בשיחתנו הקודמת הזכרנו את ארבעת נימוקי חכמינו לכך שהקב"ה חזר בו כביכול מהשקאת העולם רק על ידי הנהרות הגדולים שהיו בגן עדן: "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים" (בראשית ב, י), והוסיף להשקאת העולם את הגשמים היורדים מלמעלה: "וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח, כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ" (בראשית ב, ה). אחד הנימוקים לכך: מפני 'בעלי הזרוע' האלימים, שלא ישתלטו על מקורות המים והבארות, ויגידו: "לנו המים"! (בראשית כו, כ), או כדי שלא יתרכזו המים רק במקומות הנמוכים, ויהיו מרטיבים רק את השפלה ויישארו המקומות הגבוהים צחיחים. כך או אחרת, המחשבה הניצבת מאחורי שיטת ההשקאה הבאה מלמעלה, היא הדאגה לחלוקה צודקת של ברכת ה' לכל יושבי תבל, וכן לכל מקומות היישוב, הגבוהים והנמוכים כאחד.

אלא שכאן יש לשאול, מדוע מצאנו בתבל מקומות יבשים לגמרי כמו המדברות? ומדוע אוצרות הטבע מפוזרים רק בכמה מקומות מסוימים בתבל, ולא מצויים לכול? שאלות רבות יש מסוג זה, ואין דעת האדם יכולה להשיג את חכמת הבורא. כי כשם שברא את הבריות משונות זו מזו, כן נשתנו היבשות והאקלימים. בכל אופן, עיקרון מרכזי אחד כדאי לדעת, כפי שניסחוׁ מרן הרב קוק זצ"ל, וזה לשונו:

עיקרון זה בא ללמדנו על התלות ההדדית הקיימת בבריאה, שאין הכול מרוכז ונמצא רק במקום אחד, באזור אחד מצוי הנפט, ובאחר - הברזל והנחושת, באזור זה העצים והפחמים, ובאחר - הזהב והיהלומים, במקום זה שפע התבואה והפרות, ובאחר - האורז והקפה, וכן הלאה. החכמה והמדע, התושייה המעשית ויישום הידע הטכנולוגי, אינם שוכנים דווקא באותם האזורים העשירים באוצרות הטבע. עניין זה מאלץ את בני האדם, וכן את המדינות השונות, להיות תלויים וקשורים זה בזה, וכך נוצר הבסיס לאחדות המין האנושי, על ידי העזרה שתושט מקבוצה אחת לחברתה, וכך תגיע גם השלמה הדדית מחלק אחד של תבל לחלק אחר. וכך הידע שנאגר ופותח באזור תרבותי מסוים, יזרום לעבר המקומות הנחשלים. על ידי כך תושג ההרמוניה בין כל חלקי התבל באמצעות ההשלמה ההדדית, כשם שהיא קיימת ביחיד, בין אבריו השונים. בדרך זו נתקדם לקראת ההרמוניה הכללית באדם, בכל האומות ובכל משפחות האדמה. המגמה הסופית צריכה להוביל את הכול להימשך אחר האידיאל של האחדות והשלום, כדי שיזכו הכול לטובה ולברכה השופעת מאת ה'.

ומכאן, צעד נוסף קדימה לקראת האידיאל: "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון" (תפילת עלינו לשבח). כדי שיזכו ויגיעו הכול לעידן שבו "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיה יא, ט).

הטעם האחרון שהזכרנו, שהארץ תלויה בגשמים משמים, היה: "כדי שיהיו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה". טעם זה נועד להזכיר את המגמה הסופית והתכליתית של כל הבריאה כולה - להכיר מהיכן באה הברכה, ולקראת מה היא שואפת.