האיסור להחזיק במחלוקת

בגמרא (סנהדרין קי עמוד א) נאמר שמשה רבינו הלך לדתן ואבירם כדי לנסות לגדוע את המחלוקת שהתעוררה בינו לבין קורח, משום שאין מחזיקים במחלוקת. ההחזקה במחלוקת אסורה אף משום הלאו: שנאמר "ולא יהיה כקורח ועדתו".

נשאלת השאלה מהי הגדרתו של איסור זה, ובאיזה מקרה הוא קיים?

הרמב"ם לא מנה את מצווה זו במניין המצוות ובהקדמה לספר המצוות (שורש שמיני) הוא מסביר שפשט הפסוק אינו איסור להחזיק במחלוקת, והגמרא שפירשה אותו כך זה רק אסמכתא, ופשט הפסוק הוא שלא יקרה בעתיד עונש של בליעת האדמה ושריפה כפי שקרה לקרח ועדתו. אמנם הרמב"ן מונה את הלאו (בשכחת הלאוין) ויש שהסבירו שהרמב"ן הבין שהלאו הוא רק על אדם שמעורר מחלוקת על הכהונה, אך היו שהבינו שהרמב"ן עוסק בכל מחלוקת (בהרחבה במאמרו של הרב שביב שמעתין חוברת 100 עמ' 318-322). הסמ"ג (לאוין קנז) מנה את איסור זה.

רבינו יהונתן (על הרי"ף כ ע"א) הסביר שגם אדם "שהדין עמו" כמו משה רבינו, כלומר, שבטוח שהוא צודק, אסור לו להחזיק במחלוקת, ועליו לעשות את כל הניסיונות על מנת ליישב את ההדורים, וכמו שמשה רבינו הלך לקראת דתן ואבירם יחזרו בהם.

לדעת ר' יונה גירונדי (שערי תשובה חלק ג, נח-נט) ישנו איסור להחזיק במחלוקת, אבל הוא כותב שמותר ומצווה להחזיק במחלוקת כאשר היא עם אנשים פושעים שאינם הולכים בדרך הרצויה. נראה שלדעתו האיסור להחזיק במחלוקת לא צריך למנוע מלהילחם בתופעות בעייתיות בעם ישראל, גם בצורה של מחלוקת. יתכן שהוא מבדיל בין אנשים שמכוונים לשם שמיים, לבין אנשים שאינם מכוונים לשם שמיים.

רבי מלכיאל טננבוים (דברי מלכיאל ג, עג) הסביר שהאיסור אינו רק על האנשים בעלי המחלוקת בעצמם, שכן דבר זה וודאי אסור, אלא האיסור הוא גם על אנשים שעוזרים ומתקהלים עם בעלי המחלוקת ועוזרים להם, שכן בלי אנשים שעוזרים לא היו קמים בעלי המחלוקת, ודבר זה נלמד מכך שמשה שלח לקרוא דווקא לדתן ולאבירם, ולא לקרח, זאת משום שדתן ואבירם היו אנשים שהחזיקו ותמכו במחלוקת ולא בעלי המחלוקת עצמם.

לדעת החפץ חיים על איסור הלאו עובר אפילו אדם שמדבר לשון הרע, כיון שגם אדם שמדבר לשון הרע, ובכך יוצר מחלוקת עובר על האיסור "ולא יהיה כקורח וכעדתו" וזאת משום שהוא מוסיף מחלוקת. נראה מדבריו שהאיסור כולל כל דבר שעלול לגרום למחלוקת.

הגרז"ן גולדברג (מוריה אב תשמ"ו עמ' סה) הסביר שאיסור המחלוקת כלל אינו שייך באנשים שלמדים תרה וחולקים אחד עם השני מתוך אהבה ורעות. האיסור קיים אך ורק באופן שהמחלוקת מביאה לידי מריבה וקטטה ואז בגלל האיסור יש לעשות את כל הפעולות על מנת להשלים בין האדם ובין בעל המחלוקת שלו. והביא בשם רבי יהונתן אייבשיץ (יערות דבש ב, א) שאף שכל אדם אומר שמחלוקתו היא לשם שמיים, המשנה אומרת שיש דרך פשוטה וקלה לבדוק את זה, אם המחלוקת היא מחלוקת כמו בית שמאי והלל שאהבו אחד את השני אז המחלוקת היא לשם שמיים, לעומת זאת אם המחלוקת היא מחלוקת כמו קרח ודתן ואבירם שהייתה עם מריבה וקטטה אז היא אינה לשם שים ויש לברוח ממנה.

לסיכום:ישנה מחלוקת האם יש איסור לא תעשה להחזיק במחלוקת, ויש כמה דעות מה מהות האיסור. דעת רבינו יהונתן שהאיסור מורה לעשות כל מאמץ למנוע מחלוקות, ודעת רבינו יונה שכנגד אנשים שרוצים לעקור את התורה יש להשתמש גם במחלוקת לפי הדברי מלכיאל האיסור הוא גם על אנשים התומכים במחלוקת. הגרז"ן מסביר שהאיסור הוא רק על מחלוקת שיוצרת קטטה ומריבה. החפץ חיים סובר שאפילו אדם שמדבר לשון הרע עובר על איסור זה, כי דיבור לשון הרע עלול לגרום למחלוקת.