דרכם של סיפורי צדיקים, שהם מסתיימים ב'סוף טוב'. המיוחד בסיפור הבא שלפניכם הוא דווקא בכך שכביכול אין 'סופו טוב', ובכל זאת דווקא בכך גנוז ה'סוף הטוב'.
מעשה בצדיק רבי אהרון מטיטיוב, (שיום ההילולא שלו חל ב- ה' טבת, ויש אומרים טז' טבת), נכדו הבוגר והגדול של הבעל שם טוב הקדוש, שבצעירותו חי בדוחק ועוני גדול. פעם אחת גברה עליו העניות מאד, ולא היו לו אפילו את צורכי השבת.
לא הצליח עוד רבי אהרון להבליג על צערו, ופנה בשבת למתפללי בית הכנסת בטענה: "היתכן שנכדו של הבעש"ט יהיה כל כך נשכח מבני העיר, עד שגם לחם צר ומים לחץ לא יהיה לו"?
אנשי העיר התעוררו, וכל אחד מהנוכחים התחייב לשלם לו סכום קבוע בכל שבוע. הם החליטו גם, שלאחר השבת הם יתאספו וימנו גבאי צדקה קבועים שיגבו את הכסף.
אולם, לאחר שהלכו המתפללים מבית הכנסת, התחרט רבי אהרון על מעשיו, שהרי כל ימיו נזהר מלבקש מתנת בשר ודם, ותמיד סמך על ה' שישלח לו עזרתו מקודש, וכעת עזב את הביטחון בה' וביקש את עזרת האנשים, ואף השתמש לשם כך בזכר סבו הבעש"ט. הצטער מאד רבי אהרון על מעשיו, והתפלל לה' שבני העיר ישכחו אותו, ולא יעשו שום דבר לטובתו. וכך היה. בני העיר שכחו הכול, ולא עשו למענו כלום.
אמר על כך הצדיק רבי דוד משה מצ'ורטקוב – מסיפור זה יובנו דברי המדרש בעניין שר המשקים, "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים – זה יוסף". וקשה – הרי יוסף דווקא סמך על שר המשקים, וביקש ממנו שיפנה בעניינו לפרעה, והסיבה ששר המשקים לא עזר לו זה רק בגלל, ש"לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו"?
אלא שההסבר הוא, שאחרי שיוסף ביקש עזרה משר המשקים, הוא התחרט על כך, ופנה לה' בתפילה שהשר ישכחהו, וכך היה, וזהו בטחונו של יוסף בה'.
סיפור זה מאיר זווית ייחודית בסוגיית הביטחון בה'. עסקנו כאן כבר בנושא זה והבאנו שתי גישות מרכזיות - יש המשליכים על ה' יהבם ונותנים לו לעשות את העבודה במקומם. הם בוטחים בה' שאכן ישלח להם את כל צורכם, ויש מהם שסוברים שמי שינהג כך אכן ה' ישלח לו הכל אף בדרך נס.
לעומתם, יש שאומרים שה' לא הבטיח לנו מעולם שהוא יפתור לנו את בעיות הפרנסה והבריאות וכו',ואם כן לא יתכן שהביטחון כולל חיוב להאמין בכך שהבעיות יפתרו. לשיטות אלו, ביטחון בה' מתבטא בכך שהאדם מאמין שמה שה' עושה הוא תמיד לטובה, ותפקידו של האדם להשתדל וה' הוא הפועל דרכו.
רבי אהרון מטיטיוב מביא כאן למעשה אפשרות ביניים. רבי אהרון רוצה לקבל את פרנסתו ישירות מה' ללא השתדלות (כגישה הראשונה), אך הוא גם מודע לכך שאין הבטחה שהפרנסה תגיע (כגישה השניה). הוא בוחר במודע לחיות חיי צער ודוחק ובלבד שיקבל ישירות מה'.
יש כאן אולי אמירה חשובה, שמי שרוצה להשליך על ה' יהבו ללא מתנת בשר ודם, אל לו לצפות לניסים, אלא עליו להיות במדרגה גבוהה של אלו המוכנים להסתפק במועט. מדרגה זו אינה מתאימה לכל אדם, אלא רק לאנשים גדולים במיוחד.
סיפר לי פעם חבר, שהוא הכיר אדם שבעקבות הרצאה על ביטחון בה', עזב את עבודתו והפסיק להשתדל בענייני פרנסתו. מצבו הכלכלי של אותו אדם הלך והידרדר עד שהגיע למצב קשה. חברי אמר לו, שאכן מי שמוכן להסתפק בלחם בלבד יכול לנהוג בדרך זו, אך מי שרוצה יותר מכך עליו לעבוד לפרנסתו. אולי זה מתאים לסיפור זה. בתחילה - רבי אהרון מרגיש שאין בכוחו לעמוד במדאגה גבוהה זו והוא מבקש מתנת בשר ודם, אך בהמשך הוא מתעלה למדרגה שהוא רוצה שהכל יבוא מה' גם אם יסבול חרפת רעב.
וכך אצל יוסף הצדיק, בתחילה הוא עדיין במדרגה הרגילה ועדיין שרוי בכלא, אך בהמשך דווקא כשהוא מתעלה ומוכן להישאר בכלא ובלבד שהקשר שלו יהיה ישירות עם ה', הוא זוכה להיות האיש שדרכו ה' מוביל את המהלך המרכזי של השגחתו בעולם - " וישלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה".