יט' בכסלו הוא יום ההילולא של המגיד הגדול ממזריטש, מי שהנהיג את תנועת החסידות בדור שאחרי הבעל שם טוב, בטרם התפצלה התנועה לתנועות משנה.
מספרים שכשהיה רבי דוב בר, המגיד ממזריטש, ילד בן חמש, נשרף בית אביו. ראה הילד את אימו ממררת בבכי, ושאל אותה: 'אמא, האם יש להצטער כל כך על אובדן בית'?
'לא על הבית אני בוכה', השיבה האם, 'אלא על שריפת מגילת היוחסין שלנו, שמתחילה בתנא רבי יוחנן הסנדלר'.
'אין בכך כלום', אמר הילד, 'אני אמציא לך שלשלת יוחסין חדשה שתתחיל בי'. (ואכן, זכה רבי דב בר ושלשלת גדולה של צדיקים יצאה מזרעו).
ועוד מספרים – לפני פטירתו של הבעל שם טוב הקדוש, שאלוהו תלמידיו מי ימלא את מקומו. השיב להם: "מי שיגיד לכם כיצד משברים את מידת הגאווה, הוא יהיה לכם לראש".
לאחר הפטירה, פנו התלמידים ראשונה למגיד ממזריטש, ושאלוהו – כיצד משברים את הגאווה?
ענה המגיד: 'מידת הגאווה שייכת לבורא יתברך, כמו שכתוב: "ה' מלך גאות לבש". לכן, אין עצה לעקור מידה זו, אלא חייבים אנו להילחם בה כל ימי חיינו'. מיד ידעו חבריו, שהוא הראוי למלא את מקומו של רבם.
סיפורים אלו מבטאים ביחד רעיון יסודי וחשוב, הצפון בעבודת הנפש המדוייקת על מידת הגאווה. על רוב רובה של עבודת המידות לא הצטווינו במפורש בתורה, וכבר נחלקו הראשונים בשורש החיוב של עבודה זו. ובכל זאת, מצאנו מקור יסודי כללי לעבודת המידות בציווי התורה (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו", ודרשו על כך חז"ל (ספרי עקב יא, כב) "מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום, מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון...". מצווה זו נפסקה במוני המצוות – הרמב"ם (עשה ח), והחינוך (תריא).
ציווי זה להידבק במידותיו של ה' מעורר גם קושי, הרי נאמר על ה' שהוא כועס, האם נצטווינו לכעוס? החינוך ענה על כך, שאצל ה' זהו רק משל, וודאי לא טוב לאדם לכעוס.
ומה עם מידת הגאווה, הרי ה' לובש גאות, האם גם האדם מצווה בגאווה?
מדברי המגיד ממזריטש מתברר, שבנושא זה המבט מורכב יותר. מסתבר, שנטייתו של האדם להתגאות נובעת מנטייתו הטובה ללכת בדרכי ה'. כידוע, תלמיד חכם צריך שתהיה בו שמינית שבשמינית של גאווה. בגאווה צפונה האמירה – 'אני יכול', שהיא חשובה להתפתחות האדם והעולם.
בסיפור הראשון שבו פתחנו, ידע כבר המגיד משחר ילדותו לאחוז, כביכול, במידת הגאווה (החיובית) ולהבטיח שתצא ממנו שלשלת של צדיקים. מבחינה זו, מידה זו אין לשבור, שהרי היא מידתו של ה'.
אולם מאידך, וודאי שמידה זו בגולמיותה פסולה היא מאד, ועל האדם להילחם בה וללטש אותה. ה' יכול להתגאות, כי הוא אכן יכול. האדם, לעומתו לא יכול כלום מצד עצמו, ולכן אין לו כלל במה להתגאות. יתר על כן, ה' שונא גאים, כי הם ממעטים את מקומו של ה', שהרי רק לו יש במה להתגאות.
אם כן – מה עושים? כיצד נדבקים בה' במידה זו?
כאן אנו מגיעים להנחייתו של המגיד. אדם שמתגאה מצד עצמו זו גאווה פסולה, אך אדם שמתגאה בדבר ה' שבקרבו, בבחינת "ויגבה ליבו בדרכי ה'", הרי זו גאווה חיובית. אדם שאומר אני מצד עצמי לא יכול כלום, אבל ה' נתן לי כוחות, ומצד כוחות אלו יש בכוחי לעשות, הרי באמת זו גאווה חיובית. ובמילים אחרות – אדם שנדבק בה', ואחיזתו בגאווה היא מצד שזו מידתו של ה', הרי באמת זו ענווה ולא גאווה, וזה חיובי. לכן, אסור לשבר מידה זו, אלא עלינו לאחוז בה ולהילחם בה כל ימי חיינו, וזו העצה הנכונה בענייני מידה זו.
ומי שיודע מידה זו, הוא יכול להיות לראש, שהרי הראש חייב להיות אדם שיודע שיש בו כוחות להנהיג וכו'. אדם כזה לא יכול לשבור את מידת הגאווה. אך אם יאחז בה, כי היא מידתו של ה', הרי כל כולו ביטול לה', וזו מידה טובה. (ומי לנו גדול מהבעש"ט עצמו, שלפני פטירתו לחש – "אל תבואני רגל גאווה", שבמידה זו אחז ונלחם נגדה כל ימי חייו עד נשימתו האחרונה, והיא הביטול לה' מתוך כוחות ועצמה).
וכך גם יוסף הצדיק בפרשתנו, שחלם חלומות גדלות של מלכות, עד שדימו אחיו לראות בהם חלומות של גאווה. אך אביו שמר את הדבר, והרי הוכיח סופו של יוסף על תחילתו, שמחל וריצה את אחיו, וקרבם וגדלם, וכל מלכותו הייתה רק "להחיות עם רב".
ויהי רצון, שנזכה כולנו להיות בבחינת "ויגבה ליבו בדרכי ה'", להביא דבר ה' בגדלות מתוך ביטול שלם אליו יתברך!