצה שקרובי משפחתה יעלו לארץ, תבקש עליהם בברכת קיבוץ הגלויות. ומיוחדת היא ברכת 'שומע תפילה', שבה אפשר לבקש את כל סוגי הבקשות, כיוון שהיא חותמת את ברכות הבקשה וכוללת את כולן. וכשתבוא להוסיף בקשה משלה, תפתח קודם בנוסח הקבוע, ורק לפני משפט החתימה, תוסיף את בקשתה.
ולא רק שמותר לבקש בקשות אישיות בתפילה, אלא שלדעת רבים, אף רצוי שהמתפללת תוסיף בקשות משלה, מפני שהתפילות האישיות שאדם אומר בלשונו, יוצאות מעומק הלב ומעוררות את הכוונה. אלא שעדיף שלא להאריך בבקשות פרטיות בתוך התפילה יותר מדאי, ואפילו לא בשומע תפילה, מפני שעיקר נוסח התפילה מכוּון לענייני הכלל, וכשמרבים בבקשות פרטיות בתוך התפילה, האופי הכללי שלה מתבטל. ומי שנדבה ליבה להרבות בתפילות אישיות, יותר טוב שתבקשם אחר שתסיים את הברכות ותאמר "יהיו לרצון" (הראשון), שכל מה שהיא אומרת אחרי "יהיו לרצון" כבר אינו מעיקר התפילה. אלא שהואיל ועדיין לא פסעה שלוש פסיעות לאחור, עדיין היא עומדת לפני ה' בתפילה, ותפילותיה הפרטיות מצטרפות לעיקר התפילה (שו"ע או"ח קיט, ב, מ"ב קיט, יב).
צריכה המתפללת לפרש את בקשותיה כראוי. ולכן המבקשת על חולה, נכון שתזכירו בשמו. לכתחילה, טוב להזכיר את החולה בשמו ובשם אימו או אביו. אמנם, אם החולה לידה, אינה צריכה להזכיר את שמו, כי ברור שעליו היא מתפללת (מ"ב קיט, ב).

יא - סיום התפילה והפסיעות אחורנית
עיקר התפילה מסתיימת בפסוק "יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה' צורי וגואלי" שאומרים אחר הברכה על השלום. לאחר מכן נוהגים להוסיף לבקש "אלוהי נצור" וכו'. וכפי שלמדנו, זה המקום להאריך בתחנונים ובקשות כפי שתרצה, וכן אמרו על רבי עקיבא, שכשהיה מתפלל ביחידות, היה מאריך מאוד בתחנונים שאחר התפילה (עי' ברכות לא, א).
אחר סיום התחנונים, אומרים שוב "יהיו לרצון", ופוסעים שלוש פסיעות אחורנית, כדי להיפרד מהעמידה לפני ה'. אמרו חכמים, שהמתפללת ולא נפרדה כראוי בשלוש פסיעות לאחריה ובאמירת "עושה שלום", ראוי לה שלא התפללה (יומא נג, ב). מפני שאם לא נפרדה כראוי, משמע שלא הבינה שעמדה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ונמצאת מבזה את התפילה.
לפני תחילת הפסיעות תכרע המתפללת כפי שכורעים ב'מודים' (כמבואר בהלכה ה), ותוך כדי כריעה תפסע אחורנית שלוש פסיעות, ואח"כ תוך כדי כריעה תפנה לצד שמאל ותאמר: "עושה שלום במרומיו", ותוך כדי כריעה תפנה לצד ימין ותאמר: "הוא (ברחמיו) יעשה שלום עלינו", ואח"כ תשתחווה לפנים ותאמר: "ועל כל (עמו) ישראל ואמרו אמן", ותזדקף לאט. לאחר מכן נוהגים לומר "יהי רצון" על בניית בית המקדש, שהתפילה כנגד קרבן התמיד, ולכן אנו מבקשים שיבנה בית המקדש ונוכל להקריב בו את התמיד (שו"ע רמ"א קכג, א).
בעת הפסיעות, עוקרים תחילה את רגל שמאל, שהיא הרגל החלשה, ובכך אנו מראים שקשה עלינו הפרידה מהתפילה. וכל פסיעה תהיה כשיעור כף הרגל, שיהיה האגודל בצד העקב. וכך הוא סדר הפסיעות: תפסע תחילה ברגל שמאל פסיעה קטנה, עד שאצבעות רגל שמאל יהיו סמוכות לעקב רגל ימין. אח"כ תפסע בימין פסיעה גדולה יותר, כדי שאצבעות רגל ימין יהיו סמוכות לעקב רגל שמאל. ולבסוף תפסע ברגל שמאל פסיעה קטנה, כדי להשוות את הרגליים. ותישאר לעמוד ברגליים צמודות בעת אמירת "עושה שלום".
יש להקפיד שלא לפסוע פסיעה קטנה מעקב לצד אגודל (כלומר כשיעור כף הרגל), כי יש סוברים שבפחות מזה אינו נחשב פסיעה (מ"א). וכשאין מקום לפסוע שלוש פסיעות אחורנית, פוסעים לצדדים, כדי שיהיה בכל פסיעה שיעור עקב בצד אגודל (ערוה"ש קכג, ה). בשעת הדחק, כשאין מקום לפסוע אחורנית או לצדדים, סומכים על הסוברים שאפשר להסתפק בשלוש פסיעות קטנות יותר. אבל אין לפסוע פחות משלוש פסיעות שבהן נפרדים מהעמידה לפני המלך (ב"ח, ועי' מ"ב קכג, יד). מנגד, אין לפסוע יותר משלוש פסיעות, מפני יוהרא (שו"ע קכג, ד, פניני הלכה תפילה יז, 9). וכן ראוי שלא לפסוע פסיעות גדולות, שלא תיראה כרוצה להתרחק מהמלך (רמ"א קכג, ג, ועי' מ"ב טז)

יב - עד מתי עומדים בריחוק מקום
אחר פסיעת שלוש פסיעות אחורנית, יש להישאר לעמוד ולא לחזור מיד למקום התפילה. והחוזרת מיד הרי היא דומה לכלב השב על קיאו (יומא נג, ב). מפני שאחר שנפרדה מלפני המלך היא חוזרת ובאה לעמוד לפניו באפס מעשה, ומראה בעצמה שלא הבינה שבעת התפילה היא עמדה לפני המלך, ובשלוש הפסיעות נפרדה מלפניו. ולכן המעשה שלה מגונה. ויש שמוסיפים טעות על טעות ואחר שחוזרים למקומם מגביהים עצמם מעט כמו בקדושה, ואין בזה שום טעם.
אלא כך המנהג הנכון: אם המתפללת מעוניינת לחזור למקום שבו עמדה בתפילה, תמתין במקומה כשיעור של חצי דקה עד דקה, ואח"כ תחזור. ובשעת הצורך, כשהיא צריכה לחזור מיד למקומה, כגון שהיא עומדת במקום שמפריע למעבר, תמתין שניות אחדות, כשיעור מהלך ארבע אמות ואח"כ תחזור (מ"ב קכג, יא; כה"ח כ). ואם אינה רוצה לשוב למקומה, יכולה מיד אחר סיום אמירת "יהי רצון" ללכת לדרכה.
המתפללת במניין, תמתין במקום שכלו פסיעותיה עד שיגיע החזן לקדושה, ולכל הפחות עד שיתחיל החזן את חזרת הש"ץ (שו"ע קכג, ב). לדעת רוב הפוסקים, אין צריך להישאר ברגליים צמודות אחר שמסיימים לומר "עושה שלום" (מ"ב קכג, ו, באו"ה ושעה"צ שם). ויש אומרים, שטוב להישאר ברגליים צמודות עד החזרה למקום (קצוש"ע יח, יג).

יג - הנוסעת והגיע זמן תפילה
הרגילה להתפלל בקביעות שחרית או מנחה, ויצאה לנסיעה ברכב, והגיע זמן התפילה. אם היא נוהגת, אסור לה להתפלל שמונה עשרה תוך כדי נסיעה, מפני שלא תוכל לכוון כראוי, ואף יש בזה חשש פיקוח נפש. לכן תעצור את מכוניתה בצד, ותתפלל.
אבל אם אדם אחר נוהג, והיא ממהרת להגיע למחוז חפצה, או שנוסע אחר ממהר להגיע למחוז חפצו, תתפלל בישיבה. מפני שאם יעצרו את נסיעתם כדי שתוכל להתפלל בעמידה, תהיה טרודה לסיים את תפילתה במהירות כדי שלא לעכבו, ולא תוכל לכוון כראוי. לכן מוטב שתתפלל שמונה עשרה בישיבה, שכבר למדנו (בהלכה ג), שבדיעבד המתפללת בישיבה יצאה ידי חובתה.
ואף כשהיא מתפללת בישיבה, תצמיד את רגליה (מ"ב צה, ב), ותשתדל להפנות את פניה לכיוון ירושלים (מ"ב צד, טו), ובמקום הכריעות, תזדקף מעט ותכרע כפי יכולתה (שו"ע צד, ה; ערוה"ש יח).
ואם היא נוסעת באוטובוס או רכבת, שהמקום בהם מרווח יותר. אם תוכל לעמוד ולכוון כראוי, מוטב שתעמוד בתפילת שמונה עשרה; ואם העמידה תטריד את כוונתה, או מפני תנודות הנסיעה או מפני שהיא מתביישת משאר הנוסעים, תשב ברגליים צמודות ותתפלל. ואם יש ביכולתה לקום לזמן קצר כדי לכרוע, תקום ותכרע במקום שצריך לכרוע ושוב תשב; ואם תוכל, בסיום תפילתה תעמוד ותפסע לאחריה שלוש פסיעות. 5

יד - האם מותר להתפלל בקביעות בישיבה
כפי שלמדנו, תקנו חכמים להתפלל שמונה עשרה בעמידה, ורק בדרך ארעי רשאי אדם להקל בשעת הצורך להתפלל בישיבה. אבל איש הנוסע בכל יום לעבודתו, אף שקשה לו למצוא זמן להתפלל בעמידה, אינו רשאי להקל להתפלל בקביעות בישיבה, ורק במצב של אונס, מותר לו להתפלל בקביעות בישיבה.
השאלה, האם גם נשים במצב של אונס רשאיות להתפלל בקביעות בישיבה. ישנן נשים שכמעט שאין להן אפשרות להתפלל בעמידה. מיד כשהן קמות בבוקר עליהן לטפל בילדיהן, לרוחצם, להלבישם, להאכילם ולשולחם לגנים ולבתי הספר. לאחר מכן עליהן לנסוע לעבודתן, כדי לסייע בפרנסת משפחתן. במקום העבודה אינן רשאיות להתפלל, כדי שלא לגנוב את זמנו של בעל הבית. המקום היחיד שבו תוכלנה להתפלל שמונה עשרה הוא בעת הנסיעה לעבודה, בישיבה. השאלה כיצד ראוי שינהגו.
אפשר לומר, שהואיל ויש פוסקים הסוברים שאשה רשאית לצאת ידי חובתה בתפילה קצרה, מוטב שתצא ידי חובת התפילה בברכות השחר והתורה ולא תתפלל דרך קבע את תפילת שמונה עשרה בישיבה. ואפשר לומר, שהואיל והיא אנוסה, רשאית להתפלל בקביעות את תפילת שמונה עשרה בישיבה. בנוסף לכך, אין זה דרך קבע לגמרי, הואיל ובשבתות וימים טובים ובימי חופשה, תתפלל בעמידה.
למעשה, כיוון שיש צדדים לכאן ולכאן, רשאית כל אשה לבחור כיצד לנהוג. אם תרצה להתמיד בתפילת שמונה עשרה בכל יום, תוכל להתפלל בישיבה בעת נסיעתה לעבודה, ואם תרצה, תוכל לצאת ידי חובתה בתפילה קצרה. ומי שמסתפקת במצבה, תשאל חכם. ברכבות ואוטובוסים מיוחדים, שיש בהם מקומות נוחים לעמידה, תוכל להתפלל לכתחילה בעמידה (פניני הלכה תפילה יז, 14). 6




^ 1.. אם באמצע תפילת עמידה התברר לה שטעתה והיא מתפללת לכיוון אחר. לדעת המ"ב צד, י, לא תשנה את עמידתה, כדי שלא להפסיק בתזוזה באמצע התפילה. ורק אם היא מתביישת מחברותיה וקשה לה לכוון, תסתובב לכיוון ירושלים (ועי' בכה"ח צד, ז).
^ 2.. אמנם לדעת הרי"ף, רק מי שמתפללת במניין רשאית להתפלל בשפה אחרת, מפני שהשכינה שורה שם, ותפילתה תתקבל אף שאינה בלשון הקודש; אבל אם תתפלל ביחיד בשפה אחרת, תפילתה אינה מתקבלת. מכל מקום דעת רוב הפוסקים כדעת הרא"ש, שגם ביחידות אפשר להתפלל בשפה אחרת, ורק בשפה הארמית אין להתפלל ביחידות, וכך נפסק להלכה (שו"ע קא, ד, כפי הכלל שהלכה כי"א האחרון, מ"ב יח).
^ 3.. גם גברים שבטוחים שלא יוכלו לכוון ב'אבות' לא יתחילו להתפלל, כמבואר בפניני הלכה תפילה, יז, 5, וקל וחומר נשים שבדיעבד רשאיות לצאת ידי חובתן בברכות השחר, כמבואר לעיל ב, ד-ה. עוד יעויין שם יז, 6. וביארו האחרונים שבדיעבד, מי שהתפלל ולא כוון כלל, כיוון שהתכוון לקיים את מצוות התפילה - יצא ידי חובתו, וכ"כ בשבלי הלקט יז, בשם הראשונים. וכ"כ בכה"ח קא, ד, בשם חסד לאלפים, שהמתפלל בלא כוונה אין ברכותיו לבטלה. כלומר, בפועל את מצוות התפילה הוא קיים אלא שיש לו חסרון בכוונה, שכדי לתקנו עליו לחזור ולהתפלל. והראייה לכך, שמי שנזכר באמצע התפילה שלא כיוון בברכה הראשונה, אינו חוזר מיד אלא ממשיך לומר את שאר הברכות עד סוף התפילה, משמע שיש ערך למה שהתפלל בלא כוונה, מה שאין כן מי שטעה והזכיר גשם בקיץ שצריך לחזור מיד.
ומי שרגילה לכוון תמיד ופעם אחת לא כיוונה, ובטוחה בעצמה שכשתחזור תכוון מתחילת התפילה ועד סופה, רשאית לחזור להתפלל בכוונה שלימה, וטוב שתתנה שאם היא פטורה מכך מחמת המנהג שלא לחזור, הרי שתפילתה תהיה תפילת נדבה.
^ 4.. והמשיכו לקרוא לתפילת עמידה שמונה עשרה, מפני שנשתרש השם הזה מתחילה. עוד ביאר מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שעיקר התפילה היא אכן שמונה עשרה ברכות שיש להן ערך עצמי של שבח ובקשה, ורק ברכת המינים היא על עקירת הרשעות, וכיוון שהיא הוראת שעה, שאחר שתכלה הרשעה לא יהיה בה עוד צורך, נשאר שמה של התפילה שמונה עשרה (הובא בנתיב בינה ח"א עמ' 261).
^ 5.. עי' שו"ע צד, ה. כשיש שתי אפשרויות, לעמוד ברגליים פסוקות, או לשבת ברגליים צמודות, עדיף לעמוד. וכן נראה שעדיף להתפלל בעמידה שלא לכיוון ירושלים מאשר בישיבה כשהפנים לירושלים (פניני הלכה תפילה יז, 12).
^ 6.. הדעות על חיוב הנשים נתבארו לעיל ב, א-ה. ושוחחתי על כך עם כמה רבנים, הרב ליאור נטה לומר כי מוטב שתסמוך על המ"א ותצא בברכות התורה והשחר, והרב רבינוביץ' נטה לומר שעדיף שתתפלל בישיבה את כל התפילה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il