בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישב
לחץ להקדשת שיעור זה
פרשת וישב תשע"ח

בִּרְכַּת "עַל הַנִּסִּים" - בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה

*בחנוכה ובפורים התעלה עם ישראל למדרגה שבה הוא יכול לומר "עַל הַנִּסִּים" על ניצחון שנראה כאילו כולו בידי אדם, ואין בו שום התערבות אלוקית בשינוי חוקי הטבע. *יש נס גדול יותר בניצחונו של הצדיק את הרשעים. שצדיק נזהר כל ימיו שלא להרוג זבוב. על כן הוא עלול להסס במלחמה בעומדו מול אויב, היסוס שעלול לעלות לו בחייו.

undefined

הרב שמואל אליהו

י"ט כסלו תשע"ח
14 דק' קריאה
וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ
וְעַל הַנִּסִּים
בברכת "מודים" בתפילת שמונה-עשרה אנו מודים " וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת". לדברי הרמב"ן, הניסים שֶׁבְּכָל יוֹם והנפלאות שֶׁבְּכָל עֵת הם ניסים שאין בהם שינוי חוקי הבריאה (שלא כמו בקריעת ים סוף ובעשר המכות), וההודאה עליהם היא הכי חשובה. וכך כתב: "כל יעודי התורה בטובות ההן וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם, וכל תפלות דוד מלכנו וכל תפלותינו נסים ונפלאות, אלא שאין בהם שנוי מפורסם בטבעו של עולם". הרמב"ן חוזר על יסוד זה כמה פעמים לגודל חשיבותו (בראשית יז א; מו טו; שמות ו ב; כג כה; ויקרא יח כט; כו יא; דברים ו טז; יא יג; כ ט). לדעתו " אין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד " (שמות יג טז).
הניסים שיש בהם שינוי חוקי הבריאה נעשו בשעה שעם ישראל היה במ"ט שערי טומאה, כמו ביציאת מצרים, או בשעה שהוא פָסַח על שני הסעיפים ואליהו הוריד להם אש מהשמים (יערות דבש א' דרוש ג). כל הניסים הללו נועדו לפקוח לעם ישראל את העיניים בשעה שהיו חלשים באמונתם, כדי שיתחזקו ויזכו לראות את ניסי ה' גם בשמש הזורחת יום-יום כמו בשמש שהעמיד יהושע באמצע היום.
בחנוכה ובפורים התעלה עם ישראל למדרגה שבה הוא יכול לומר "עַל הַנִּסִּים" על ניצחון שנראה כאילו כולו בידי אדם, ואין בו שום התערבות אלוקית בשינוי חוקי הטבע. כשזוכים לראות את אלוקים במעשי יום-יום, זוכים להכרת ה' תמידית. לכן "כל המועדים עתידים בטלים, וימי הפורים אינם בטלים לעולם" (מדרש משלי). ובספר "מגיד מישרים" (פרשת ויקהל שנת ש"ך) כתב שחכמים אומרים כי גם חנוכה לא בטל לעולם.
וְעַל הַפֻּרְקָן
בברכת "על הניסים" אנו מזכירים גם פֻּרְקָן וגם תְּשׁוּעוֹת . ויש שואלים, לכאורה שניהם אותו דבר, שהרי אונקלוס מתרגם "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה" - לפורקנך סברית ה' (בראשית מט יח ובכל מקום). האם יש כאן חזרה על דבר אחד במילים שונות?
מסתבר שיש פה חידוש. עיון בתרגום אונקלוס מגלה שלמילה פורקן יש שני פירושים. אחד הוא ישועה ואחד הוא פדות. את המילים "וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים" מתרגם אונקלוס "ופרקך". לפי זה אנו מכוונים במילים "וְעַל הַפֻּרְקָן" לכך שיצאנו מתחת שלטונם של היוונים כמו שיצאנו משלטון המצרים (וראה עוד שמות פרק יג יג ובתרגום).
וְעַל הַגְּבוּרוֹת
בכל "על הניסים" אנו מודים לה' על הגבורות " שֶׁעָשִֹיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה". הגבורה הזאת של ה' התגלתה בגבורתה של אסתר, בגבורת מרדכי ובני ישראל, בגבורת מתתיהו, בניו וכל חילו. " מָסַרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים. וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים. וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ". גבורת ה' נכנסה בתוכם, "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה" (ישעיהו מ כט). גבורה אלוקית כל כך גדולה, עד ש"וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים" (אסתר ט ב).
וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת
כמו שביציאת מצרים הפֻּרְקָן נאמר על היציאה ממצרים, והיְשׁוּעַה נאמרה על נס קריעת ים סוף (שמות יד יג. יד ל), כך גם בחנוכה היו שני שלבים. אחד הוא יציאה משלטון היוונים, והשני הוא קדושה וקידוש ה' גדול.
כשיהודה המכבי מביס פעם אחר פעם את האימפריה היוונית ששלטה על העולם המיושב של פעם – כל העמים נדהמו. "ויהי כי שינס כגבר חלציו וייסך על עמו בחרבו ובקשתו, וינחל כבוד וגדולה ליעקב. מהיר במלאכתו כליש ביער, ודמיונו כאריה שואג לטרף. רדף בזעם את זועמי עמו, ואש נשקו נשקה בעוכרימו. פחדו ורגזו הזדים מפחדו, ופועלי עוולה יחדו נאלחו, כי תשועת עמו צלחה בימינו. מלכי לאומים שמעו וירגזון, ויעקב שמח ועלז במעשיו" (ספר חשמונאים).
וְעַל הַנִּפְלָאוֹת
לפי תרגום אונקלוס, נִּפְלָאוֹת הן נסתרות מכוסות. בפירושו לשאלה "הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר?" (בראשית יח יד) משתמש רש"י בתרגום זה ואומר: "היפלא - כתרגומו היתכסי. וכי שום דבר מופלא ומופרד ומכוסה ממני מלעשות כרצוני?" (וע"ע דברים יז ח).
בחנוכה יש נס נגלה, אבל יש גם ובעיקר השפעה אלוקית גדולה שאינה ניכרת לעין. כך נכתב ב"לשם ייחוד" שחיבר גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זיע"א בספרו "לשון חכמים": ויַעֲלֶה לפָנֶיךָ ה’ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, כּאִלּוּ כִּוַּנְתִּי בּכָל הַכַּוָּנוֹת הָראוּיוֹת לכַוֵּן בַּבּרָכוֹת שֶׁתִּקּנוּ לָנוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לבָרֵךְ עַל מִצְוָה זוֹ, שֶׁל הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה, וסוֹדוֹתֵיהֶם וּרְמָזֵיהֶם ואוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנִים הַנִּמְשָׁכִים עַל ידֵיהֶם. ועַל דּרָכֵינוּ נָגַהּ אוֹר. "אֵל ה’ וַיָּאֶר לָנוּ" – "בּאוֹר פּנֵי מֶלֶךְ" – "לֵאוֹר בּאוֹר הַחַיִּים".
וְעַל הַנֶּחָמוֹת
ניצחונות החשמונאים הביאו נחמה גדולה לעם ישראל. שבתחילה כתוב כי אנטיוכוס בא "בחיל כבד ועצום ירושלימה". בזז את כלי בית המקדש ופגע אנושות בעם ישראל. "ויך מכה רבה בעם, וידבר אליהם בגאווה ובוז. ויהי אבל גדול לישראל בכל מושבותם. שרים וזקנים נאנחו, בחורים ובתולות אומללו, ופני נשים יפות חמרמרו. חתן וכלה בחופתם ספדו ויילילו אבלה נבלה הארץ על יושביה, ובכל בית יעקב תאניה ואנייה" (חשמונאים א).
כעבור חמש שנים, כשיהודה המכבי נכנס לטהר את בית המקדש בכ"ה בכסלו, באה השמחה, באה הנחמה: "ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה. ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם. ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'".
וְעַל הַמִּלְחָמוֹת - נוסח ספרד ואשכנז
גם המלחמות שלנו הן המלחמות של ה'. כך מסביר כמה פעמים משה לבני גד וראובן, שכאשר הם יוצאים למלחמה, הם יוצאים לפני ה'. "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה " (במדבר לב כ). כך גם מסביר יהושע לבני ישראל בנאום הפרידה שלו: "וַיּוֹרֶשׁ ה' מִפְּנֵיכֶם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצוּמִים וְאַתֶּם לֹא עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיכֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: אִישׁ אֶחָד מִכֶּם יִרְדָּף אָלֶף כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (יהושע כג).
חז"ל במדרש (רבה שיר השירים ח יט) אומרים: "אין הקב"ה פורע מאומה למטה עד שמשפיל שריה מלמעלה. ואית ליה חמשה קריין חד דכתיב (ויש חמשה פסוקים על זה, אחד בישעיה כ"ד) 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם' ואחר כך 'וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה' וכו'".
שֶׁעָשִֹיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה
אנחנו אומרים "בַּזְּמַן הַזֶּה" ולא "וּבזמן הזה", כי אנו מודים על מה שהיה בימים ההם. אבל ההודאה היא בתקופת חנוכה דווקא, כי ההארה שהייתה בעבר חוזרת להאיר כל שנה באותה תקופה. לכן כתוב בגמרא על חנוכה "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים", ולא באותה שנה. כיוון שרצו לראות שהארת חנוכה ממשיכה להאיר כל שנה באותה תקופה החל מראש חודש כסלו. וכשראו שזו הארה שחוזרת בכל שנה – קבעום לחג ("בן יהוידע", שבת).
בִּימֵי מַתִּתְיָה בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל
מַתִּתְיָה בעצמו היה כהן גדול (מגילה יא ע"א). בשו"ת הרשב"ץ (ח"ג קלה) כתב שגם יוֹחָנָן אביו היה כהן גדול. אילולי היו בניו עסוקים במלחמה, בוודאי היו ראויים להמשיך את השלשלת ולהיות כהנים גדולים גם הם. ומדוע נצרכו הכהנים להיכנס למלחמה ביוונים? אלא שתפקיד הכהנים הגדולים הוא ללמד תורה לישראל, והיוונים ניסו להשכיח את התורה. הם נלחמו אפוא על תפקידם. סיבה נוספת היא, שמסורת שבט לוי לשמור על קדושת בנות ישראל. כך היה עם שמעון ולוי שהִכו את כל שכם שחיללו את כבוד דינה, וכך עשה שבט לוי בשעה שבני ישראל נפלו עם בנות מדיין. וכיוון שהיוונים פשטו ידיהם בבנות ישראל, ואמרו "כל כלה הנכנסת לחופה תבעל להגמון תחילה" – הכו בהם הכהנים בני לוי מכה רבה (ראה משנה ברורה סימן תרע י).
חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו
האם יש לומר חַשְׁמוֹנָאי או חַשְׁמוֹנָאִי? החיד"א ז"ל בברכ"י הביא את דעת הרב "בירך יצחק" שכתב כי צריך לומר חַשְׁמוֹנָאי, כיוון שבספר "סדר עולם" כתוב כי ליוחנן כהן גדול היו שני שמות, אחד יוחנן והשני חשמונאי. ב"בית יוסף" (תרפב) הביא דעה שחַשְׁמוֹנָאִי הוא תואר, דהיינו חשוב. וכך פסק רבנו יוסף חיים (שו"ת רב פעלים ד – אורח חיים לא) כי אם באמת היו ליוחנן שני שמות, היה צריך להיות כתוב "בִּימֵי מַתִּתְיָהו בֶן יוֹחָנָן חַשְׁמוֹנָאי כֹּהֵן גָּדוֹל וּבָנָיו". ומתוך שלא אומרים כך, אתה למד שמדובר בתואר ולא בשם. ולכן קוראים למתתיהו ובניו "חשמונאים", בשם כולל.
כּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמּךָ יִשְׂרָאֵל
יש כאלה שמכבדים את היוונים על כך שהם ערש הדמוקרטיה וכד', תוך שהם שוכחים שהללו טבחו באכזריות יתרה עמים שלמים והשמידו אותם בלי ניד עפעף. אנו מדגישים בתפילה שהם היו רשעים, שהרי רשע הוא מי שעושה דברי רשעות במחשבה תחילה, מתוך שנאה, קנאה ותחרות, ולא בשוגג.
בספר חשמונאים מסופר כי מלבד שהיו שודדים ובוזזים את כל הרכוש של הממלכות שנכבשו על ידם, הם היו מחוקקים חוקי רשע ומבצעים אותם. במסגרת החוקים שלהם הם קבעו שכל כלה תיבעל להגמון יווני בליל חופתה. "והנשים אשר מלו את בניהן הומתו על פי המלך. את העוללים תלו בצווארם, ואת המלים אותם הרגו בחרב ויבוזו את בתיהם".
מרן רבי יוסף קארו בספרו הב"י (תרפב) הביא מה שאומר ה"ארחות חיים", שיש אומרים מלכות יוון הָרִשְׁעָה - שם עצם של רשע. ונכון לומר שהתואר הזה הוא תואר של מלכות מרשעת – "מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה".
לְשַׁכְּחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ
יש נוסחאות שכתוב בהם "לשכחם מתורתך", כיוון שהם לא גזרו עלינו להמיר את דתנו אלא גזרו רק על חלק מן המצוות, שמירת שבת, ברית מילה וקידוש החודש. וגזרו לכתוב על קרן השור שאין לנו חלק באלוקי ישראל. וגזרו שלא יהיו בבתים של היהודים דלתות ומשקופים, שהכול יהיה פרוץ. וכן גזרו שכל בת שנישאת תהיה אצל הגמון תחילה. וגזרו שלא לברך את חברו בשם.
עם כל זה כתב "האבודרהם" שצריך לומר "לשכחם תורתך", כיוון שהכוונה של היוונים הייתה לשכח מאתנו את כל התורה כולה. אלא שהם נקטו בדרך טקטית וגזרו בתחילה רק כמה גזרות, תוך שהם מניחים ליהודים לשמור על האחרות עד שייחלשו וייגזרו עליהם עוד ועוד גזרות עד שישכחו חלילה את התורה לגמרי.
וְאַתָּה בְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם. רַבְתָּ אֶת רִיבָם. דַּנְתָּ אֶת דִּינָם. נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם
ההטיה במילים צָרָתָם, רִיבָם, דִּינָם, נִקְמָתָם נשמעת כאילו מדובר בצרה שלנו ולא של הקב"ה. אבל הנביא ישעיהו אומר "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם" (סג ט), ומגלה לנו שכאשר צר לעם ישראל – צר גם לו יתברך, והוא רב את ריבם, דן את דינם ונוקם את נקמתם. יש פה שלושה שלבים. בעת המריבה הוא מסייע לישראל. אחר כך הוא שופט בין הרשעים לצדיקים. אחר כך מגיע שלב הנקמה, שיכול להיות גם אחרי כמה דורות. לתקן עולם במלכות שדי.
מָסַרְתָּ גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים
בספר חשמונאים מתואר יהודה: "מהיר במלאכתו כליש ביער, ודמיונו כאריה שואג לטרף. רדף בזעם את זועמי עמו, ואש נשקו נשקה בעוכרימו". ואילו בברכת "על הניסים" הם מתוארים כ"חלשים". לכאורה נראה כאילו יש כאן סתירה. אלא שהיוונים היו מלמדים את הנערים שלהם להילחם בכל צורות המלחמה, מאמנים את גופם ומלמדים אותם להרוג בעודם קטנים. והיו לוחמיהם מצוידים במגינים, חרבות לטושות וחזקות במיוחד. והיו הלוחמים היוונים מאומנים במיוחד להציב חומה של חניתות בעת מלחמה, חומה לא חדירה.
לעומתם עסקו יהודה ובניו במלאכת העדינות והרגישות. מידות טובות ורחמנות. עין טובה ולב טוב. הם עסקו בלימוד התורה ובעבודת המקדש ולא היו מאומנים למלחמה כלל. אעפ"כ הם לא סמכו על הנס ולא ברחו למערות. הם השתדלו לתפוס כמה שיותר כלי מלחמה, לחשוב ולהמציא ולהשתמש בטקטיקות צבאיות שהגו בעצמם. זכו וחפץ ה' הצליח וגירשו את כל הזדים ועושי הרשעה.
וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה רגיל להזכיר כי החשמונאים היו בסך הכול "שנים עשר ואלעזר". את המילים שנאמרות בברכת משה ללוי: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ: בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן" מסביר רש"י: "ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם על היוונים והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים, שנים עשר בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה".
וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים
ההדגשה כאן היא שאע"פ שבתחילה נלחמו רק מתתיה ובניו, בהמשך הצטרפו אליהם עוד רבים מהבורחים למערות, וכן מתייוונים רבים מאלה שנספחו ליוונים ואכלו ממאכליהם ולחמו בצבאותיהם ואחר כך חזרו בתשובה. על כולם נאמר צדיקים. שמסרו נפשם למען עם ישראל במלחמותיו (אבודרהם).
כך כותב הרמב"ם (הלכות מלכים ז טו): "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא שנאמר כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך".
וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים
מרן הרב זצ"ל הביא מהתוספות כי היוונים היו יוצאים למלחמה עם גולגולות בידיהם. להתגאות עד כמה הם צמאי דמים ועזי נפש. בין עצמות האדם שהיו שם היו גם עצמות יהודים, ולכן היוונים עצמם היו טמאים למרות היותם גויים (שו"ע יו"ד שעב). טומאה זו מדגישה במיוחד את העזות שלהם לעומת הלוחמים היהודים העדינים, שהתהפכו להיות עזי נפש ולוחמים עשויים ללא חת. וזה נס מיוחד במינו (עיין בבא מציעא קו ע"ב).
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מסביר, כי יש נס גדול יותר בניצחונו של הצדיק את הרשעים. שצדיק נזהר כל ימיו שלא להרוג זבוב. ובוודאי לא להציק ולא לפגוע בבן-אדם. על כן הוא עלול להסס במלחמה בעומדו מול אויב, היסוס שעלול לעלות לו בחייו. אבל כאן נעשה נס שבטבע, שהחשמונאים הצדיקים ניצחו את כל אויביהם למרות השוני הזה שהיה לכאורה לטובת היוונים. הנס הזה דומה כל כך למה שקרה מאז מלחמת תש"ח ועד ימינו. שאנו מרחמים על אויבינו לפעמים הרבה יותר מדי, ואעפ"כ מנצחים אותם בכל פעם מחדש.
וזֵדִים בּיַד עוֹסקֵי תוֹרָתֶךָ
ה"בית יוסף" (תרפ"ב) מסביר כי זדים אלו היו ליצנים שעושים רע במזיד אבל מלגלגים דרך ליצנות, ממש כמו שאומר הפסוק: "זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד – מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי" (תהילים קיט נא). דוגמה לצביעות הזאת מסופרת בגמרא על בת כהנים שבגדה בעמה, המירה דתה והתחתנה עם האויב האכזרי והרצחני ביותר של עמה. אחר כך היא מתייפייפת בהומניות ובאה להטיף ליהודים מוסר.
"תָּנוּ רַבָּנָן, מַעֲשֶׂה בְמִרְיָם בַּת בִּילְגָה, שֶׁהֵמִירָה דָּתָהּ, וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְסַרְדְטוֹט אֶחָד מִמַּלְכֵי יְוָנִים, כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָנִים לַהֵיכָל, הָיְתָה מְבַעֶטֶת בְּסַנְדָּלָהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאָמְרָה: לוּקוּס, לוּקוּס (זאב, זאב), עַד מָתַי אַתָּה מְכַלֶּה מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְאִי אַתָּה עוֹמֵד עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַדְּחָק?".
בימינו אפשר לראות את הצביעות הזאת אצל האירופים, שרצחו אותנו ובזזו את רכושנו במשך מאות שנים, ועכשיו מטיפים לנו על הומניות ואנושיות ורחמנות. לא פשוט להתמודד עם טיעונים אנושיים ומעוררי רחמים כאלה, אלא אם כן אתה עוסק בתורה ויודע שלא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.
לְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וקָדוֹשׁ בּעוֹלָמָךְ, וּלְעַמּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תּשׁוּעָה גדוֹלָה
בחנוכה נעשה קידוש השם ענק בעולם כולו. הנביא חגי (ב) מתאר מה שיקרה בבית השני: "וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם". הגויים יתרגשו כל כך מהשמועות שבאות מירושלים, עד שהם ישלחו נציגים מיוחדים שילכו בשמם לירושלים לראות את הפלא הזה. "וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם". וכיוון שמה שהם יראו יהיה יותר ממה שהם ציפו לו, הם ירחשו לו כבוד גדול: "וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד, אָמַר ה' צְבָאוֹת".
הכבוד הזה יהיה הרבה יותר גדול מהכבוד שנתנו אומות העולם לבית המקדש ולאלוקים בימי שלמה המלך, שבנה את הבית הראשון. "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת. וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת". רש"י (חגי ב ו) אומר שכל הנבואות הללו התקיימו בניצחון החשמונאים על מעצמת-העל היוונית. הניצחון בכוחות כל כך מועטים, ריסק את האמונה של בני האדם בפנתיאון האלילי והוכיח שיש בירושלים אל אמת ששולט בעולם.
וּפֻרְקָן כּהַיּוֹם הַזֶּה
הדוגמה לנס שהוא מעבר לחוקי הטבע, הגדול ביותר שהיה בהיסטוריה האנושית, הוא העמדת השמש והירח על-ידי יהושע בן נון: "וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים". על הנס הפלאי הזה נאמר כי לא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו: "וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל" (יהושע י יג).
הניצחון של קבוצה קטנה על האימפריה היוונית ששלטה על העולם כולו זעזעה את העולם כל כך, עד שזה היה בעיניהם כמו הנס המופלא של יהושע שהעמיד חמה ולבנה בשמים. ולמרות שבמקרה הזה לא היה כל שינוי בחוקי הטבע – ההשפעה הייתה אותה השפעה. על כן נאמר ב"על הניסים" שהפורקן היה כּהַיּוֹם הַזֶּה. כמו אותו יום שנעשה הנס ליהושע (עיין דרשות חתם סופר דרוש חנוכה תקצ"ו).
ואַחַר כָּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ, וטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ, והִדְלִיקוּ נֵרוֹת בּחַצְרוֹת קדְשֶׁךָ
דביר הוא קודש הקדשים. היכל הוא הקודש. המקדש כולל את מקום המזבח והכיור. החצרות הן מקום העזרות. את כולם טיהרו בני חשמונאי. המפרשים מקשים, הרי נרות מדליקים בהיכל ולא בחצר ולמה אנו אומרים והִדְלִיקוּ נֵרוֹת בּחַצְרוֹת קדְשֶׁךָ? ותירצו כי את עיקר ההדלקה הדליקו החשמונאים בהיכל, אבל הם הדליקו גם מנורות אחרות בחצר להרבות קידוש ה', שהרי שלמה המלך עשה 10 מנורות נוספות מלבד המנורה שמול קודש הקדשים ובהן הדליקו בחצרות המקדש.
וקָבְעוּ שׁמוֹנַת ימֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ בּהַלֵּל וּבְהוֹדָאָה
על קריאת ה"הלל" בחנוכה אנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקרוא את ההלל". ואיפה ציוונו? הרי זו תקנת חכמים. הגמרא (פסחים קיז) שואלת "הַלֵּל זֶה מִי אֲמָרוֹ?" וחכמים משיבים על כך כמה תשובות. אחת מהן היא: "וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם תִּקְּנוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק, וְעַל כָּל צָרָה וְצָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא עֲלֵיהֶם, וְלִכְשֶׁנִּגְאָלִין אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל הַגְּאֻלָּה".
לפי זה יוצא שאת ה"הלל" תיקנו הנביאים, והחשמונאים רק קָבְעוּ את התאריך שבו הוא ייאמר. רש"י מסביר שזאת שסיבה שבגללה הגמרא מתייחסת ל"הלל" של חנוכה כדין תורה. "דכיון דנביאים תיקנוהו שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא עליהן, כשנגאלין יהו אומרין אותו על גאולתן - כדאורייתא דמי " (רש"י תענית כח ע"ב).
ועָשִׂיתָ עִמָּהֶם נִסִּים ונִפְלָאוֹת, ונוֹדֶה לשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה
אחרי שאנחנו מבינים כי עיקר הניסים שאלוקים מביא לעולם הם ניסים בדרך הטבע, כמו חנוכה ופורים, אנו מבינים כי הרבה נִסִּים ונִפְלָאוֹת מתרחשים עמנו בכל יום ויום. אנחנו רק צריכים לפתוח את העיניים, לראות אותם ולהודות עליהם. וזה העניין הגדול של "על הנסים" – לראות את ה' בכל מקום ובכל שעה. ונוֹדֶה לשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה.
ויהי רצון שיתקיים בנו: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת: יִרְאוּ גוֹיִם וְיֵבֹשׁוּ מִכֹּל גְּבוּרָתָם יָשִׂימוּ יָד עַל פֶּה אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה: יְלַחֲכוּ עָפָר כַּנָּחָשׁ כְּזֹחֲלֵי אֶרֶץ יִרְגְּזוּ מִמִּסְגְּרֹתֵיהֶם אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ יִפְחָדוּ וְיִרְאוּ מִמֶּךָּ" (מיכה ז טו). אמן ואמן.

סיפור

ניסים ונפלאות
סיפר אליהו אבניאל מעטרת: בשנת תשמ"ג, באחד הסיורים של הרב זצ"ל כרב ראשי, הוא הגיע לבית רימון. ביקשו ממני להגיע לצלם את הביקור. הרב סימן לי להתקרב אליו, והייתי בפלא גדול, כי זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותו. הרב לחץ לי את היד בחוזקה, וכעבור רגע כאשר ניסיתי לשחרר את היד, הרגשתי שהרב לא מרפה. תוך שהוא מחזיק לי את היד הוא אמר: אין שום דבר, זה נגמר. לאחר מכן הוא ניער לי את היד בתנועה חזקה. באותו הרגע לא הבנתי בדיוק למה הרב מתכוון, אבל אחר כך שמתי לב שמאותו היום ירדה לי אבן כבדה מן הלב ויצאתי ממצב נפשי לא פשוט שהייתי בו.
הדבר היה כחצי שנה קודם לביקור הזה של הרב זצ"ל. הימים היו ימי מלחמת לבנון הראשונה. המלחמה הסתיימה סוף-סוף, ואנחנו חשבנו שאפשר להתחיל לנשום לרווחה. אבל אז קרה אסון גדול, שלימים כונה "אסון צור". סמוך לשעה 07:00 בבוקר נשמע קול נפץ אדיר. התפוצצות של מכונית תופת גרמה לקריסת בניין הממשל הצבאי הישראלי בצור שבלבנון. האירוע הזה גבה מחיר של 76 הרוגים.
באותם ימים עברתי משבר בעקבות אותו אסון, כי ראיתי את הבניין הזה נופל. הייתי בין הג'יפים הראשונים שהגיעו לשם, ומה שהכי זכור לי ברגעים הראשונים הוא דממת מוות. באיזשהו שלב ראיתי זוג עיניים מתנוצץ אלי מתוך ההריסות. בתחילה חשבתי שמדובר בבעל-חיים, אבל כשהרמתי את הפלטה זיהיתי אדם, שאחר כך התברר ששמו ניסים בן שבת. מתחת לאותה פלטה גיליתי לחרדתי שדה של אנשים מרוסקים. במשך שלוש-ארבע שעות ניסינו להגיש עזרה, אבל עם כל אבן שהזזנו לא ידענו איזה נתיב אוויר אנחנו סותמים למישהו. שמענו עוד ועוד אנשים מבקשים עזרה, ורק כשהגענו אליהם הרגשנו שהם איבדו את נתיב האוויר שלהם. אתה מציל מישהו אחד וקובר מישהו אחר. לכן הטראומה הייתה כל כך גדולה.
ניסים בן שבת נשף את האבק לפיו, לכן לא יכול היה לדבר. הוצאתי עט שהיה לי בכיס וג'ק שהיה לי באוטו וכך הזזתי אבנים. אחר כך השגתי טרקטור, ויחד עם אנשים שהגיעו בינתיים למקום ניסינו להגיע לחלץ פצועים. באחד השלבים בדרכי אל ניסים, הטרקטור שניסה לעזור בפינוי קרס והפלטה קרסה עלי. כך מצאנו את עצמנו ניסים ואני פנים אל פנים, מבלי יכולת לזוז. אני הייתי עם קסדה ושכפ"ץ, ולכן לא נפגעתי. אבל באותו רגע ניסים הצליח להוציא מפיו כמה מילים ושאל: אני אחיה? שאלתי מה שמו, והוא השיב לי: ניסים. השבתי לו: מה השאלה? ה' יעשה לך ניסים ונפלאות! ב"ה הצלחנו לצאת מן המקום הזה, וניסים יכול היה לשוב לאשתו ולילדיו.
כעבור 30 שנה פגשתי את אותו ניסים בן שבת. התברר שהוא חזר בתשובה והקים ישיבה לאנשים שיוצאים מהכלא ומשתקמים. אנשים באותו מפגש ניגשו אלי ואמרו לי: לא הצלתי רק את ניסים, הצלת אותנו.
כך חלפו מול פניי המראות האלה, ולפתע הבנתי למה הרב מתכוון. הפלא הגדול היה, שמלבד עם אשתי, לא דיברתי על הטראומה הזאת עם אף אחד. בוודאי לא עם הרב. אבל מאותו הרגע הטראומה נעלמה. הרב גירש לי את הקושי הנפשי הגדול. יהי זכרו ברוך.

תשובה כהלכה
נס בשבת.איך מותר להכין קפה נמס, קפה שחור ותה בשבת?
קפה נמס רגיל של "עלית" שהיו מייצרים בצפת הוא מבושל לגמרי ומותר לכתחילה להכינו אפילו בכלי ראשון. אבל אנחנו נוהגים להכין כל משקה בכלי שני, כי לא כל קפה מוכן באותה דרך ולא כל מפעל מייצר באותה שיטה. לכן, גם מבחינה חינוכית וגם מבחינה הלכתית, אנו מלמדים כי כל הכנת משקה חם כגון תה, קפה שחור, קפה נמס, שוקו, קקאו וכד' תהיה רק בכלי שני.
הכנת נס קפה בשבת: א] לשים בכוס יבשה את הסוכר ואת הנס קפה ב] למזוג מים מהמיחם לכוס אחרת. ג] מהכוס השנייה למזוג לכוס שיש בה הסוכר והקפה. ד] להוסיף החלב.
הכנת תה בשבת: יש מתירים לערות מכלי שני על השקית, ויש מכלי שלישי. לרב אליהו – אסור כלל בשקית בשבת, אלא רק בתמצית.

הדלקה רוחנית.חבר שלי ואני מתכננים לטייל בחנוכה בכנרת, ומתוך כך נדליק חנוכייה בשטח. אם נדליק ותוך כמה דקות הנרות יכבו בגלל הרוח, האם יש לחזור ולהדליק שוב? אם כן, האם יש לברך שוב, או שאין צורך להדליק שוב ויצאנו ידי חובה בהדלקה הראשונית למרות שהנרות כבו לפני שעברה חצי שעה?
קבוצת מטיילים שנמצאת מחוץ לביתם ואין להם חדר שישנים בו באותו לילה, כגון מלון, ידליקו בברכה במקום שהם מתפללים ערבית. בגלל שהדלקה עושה מצווה, אם כבו הנרות בגלל משהו שהוא לא מצוי ולא ידעת עליו לפני כן, לא חייבים להדליק מחדש את הנרות אפילו אם עדיין לא עברה חצי שעה מההדלקה, אבל עדיף לחזור ולהדליק בלי ברכה. אבל אם הנחת את הנרות מראש במקום עם רוח וידעת שיכול להיות שיכבו, ובאמת כבו, אתה חייב להדליק מחדש בלי ברכה.





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il