וטבח טבח והכן – רמז לקיום סעודה חנוכה
"וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם" (מ"ג, ט"ז)
יוסף רואה את בנימין ומזמין את כל האחים לסעוד עמו. ומכאן למדו בדרך רמז, שיש ענין בחנוכה לעשות סעודה שנאמר "וטבח טבח והכן" אותיות "חנוכה" (ועיין בדברי המרדכי פסחים פרק "מקום שנהגו" סי' תר"ה, ובהגמ"ר שם וחידושי אנשי שם בשם מרדכי ארוך).

מנהגי חנוכה
א. לימוד על הנס - כתב הרמב"ם \הלכ' חנוכה פ"ד הלכ' י"ב\ : ".כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הניסים שעשה לנו", על כן טוב ונכון שכל אדם יקרא בחנוכה את סיפור הנס שבגמ', ספר יוסיפון, ספר מכבים, ספר חשמונאים ומגילת אנטיוכוס, כדי לדעת ולהודיע את ניסי הקב"ה יותר ויותר וככל שאדם מודה לקב"ה על ניסיו כן מעורר רצון עליון להמשיך ניסים ונפלאות בכל דור ודור. \עיין זוה"ק רע"מ פרשת בא, ובבא"ח ש"ר פרשת צו אות ל"ז שהביא את הזוה"ק הנ"ל\.
ג. אסור מלאכה לנשים - הנשים צריכות להזהר שלא יעשו מלאכה בעוד שנרות חנוכה דולקים, ובעקר יש להזהר בחצי שעה הראשונה שהנרות דולקים \שם כ"ז שו"ע תרע\ ויש מחמירות לא לעשות מלאכה כל עוד שהנרות דולקות אפילו אחרי חצי שעה. ואם יש להן סיבה מיוחדת - יכולות להתנות שאין הם "מקצים" את הנרות למצווה אלא רק לזמן חיוב - חצי שעה, ואחר כך תעשינה מלאכה.
ה. נהגו בירושלים שהנשים עושות מלאכה בכל ימי חנוכה, אך יש להם קבלה שאם אשה נקלעה לסכנה, תדר נדר שלא לעשות מלאכה בחנוכה ותנצל, ויש נודרים יום אחד ויש נודרים שני ימים כפי מה שירצו. אך הנשים הבאות מחו"ל, אינן משנות מנהג שהיה להן בחו"ל. \שם\.
ו. כתב הבא"ח בספרו עטרת תפארת \אות כ"ו\ : "בר"ח וחנוכה ופורים יש יתרון ומעלה בבחינת הנשים לכן צריכים הם להחליף בגדיהם ולא ישארו בבגדי חול, גם אשה שיש לה תכשיטין של זהב תלבשם באלו הימים, להורות על יתרון שיש באלו הימים בבחי' שלהם למעלה". וגם הגברים יזהרו בזה להיות בלבוש מכובד. כאילו מקבלים אורח.
ז. יארצייט בחנוכה - מי שיש לו יארצייט - יום זכרון על הוריו או על אחרים, והוא בתוך ימי חנוכה - יעלה לקברם לפני חנוכה \שם כ"ב\. ובגשר החיים כתב שהאשכנזים נוהגים ללכת בחנוכה, ובכל אפן לקברי צדיקים הולכים.
ח. מאכלים שמנים - נהגו לאכול סופגניות ולביבות, והטעם משום שמטגנים בשמן, והרי זה זכר לנס חנוכה שהיה בשמן.
ט. מאכלי חלב - אוכלים מאכלי חלב בחנוכה זכר לנס שנעשה בחלב - כשיהודית השקתה בחלב את הולופרנס והוא נרדם וכך יכלה להתיז את ראשו מעליו. ועושים זכר לנס זה בחנוכה, מפני שגם הוא כמו היונים רצה להעביר את ישראל על דתם. \שם כ"ד עיין ר"ן שם\.
י. יש אומרים שמנהג זה נקבע זכר למאכלי חלב שהאכילה בתו של יוחנן כהן גדול לראש הצוררים, ואחר כך הרגה אותו.
יא. סעודת מצווה - אין חובה להרבות בסעודת חנוכה ויש אומרים שיש מצווה קצת, ויש אומרים שיש מצווה להרבות באכילה בחנוכה. בכל אפן, אם עושה סעודה ואומרים בה דברי תורה וזמירות ותשבחות, הוי סעודת מצווה. \שו"ע תרע סע' ב\.
ד. אם שכח לומר "על הנסים" יכול לאומרו בסיום התפלה, אחרי "יהיו לרצון" לפני "אלקי נצר" או לפני "יהיו לרצון" השני. ובברכת המזון יאמר ב"הרחמן": "הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו וכו'". \רמ"א תרפ"ב
ה. ובספר עוי"ח כתב שיאמר לפני "יהיו לרצון" השני "נודה לך ה' או"א על הנסים ועל הפרקן וכו'" "בימי מתתיהו וכו'". ובברכת המזון יאמר "הרחמן נודה לך על הנסים והפרקן וכו'" "בימי מתתיהו וכו'".
ו. מי ששכח "על הניסים" וטעה וחזר להתפלל י"ח בחושבו שחייב לחזור ובאמצע תפילתו נודע לו שאינו חייב לחזור - יפסיק תפילתו באמצע. \ועין שו"ע תרפ"ב ובב"י שם ולחונים עליו\.
ז. אם בברכהמ"ז של שבת חנוכה שכח "רצה" וחוזר לברך בשנית - אומר "על הניסים". ואם הוא ר"ח יאמר "יעלה ויבוא", אע"פ שלא שכח לאומרם בפעם הראשונה שבירך. \עי' סי' קפ"ח ס"ק י"ג, ועיין כה"ח שם אות ל"ו מ"ג ובית מנוחה\.
ח. נמשכה סעודתו ביום השמיני של חנוכה עד הלילה, יש אומרים שמזכיר "על הנסים" בברכת המזון. ויש אומרים שאין מזכירים, וכן נוהגים. וטוב לאומרם ב"הרחמן". ולדעת הרמ"א אומר. \עיין שו"ע תרצה סע' ג\.
שחרית חנוכה יא. נוהגים להדליק בבית הכנסת נרות חנוכה בבוקר לפני התפלה בלי ברכה. \עיין לעיל\.
יד. הספרדים אינם אומרים "בריך שמיה" בהוצאת ס"ת אלא בתפילה שאומרים בה "כתר" \במוסף\ ועל כן לא יאמרו בהוצאת ס"ת של חנוכה "בריך שמיה" אלא אם כן הוא ר"ח. והאשכנזים בכל הוצאת ס"ת אומרים "בריך שמיה".
הלל טו. חשיבות ההלל - יזהר ב"הלל" של חנוכה לאומרו בכונה ובשמחה, כי אפלו בחג המצות אין אומרים הלל גמור, וכאן אומרים הלל גמור שמונה ימים. על כן יאמר אותו בכונה ובשמחה רבה. \שם כ"ח\.
יז. הפסקה בהלל - ביום שגומרין את ההלל אין להפסיק בו אלא למה שמפסיקין בק"ש, וכשאין גומרין את ההלל, אפילו באמצעו שואל בשלום אדם שהוא צריך לנהוג בו כבוד, ומשיב שלום לכל אדם \ואפילו למברכים על הלל שאינו גמור\ ועל כן המתפלל בכותל, לדוגמא, מותר להפסיק באמצע ההלל לה' אמנים שבקדיש ולכ"ח תיבות של אמן יהא שמיה רבה, ברכו, וג' תיבות של "מודים אנחנו לך" - ובקדושה שני פסוקים ראשונים בקול רם ופסוק שלישי בלחש. \עיין שו"ע תכ"ב ס"ק ד', שו"ע תרמ"ד ס"ק א', ולחונים עליו.

מסירות של אחדות "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ" (מ"ב, י"א)
אמרו האחים לפרעה אף על פי שאנו באים מארבע אמהות, אנו כולנו יחד. את כוחנו ירשנו מאבינו "בני איש אחד" כולנו בניו, הן בתמימות ויושר הן בגבורה ('ויגל את האבן' (כ"ט, י') הן בחוכמה הן ביופי הן ביראת ה'. בני איש אחד נחנו - ממנו קבלנו את הכוח הזה, ואנחנו מאוחדים ומלוכדים ונמסור את עצמנו על כל אחד ואחד מאתנו. וכשאנחנו המסמלים את עם ישראל מאוחדים אין שום כוח בעולם שיכול לנו.

מדה כנגד מדה
"וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקִים לָנוּ" (מ"ב, כ"ח)
האחים מבינים שיש כאן הענשה מדה כנגד מדה (כדברי הרשב"ם) ולכן הם אומרים: "עשה אלקים" - זו מדת הדין. וכאשר הם עומדים בבית יוסף הם אומרים (מ"ג, ח"י): "וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ

לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ", בפשוטו של מקרא, הכוונה לכסף: "השב באמתחותינו" אבל הם מבינם ויודעים שזה בגלל כסף אחר בתקופה מוקדמת יותר - "על מכרם בכסף צדיק" (עמוס ב', ו'). אנו מכרנו את אחינו יוסף, ונלקחנו לעבדים בשביל כסף.

אהבת ארץ ישראל
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (מ"ג, י"א)-
חז"ל חבבו מאוד את ארץ ישראל, נשקו את אבניה כמו "ר' אבא מנשק כיפי דעכו". ועשו ככל יכולתם לבל יוציאו דיבה חלילה על הארץ "ר' חנינא מתקן מתקליה."- הסביר רש"י (שם): "מתקן מתקליה - משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבה הארץ שהיתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים". וזזים ממקום לימודם בשביל חיבת הארץ: "ר' אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא." כלשון רש"י: "קיימי משמשא לטולא - כשהשמש הגיע למקום שהן יושבין וגורסין וחמה מקדרת עליהן עומדין משם לישב בצל ובימי הצנה עומדין מן הצל ויושבין בחמה כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל. (כתובות קי"ב ע"א).
וזאת למדו מיעקב אבינו שלמדנו כי את ארץ ישראל צריך לשבח - קחו מזמרת הארץ. תמיד מזמור לדוד – "וראה בטוב ירושלם" (תהלים)

השלום אביכם הזקן
"וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי. וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי" (מ"ג, כ"ז–כ"ח)
יוסף שואל על אביהם "הזקן" ואילו האחים משמיטים את מילת "הזקן" ועונים: "שלום לעבדך לאבינו". ומדוע שינו בלשונם?
אלא יוסף התכוון בשאלתו לאב הזקן הוא יצחק אבינו ע"ה שבפעם הראשונה היה עוד חי ועתה נפטר, והם ענו לו ברמז כמוזכר בגמרא (פסחים דף ד' ע"א) שבשורה רעה יענה רק ברמז כגון אם האב מת יאמר שהאם עוד חיה, ומזה יבינו. ותשובתם היתה שיעקב עוד חי ומזה יבין שיצחק כבר נפטר (עיין בדעת זקנים מבעלי התוספות).

הכשר עכו"ם - סיפור
"וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם".
פעם הגיעה לפניי שאלה בעניין פטריות מבושלות שהגיעו מחוץ-לארץ, ושאלו אותי את דעתי על ההכשר הזה. שאלתי אותם אם עכו"ם בישלו את זה, שאם כן, יש לחשוש לבישולי עכו"ם, שכן זה עולה על שולחן מלכים, ואמרו לי, שהרגילות שם לאכול פטריות חיות.
התקשרתי לבעל חנות ברחוב יפו, שמכר פירות וירקות יבשים בסיטונאות, ושאלתי אותו אם הוא מוכר פטריות, ואמר לי שכן. שאלתי אותו, אם הוא יודע איך רגילות האנשים לאכול את זה. הוא לא ידע לומר לי, אבל הוא ביקש ממני לתת לו זמן לברר.
לאחר בירור, אמר לי שאנשים מכובדים ובמקומות מכובדים אוכלים אותם חיים בסלט, ונראה שזה רוב תשמישו. או אז אמרתי לשואל, שכיוון שאיסור בישולי עכו"ם הוא מדרבנן, והלה כבר קנה את הסחורה ובדיעבד עסקינן, אפשר להקל, אבל הזהרתי אותו שלהבא לא יביא לכתחילה פטריות מבושלות מחוץ-לארץ.
אחר כך התקשרתי למסעדה ידועה שהיה עליה הכשר טוב, ושאלתי את בעל המסעדה איך אוכלים אצלם פטריות, אמר לי שהטבח אצלם מבשל אותן בעצמו, והוא לא מביא בכלל מחוץ-לארץ פטריות מבושלות. שאלתי אותו איזה טבח יש לו, ואמר לי שהוא סיני(!). שאלתי אותו איך הוא לא חושש לתת לסיני לבשל לו את האוכל, ואיך הוא לא חושש מבישולי עכו"ם, והוא אמר לי שהוא בעצמו עומד על גבו, על-ידי שהוא נכנס ויוצא. אמרתי לו, שזה לא מספיק, אלא הוא צריך להציב שומר, ולא די במה שהוא שומר.
הלה נפגע ממני איך אני אומר עליו שהשמירה שלו לא טובה, ושהוא צריך להציב שומר אחר. סוף דבר, ששמע לעצתי והציב עליו שומר.
יום אחד שם לב השומר, שהטבח מסתכל ימינה ושמאלה "וירא כי אין איש", והוציא מכיסו בקבוק קטן ושפך כמה טיפות לתוך התבשיל. קפץ השומר ושאל אותו: "מה זה?". אמר לו הטבח, כמשיח לפי תומו, שהוא נוהג לשפוך כמה טיפות לשיפור הטעם של האוכל. בדק המשגיח וראה שזה מוצר שיש בו שומן חזיר וחלב גמל. מאז אותו המעשה, אמר לי בעל המסעדה, שהוא מקבל על עצמו לא להקל בבישולי עכו"ם, כי הוא בעצמו ראה מה קורה כשמזלזלים בהלכות אלו וסומכים על היתרים דחוקים.

מאסף את דרשותיו של הבן איש חי "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ" - סיפור
מסופר על הרה"ג רבי בן ציון קוינקא, עליו השלום, שהיה למדן גדול, והיה עורך את הירחון "המאסף" שגדולי הרבנים בעולם היו כותבים בו.
פעם אחת נסע לבגדד, ושם שמע בשבת דרשה מרבי יוסף חיים, בעל הבן איש חי זיע"א, והיה הבן איש חי דורש במשלים, סיפורים והלכות לציבור שהיה גר בבגדד. אמר רבי ציון קווינקא בלבו: מהו שמשבחים כל-כך את הבן איש חי? הרי כל דבריו הם דרשות, משלים וסיפורים!
כשהגיע יום ט"ו באלול, יום השנה לפטירת אביו של הבן איש חי, שמע רבי בן ציון את בעל הבן איש חי דורש בקושיות תירוצים ופלפולים ומביא גמרות מכל הש"ס כולו, מדרשים וזוהר, כתבי האר"י וספרי ראשונים ואחרונים. עמד חכם בן ציון נבהל ואמר: נבעתִּי מחריפותו, בקיאותו ופלפולו, וביקשתי ממנו שכל מה שהוא דורש – אני אדפיס זאת בעיתון "המאסף". וכך היה נוהג. והיה מחדש הרב בן איש חי בכל שנה בדרשתו חידושים גדולים, ובמשך כל השנה כולה היו תלמידי החכמים מקשים ומתרצים על דרשתו קושיות ושולחים לו, ולשנה הבאה, בהגיע שוב יום ט"ו אלול, היה הבן איש חי עונה לכל הקושיות ששלחו לו. כיום ליקטו את כל הדרשות הללו שב"מאסף" לספר אחד.

הכול מאלוקים - סיפור
"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת". מסופר על חכם אברהם, שהכול כינו אותו "רפואה שלמה", שהיה מוכר בשוק מחנה-יהודה תבלינים ועשבי מרפא לכל סוגי המחלות, וכל גרגיר תבלין היה יקר מאוד. כשהיה שוקל את המוצר, היה שם במשקל שכנגד את הנייר או השקית, כדי שלא יחשיב אותה במשקל. הוא היה רגיל להתפלל אתנו כל השנה בהנץ החמה, ולאחר התפילה היה קורא "חוק לישראל", ורק אחר כך היה פותח את חנותו. וכך היה נוהג לא רק בקיץ שהנץ מוקדם, אלא גם בחורף שהנץ מאוחר. יום אחד אמרה לו אשתו, שיזדרז לפתוח את חנותו, כי יש חנות ממולו שמוכרת גם כן תבלינים לרפואה, והם עלולים להפסיד מכך. אמר לה חכם אברהם: "הפרנסה מאתו יתברך!".
כך, מדי בוקר היה פותח את החנות לאחר סדר הלימוד הקבוע לו, והיה תמיד אומר, שאין ברכה בכסף של החנות המתחרה כיוון שזה בא על חשבון תפילה ולימוד תורה! והיו פעמים שהיינו מאריכים בהסבר "חוק לישראל" והייתי רומז לו שיכול ללכת, והוא היה עונה: "עד שנגמור ללמוד", אשריו בעולם הזה ובעולם הבא.

לרפואת כל חולי ישראל וצה"ל ובתוכם רבקה בת טאוס.אילנה בת אסתר.עזיז בן גוהר. נעם אלעד דרור בן אביטה יוכבד רבקה. איתי אהרון בן אילנה. מרדכי חי בן ברכה יהודית . ידדיה בן טובה . יהודה יצחק בן איריס. יהונתן בן מלכה. רוני תחיה בת טובה. ינון דוד בן טובה גיטל . שלום בן טאוס .נתנאל מרדכי בן נורית בת שבע
לרפואת מלכה רג'ינה חיה בת שמחה תמר בת אורנית
לע"נ ר' חיים בן שרה – ד טבת
שבת שלום וחנוכה שמח