סוד החינוך
א. חינוך – סוד החיבה
הקב"ה משתבח באברהם ואומר עליו – "כי ידעתיו". ומסביר רש"י כי הלשון הזו, בה השתמש הקב"ה בשבחו את אברהם, "כי ידעתיו - לשון חיבה". "שהמחבב את האדם - מקרבו אצלו ויודעו ומכירו". ולמה ידעתיו? למען אשר יצווה. לפי שהוא מצווה את בניו עלי לשמור דרכי".
היו לאברהם מעלות רבות אחרות, אף אחת מהם לא זיכתה אותו בחיבה הגדולה הזאת. עשרה ניסיונות שבהם נתנסה לא זיכו אותו בלשון חיבה. רק חינוך הילדים. "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (יח, יט). עיקר החשיבות של אברהם אבינו וחביבותו היא חינוך הילדים שלו.
ב. חינוך – לדורי דורות
היה אומר דודי, עליו השלום. ראש ישיבת פורת יוסף, רבי יהודא צדקה, כי יש אנשים המחנכים את בניהם לתורה ויראת שמים, ויש המחנכים לא רק את הבנים עצמם, אלא אף גורמים לכך שבניהם ילַמדו באותה דרך גם את בניהם אחריהם – "את בניו ואת ביתו אחריו". בניו, נכדיו, צאצאיו וכל יוצאי חלציו. בדיוק בזה זכה אברהם אבינו שה' יאמר עליו 'כי ידעתיו', ו'למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו', התכונה המיוחדת הזו גרמה שיֵאמר עליו הביטוי הנפלא "ידעתיו" - לשון חיבה.
ג. מי לימד לאברהם את כל התורה כולה?
הגמרא אומרת שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה, שנאמר: "וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי" (כו ה). מוסיפה הגמרא ואומרת שאפילו עירובי תבשילין היה עושה. גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל-פה. קיים ואחר כך העביר אותה לזרעו אחריו.
ואיך ידע אברהם לקיים את 'כל התורה' קודם שניתנה? אומרים חז"ל: "שנעשו שתי כליותיו כשני אבנים" – כשני לוחות הברית, והיה יודע מעצמו וחש בחושיו כיצד לשמור את כל התורה כולה ואפילו דינים דרבנן כעירובי תבשילין ועירובי חצרות וכו'.
צריכם אנו, בניו, ללמוד ממנו ולהתעסק וללמוד הלכות, ותוך כדי לימוד – להתחיל להעביר אותם לילדינו בצורה נעימה ונוחה, להראות להם את המתיקות והיופי שיש בתורה הקדושה, לגרום להם לרצות בה בעצמם עד לכדי שירצו גם הם לחלוק אותה עם בניהם אחריהם.

איך מתקנים סטייה שהפכה לגאוה
א. תרבות של שחיתות
סדום חרטה על דגלה תרבות-סוטה. עושים מה שרוצים גם אם זה סוטה מדרך הישר. "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד" (יג, יג). הבעיה העקרית היא שהם עשו 'תרבות', מפריקת העול הזו. עשו ממנה שיטה חינוכית. 'תרבות אנשים חטאים' (במדבר לב, יד).
המעיין בדברי חז"ל רואה, שהתרבות הזאת לא צמחה ביום אחד. תחילתה של סדום הייתה בעושר גדול, שובע ושלוה. "עֲוֹן סדֹם אחותךְ, גָאוֹן שִׂבעת-לחם וְשלוַת הַשְקט, היה לה ולבנותיה, ויד-עני ואביון לא החֱזיקה" (יחזקאל טז). בתחילה לא עוזרים לעני ולאביון.
לכל אדם יש מצפון, יתכן והוא מוסתר מתחת למעטה חיצוני של חוסר-אכפתיות וגסות-רוח, אך הוא לא נעדר לחלוטין מקרבו של אף אדם. על מנת להשקיט את אותו מצפון מציק, השתמשו אנשי סדום במערכת המשפט. הם החליטו לעגן את הרִשעה בחוקי המדינה.
הגמרא (במסכת סנהדרין, קט:), מתארת את בית המשפט העליון של סדום כמי שטורח להֵראות כלפי חוץ כהוגן, אך בחדרי-חדרים הוא זה שקובע את מידת סדום, את החוק המנחה את סדום: "שלי – שלי, שלך – שלך" (אבות פ"ה מ"י). חוק זה קובע שאסור לתת צדקה ואסור לעזור לשני, אף על פי שהשני נהנה והעוזר לא חסר מאומה (בבא-בתרא, יב:).
ב. הפיכת סדום – לצורך העתיד
סדום הפכה את הקלקול לערך ואת הסטייה לגאווה. באווירה שכזו, מתפתח הקלקול ומציף את כל אנשי העיר. באווירה שכזו, הסטייה הופכת להיות התרבות ומשתלטת אף על החוק, עד לכדי שימוש באונס אכזרי, כמו שכמעט קורה עם לוט ואורחיו. והכל איך לא, בחסות החוק.
יש שואלים למה אלוקים היה צריך להפוך את סדום? עיר כמו סדום סופה לכלות את עצמה. לא יהיו שם ילדים. לא יהיו שם חיים. היא כבר תהרוס את עצמה עד מוות! והתשובה היא דור ההמשך. אלוקים לא רוצה שהתרבות הרעה הזאת תמשיך ותתפשט בעולם. אלוקים רוצה שכולם ידעו מה עונשם של אנשים רעים כאלה. אלוקים מורה בחורבנה, דרך לדורי דורות.
ג. למה אברהם מתפלל על סדום?
ההסבר הזה, למה הקב"ה הופך את סדום, אכן מניח את הדעת. אך מאידך, מביא הוא איתו תמיהה גדולה על אברהם אבינו – למה הוא מתפלל למען אנשי סדום, האם הוא רוצה חלילה שהרשעה הזאת תתרחב ותציף את כל הארץ?
אלא שאברהם יודע את שיש דרך לרפאות את סדום מהחולי בו היא שורה. אברהם יודע, שאם יהיו עשרה צדיקים שיפיצו תורה בתוך סדום – תתמוטט כל הרשעה. לא עשרה צדיקים שספונים בביתם, אלא עשרה צדיקים שנמצאים ופועלים 'בתוך העיר' – יכולים ולתקן ולהחזיר בתשובה, אפילו את רשעי סדום (אבן עזרא יח כו). הבעיה הייתה שאברהם לא מוצא עשרה צדיקים בסדום ובסביבתה.
ד. סוד ההצלה
בחורבנה של סדום איבדה ארץ ישראל את אחד המקומות היותר יפים שבה, "כגן ה' כארץ מצרים'. אבל ממש באותה עת, זכה אברהם אבינו ללמוד איך מצילים ערים מנוונות. אם תהיה "כנישתא חדא" – עשרה צדיקים בתוך כל עיר, הם יוכלו להגן עליה.
אומר רבי שמעון בר-יוחאי ב'זוהר הקדוש', כי בתקופתנו – תקופת הגאולה, צריך להשתמש בכוח הזה ולהקים בכל עיר 'כנישתא חדא'. קבוצה של לפחות עשרה צדיקים, שיהיו בתוך העיר. עשרה שיהיו בשלום ובאחוה ביניהם ועם אנשי העיר הסובבים אותם. עשרה אנשים שעיקר עסקם יהיה בתורה ובגמילות חסדים, יחד עם אנשי העיר, עד שישיבו את כולם בתשובה שלימה. כתפילתו של אברהם אבינו איש החסד, ככתוב: "בִצדקה תִכּוֹנָנִי" (ישעיה נד יד). ובזכותו נזכה לגאולה, במהרה

תערוך לפני שולחן
סיפור נפלא היה מספר הרב על יהודי בשם עזרא אדם ע"ה, שהיה מהלומדים בשיעורו של הרב. הרב לימד באחד השיעורים, כמה צריך להיזהר ולכבד את הסעודה, לברך במתינות, לומר משנה או פרק תהילים על השולחן ולשבת בכבוד, ואם כך אז השולחן נחשב כמזבח שמכפר על האדם. אותו יהודי היה עובד בעירייה בניקוי רחובות. בשעת ההפסקה, לצורך ארוחת הבוקר, הכין עזרא את מקומו בפינת הרחוב, כפי שהרב לימד בשיעור. הניח קרטון, פרס עליו מפה והחל לאכול ולומר "פיטום הקטורת". אחד מחבריו לעבודת הניקיון ברחוב הסולל הגיע, והחל ללעוג לעזרא ולומר לו: מה זה? מפה? ואתה מתפלל ולומד, מה זה? ועזרא אדם מסביר לו: כן, זה מזבח, השולחן מכפר. החבר החל לועג לו, ותיכף נתן בעיטה בקרטון עם המפה, ורץ לספר לחבריו שהיו יושבים בהפסקה בבית הקפה ומאריכים את זמן ההפסקה לעצמם. בא וסיפר להם בהתלהבות: עזרא אדם השתגע! בונה "מזבח" ומתפלל וכו', והדגים להם מה עשה למזבח של עזרא אדם. כשהרים את רגלו להראות איך בעט, חלפה מכונית שפגעה ברגלו, והוא פונה לבית החולים. בעצת הרב הלך עזרא אדם לבקר את חברו ומצאו שוכב על המיטה, ורגלו המגובסת תלויה כלפי מעלה, ולא היה צריך להוסיף מילה. החבר כמובן ביקש סליחה ומחילה. הנה הרגל שבעטתי בך, כך אירע לה, מייד... ואשרי לתמימים, ותמימים ינחלו טוב.

מאזני צדק
סיפר הרב על יהודי אחד ירא שמים גדול, ושמו רבי אברהם "רפואה שלמה". היו קוראים לו כך, כי דרכו הייתה לברך את כולם באומרו "רפואה שלמה, הברכה מהשמים". הוא היה עובד לפרנסתו כמוכר בשוק מחנה-יהודה, וכל כך היה מדקדק במידות ובמשקלות, עד שכשהיה מוכר לאנשים תבלינים, ובמאזניים שם את שקית התבלינים, ובצד של האבן היה שם שקית ריקה כדי לא לגזול את הקונה.
סיפר הרב, שכל בוקר היה רבי אברהם מתפלל עם הרב בבית הכנסת "טוויג", ונשאר לאחר התפילה ללמוד עם הרב "חק לישראל". אשתו באה וזירזה אותו שילך מייד לחנות ולא יפסיד קונים, ומספרת לו על החנות שממולו שכבר פתוחה וכל הסוחרים והקונים הולכים אליה וקונים, ואם לא ירוץ לפתוח את החנות יפסיד כסף, והייתה מאשימה גם את הרב, למה הוא מאריך בשיעור, ורבי אברהם היה עונה לה "הפרנסה מהשמים" וממשיך ללמוד, ורק אחרי הלימוד יוצא לעבודתו.
סיפר עליו הרב, שכל יום שני של ראש השנה, לאחר תפילת ליל החג, היה עומד רבי אברהם בפתח בית הכנסת ומחלק לכל היוצאים זיתים כבושים חדשים שיש עליהם ברכת "שהחיינו", כדי שיברכו "שהחיינו" בקידוש אליבא דכולי עלמא.

וליראה את שמך
על תמימותם ומעלתם של פשוטי הדור הקודם היה מספר הרב, שפעם בעוברו בצעירותו ליד בית הכנסת "עדס", שמע מבחוץ שיש בפנים קולות של מהומה ומריבה. נכנס לבית הכנסת וראה את הגבאי והשמש מתווכחים, הגבאי אומר לשמש: תכבה את כל האור, למה השארת אור מעל ארון הקודש? והשמש לעומתו: איך אפשר לכבות "שויתי ה' לנגדי תמיד"? יש כאן שם ה', אם אני מכבה אני ח"ו מוחק שם ה'. ומחזיר לו הגבאי: אני לא מסכים, עד שאני אוסף כסף לבית הכנסת אתה ככה מבזבז?
הרב נכנס ל"אשריהם ישראל" הללו, הרגיע אותם ויעץ להם שיקנו שעון שבת, והשעון מעצמו יכבה וידליק את המנורה שכתובה באותיות שם הוי' ועל-ידי גרמא זו לא תהיה בעיה. לאחר שנים רבות, כשנבחר הרב להיות הראשון לציון, נערכה לכבודו חגיגה בבית הכנסת "עדס". בדרשתו סיפר הרב מעשה זה, ללמד על מעלתם ותמימותם של פשוטי הדור הקודם. והנה קם ממושבו ישיש מופלג אחד ואמר לרב: אני הוא אותו שמש, כבר אז ידעתי מחכמתך שאתה תהיה הרב הראשי.

מנת חלקי
לאמו של הרב, הרבנית מזל ע"ה, הייתה חברה, אישה ערירית ושמה שושנה אדם ע"ה. פנתה שושנה אדם לרב ואמרה לו: כשאני אפטר מן העולם אתה תאמר עלי קדיש י"ב חודש! אמר לה הרב: מה פתאום? אני לא מתחייב לך. כשנפטרה אמו של הרב, הלכה שושנה אדם וקנתה את חלקת הקבר הסמוכה לקברה של הרבנית מזל, אז באה לרב ואמרה לו: עכשיו לא תהיה לך ברירה, בכל פעם שתעלה לומר קדיש על האמא תאמר קדיש גם עלי. לזה הרב הסכים וכך נהג, ובכל פעם שעלה לקבר אמו היה אומר קדיש נוסף על קבר שושנה אדם ע"ה. שנה אחת בעלות הרב לקבר אמו בערב ראש חודש ניסן, היה טרוד ושכח מלומר את הקדיש על הגברת שושנה אדם. בהגיע הרב לביתו סיפרו לו בבית שבאה איזו אישה, דפקה על הדלת וטענה שלא קיבלה מחכם מרדכי את המנה שלה! הרב בדק ברשימת האנשים שהיה רגיל לחלק להם כסף לקראת החג וראה שכבר נתן לכולם (לפני ראש חודש ניסן, כדי שיהיו רגועים שיש להם מראש את הכסף לחג). שאל הרב את בני ביתו איך נראית אותה אישה, וכשתיארו לו את צורתה אמר הרב, זאת היא שושנה אדם! קיבלה רשות והורמנא מלעילא לבוא בציור גשמי מעולם האמת לעולם הזה, כדי לבקש את המנה שלה, את הקדיש. לאחר דקה צלצל הטלפון ועל הקו היה הרב יהודה צדקה, ואף הוא מספר לרב שהגיעה אליו הגברת שושנה אדם ומבקשת היא את המנה שלה מחכם מרדכי. חזר הרב להר המנוחות, אסף מניין, עלה לקברה של שושנה אדם ואמר עליה את הקדיש. והיה מסיים הרב: תראו מכאן מה המעלה של הקדיש...

שומרים חרפתם
סיפר הרב על הרב נסים ע"ה, שהייתה לו מגירה ובה שמר את כל המודעות וקטעי העיתונות שכתבו בהם דברים נגדו וזלזלו בכבודו. ואמר לרב, שבכל פעם שעושים לו כבוד או שהוא רואה מודעות המספרות בשבחו, פותח הוא את המגירה הזאת וקורא בדברים שנכתבו נגדו, כדי שלא תזוח דעתו עליו. אמר הרב לרב נסים: תעשה כמוני, בכל פעם שמשבחים אותי או מדברים נגדי, אני אומר לעצמי שבכלל לא מדברים עלי, יש עוד אנשים בספר טלפונים שקוראים להם מרדכי אליהו, ועליהם מדברים ולא עלי.

סימן ח ספרים שיש בהם שם ה' שהודפסו ע"י מיסיונרים שחייה נפרדת בבריכה הפתוחה גם בשבת החלפת שמות של רחובות
1. ספרים וחוברות שהודפסו בידי מסיונרים וכתוב בהם שם ה', כיצד יש לנהוג בהם, האם להשליכם לאשפה, לשרוף אותם או להניח אותם בגניזה? 2 . בעירנו קיימת בריכה הפתוחה גם בשבת, האם מותר לציבור הדתי בעיר לדרוש שתתקיים בבריכה שחייה נפרדת באחד מימי החול, או שמא יש בדרישה מעין זו נתינת "הכשר" לפתיחת הבריכה בשבת?
3. האם מותר על פי ההלכה להסב שמות של רחובות לשמות של רבנים, במקרה והדבר מהוה פגיעה בציבור החילוני?
א. ספרים וחוברות שהודפסו ע"י מסיונרים ומצוי בהם שם ה', יש לשורפם או לגונזם ולא לזורקם לאשפה1. עיין בשדי חמד בפאת השדה מערכה ד' כלל ל"ח בסופו, בענין תנ"ך שנדפס ע"י מסיונרים.
ב. לצערנו הרב פשטה הספחת ונוהגים לחלק את הבריכה לשומרי מצוות שאינם מתרחצים מעורב, ובשאר הימים מעורב. לאחרונה הגדילו לעשות, שבני תורה מבקרים בבריכות מעורבות בימים או בשעות מסוימות שאז הבריכה לא מעורבת, ואין דעת הראש"ל נוחה מכך, עיין במס' גיטין דף צ' ע"ב ורש"י שם. ויש בזה חשש שכביכול ניתן הכשר למקום, אך הנח להם לישראל, שאם לא נתיר להם לרחוץ באופן זה יבואו לידי רחיצה ח"ו במעורב.
ג. שמות של רחובות נקבעים ע"י טובי העיר, והם כיום אנשי העיריה. לא מכבוד הדבר, שרחוב הנקרא ע"ש אדם מסויים יוחלף לשם אחר, אא"כ יש סיבה מיוחדת לכך עליה יחליטו חברי העיריה. ובפרט, רחוב שנקרא ע"ש אנשים שנהרגו על קידוש השם ועושים זאת לזכר עולם - אין לשנותו לשם אחר.