בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות לחג החנוכה
לחץ להקדשת שיעור זה

הדלקת הנרות של הנסיך הקטן

משנה: האיסור התלמודי לספור כסף מול נר החנוכה מזכיר את איש העסקים שסופר כוכבים בספרו הידוע של אנטואן דה סנט-אכזופרי, ושניהם מזכירים לנו שכמו ב"מעטים מול רבים", הכמות היא לא הדבר החשוב בחיים.

undefined

רבנים שונים

כסלו תשע"ח
3 דק' קריאה
אחד הספרים שהיו האהובים עליי בילדותי הוא 'הנסיך הקטן'.
חוכמת החיים שבספר הזה מאפשרת להתבונן מזווית חדשה על הדלקת הנרות בחנוכה. בתלמוד נאמר שאסור לספור כסף אל מול נר החנוכה (שבת כב, א). עיון בספר 'הנסיך הקטן' מאיר על המשמעות המיוחדת של הלכה זו.
הדמות הבזויה ביותר בספר היא זו של איש העסקים המקדיש את חייו לספירת הכוכבים, מתוך מחשבה שבעקבות כך הם יעברו להיות בבעלותו. "ומה יוצא לך מזה שהכוכבים שייכים לך?" שואל אותו הנסיך הקטן. "אני עשיר", משיב איש העסקים. "ומה יוצא לך מזה שאתה עשיר?". "אני יכול לקנות לי עוד כוכבים..." (עמ' 41). יש כאן סאטירה על היחס של אנשים לכסף. במקום להיות אמצעי, הכסף הופך למטרה עצמה.
בפרק הבאה של הספר מופיעה הדמות האהובה ביותר ב'נסיך הקטן' - מדליק הפנסים. המדליק חי בכוכב לכת שכל דקה מסתובב, ולכן בכל דקה מגיע ערב חדש ומוטל עליו להדליק מחדש את הפנס. למרות הקושי הכרוך בהתמסרות התמידית לתפקידו הוא לא מוותר על המחויבות.
נשוב לתלמוד. האדם שמנצל את אור החנוכייה כדי לספור את כספו, כמו איש העסקים, מחליף את מה שלכל היותר הוא אמצעי, כסף, עם המטרה, האור. ראיתי פעם במנהטן שני שלטים המתריעים נגד המרדף אחרי כסף ומעמד. בשלט הראשון הופיעה תמונה של אב שמשחק עם בנו לצד הכיתוב "חצי כסף, כפול זמן", ובשני נכתב "מה הטעם להיות במסלול המהיר של החיים כאשר אין אף אחד שיחבק אותך בסוף".
לעומת איש העסקים עומד מדליק הפנסים, שעליו אומר הנסיך הקטן בליבו: "האיש הזה, כל האחרים היו בזים לו... בעיניי הוא היחיד שאינו נלעג. אולי מפני שהוא לא מתעסק בעצמו, אלא במשהו אחר" (עמ' 45).
עלינו לשאול את עצמנו מהו האור של נר חנוכה בשבילנו. עלינו להתבונן על החיים שלנו ולשאול מהו האור הגדול שאנחנו מחפשים, שאליו אנחנו משתוקקים ומוכנים להתמסר.
בהלכה שבה פתחנו, האוסרת לספור כסף מול החנוכייה, עולה אמירה נוספת. ספירת הכסף מבטאת את האמונה שהכמות היא הפרמטר הקובע בחיים. שני הניסים הגדולים של חנוכה, נס פך השמן וניצחון המעטים על הרבים, מלמדים את ההפך: הכמות היא לא הפרמטר הקובע בחיים, כי אם הרוח - "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'" (זכריה ד, ו).

זיכרון לברכה
אחד המסרים של הנסיך הקטן הוא שהשאלה הגדולה של החיים היא איך אתה מסתכל עליהם. שני אנשים יכולים להתבונן באותה תופעה ולראות דברים הפוכים. לעיתים אדם במהלך החיים יכול לצמוח ולשנות את המבט על המציאות, ודוגמת מופת לכך היא יוסף.
שני השמות שבחר יוסף להעניק לבניו מלמדים רבות על יחסו לחייו הקודמים. לבנו הבכור הוא קורא מנשה, "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בראשית מא, נא). "נשני" פירושו שכחה. יוסף מודה לאלוקים על שהצליח לשכוח "את כל עמלי", כלומר את הקשיים שהוא חווה, "ואת כל בית אבי". יוסף שוכח הכול – את הרע עם הטוב. הדחקת העבר מאפשרת לאדם שחווה אירוע טראומתי להתחיל חיים חדשים. דפוס דומה נוכל למצוא אצל ניצולי שואה רבים, שבחרו שלא לספר לילדיהם דבר על עברם באירופה – לא על המחנות ולא על החיים שקדמו להם, ואף לא על הוריהם ואחיהם, משום שכל זיכרון מן העבר עלול לפתוח מחדש פצעים ישנים.
אולם עם לידת בנו השני משתנה יחסו של יוסף לעברו: "ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלוקים בארץ עוניי" (בראשית מא, נב). יוסף בוחר לזכור את הסבל שחווה, ולא זו בלבד אלא גם לראות את הטוב שפקד אותו "בארץ עוניי". לאור זאת אולי נוכל להבין מדוע העדיף יעקב בברכתו בסוף ספר בראשית את אפרים על פני מנשה אף על פי שמנשה היה הבכור.
יש סיפור במדרש (תנחומא יז) המחדד את אותו כוח מיוחד של יוסף. המדרש מספר על תהלוכת הלוויה של יעקב, שהתחילה בדרכה חזרה למצרים וחלפה בדיוק ליד הבור שלפני עשרות שנים השליכו האחים את יוסף אליו. כאשר ראו אחי יוסף את הבור הם פחדו שמא בזירת הפשע ייכנע יוסף לרגשי הנקם ויפגע בהם. אולם שלא כמצופה, יוסף עמד מול הבור ובירך, "ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה". סיפור זה, אשר חותם את מדרש תנחומא לספר בראשית, מבטא את המקום הנפשי והרוחני שיוסף הגיע אליו - הוא מסוגל להתבונן בכאב ולראות את הברכה בו. התכונה הזאת היא בחינתה של הדלקת נרות חנוכה, להביא את האור למקומות של החושך.

מתוך העיתון בשבע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il