בפרשתנו אנו קוראים על יציאת מצרים, ובעקבות כך נעסוק מעט בתהליך היציאה והקשרו לפסח. משמעות המילה "פסח" היא כידוע דילוג, מלשון הפסוק "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים" (שמות י"ב, כז). למעשה, זהו אחד המאפיינים של גאולת מצרים - הדילוג והחיפזון (שמות י"ב, יא):

וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לה'.

המדרש (מכילתא בא, פרשה ז', אות מ"ד) מתאר כי החיפזון של יציאת מצרים הקיף את כלל הגורמים השייכים בהתרחשות זו; המצרים שהזדרזו לגרש את ישראל, עם ישראל שהזדרז לצאת והקב"ה שהזדרז להוציא את ישראל:

רבי יהושע אומר: ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון ישראל. אתה אומר כן, או אינו אלא חפזון מצרים? כשהוא אומר "כי גורשו ממצרים", הרי חפזון מצרים אמור...
אבא חנן משום רבי אלעזר אומר: זה חפזון שכינה, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות (שיר השירים ב', ח).

מהי, אם כן, משמעות החפזון? מדוע דווקא הוא מודגש כמאפיין מרכזי ביציאת מצרים?

השאלה מתחדדת לאור הפסוק המפתיע בספר דברים (ט"ז, ג):

שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

בפסוק קצר בספר דברים, בוחרת התורה להדגיש דווקא את החפזון, כמאפיין של חג הפסח והחיוב לאכול מצה. המהר"ל[1] ובעקבותיו הרב קוק[2] כתבו כי החיפזון מבטא עיקרון בסיסי בגאולת ישראל:

שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת ממצרים, כי מה שהיו יוצאים בחפזון בלי המשך זמן, מורה שיצאו במדריגה ובמעלה עליונה, והפעל שבא משם נעשה בלי זמן, לא כמו דברים הטבעיים שכל פעולתם בהמשך זמן אבל כאן היה גאולתם שלא בטבע ולכך היה בחפזון בלי זמן.

החיפזון מבטא דבר שאיננו מתרחש בתהליך איטי והדרגתי. התהליך מסמל את הטבע, אך חיפזון מסמל את מה שמעבר לטבע. על כן, יציאת מצרים, שהיתה תהליך אלהי ועל-טבעי, נעשתה בחיפזון; בעקבות כך הקב"ה מדלג ופוסח על הבתים ולכן גם הכנת המצה נעשית בחיפזון. הרמב"ם[3] מסביר כי גם דיני קרבן הפסח - לאכול צלי ולא לשבור עצם - נועדו כדי לאכול בחיפזון.

זאת אומרת, החיפזון מלמד אותנו שיציאת עם ישראל ממצרים היא דבר עליון כל כך, שאיננו מתאים לכלים הטבעיים של העולם. יציאת עם ישראל לחירות היא יציאה שחייבת לבוא בחיפזון, כלומר, חייבת להיעשות בדרכים שמעל הטבע.

ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף התברר שליציאת עם ישראל ממצרים הייתה השפעה גם מחוץ למצרים, השפעה על העולם כולו. מכות מצרים פעלו בכל איתני הטבע והחלו את תיקונם, קריעת ים סוף היוותה שיא של הופעה אלהית בתוך המציאות הטבעית, מתוך השגחתו על עם ישראל. למעשה, כל אלו מלמדים אותנו על המשמעות הרחבה של יציאת מצרים, מעבר לגאולתם הפרטית של ישראל.

מכל האמור עד כה, מתברר לנו שביציאת עם ישראל לחירות מתחיל למעשה תהליך תיקון העולם; היציאה ממצרים החלה את התיקון של כוחות הרשע בעולם. החיפזון של יציאת מצרים, המדרגה האלהית המיוחדת שנתגלתה ביציאת מצרים, היוותה בשורה חדשה לכל העולם.

בעקבות כך, מיד לאחר קריעת ים סוף, בא עמלק ונלחם עם ישראל. האמירה המשמעותית של יציאת ישראל לחירות, הקריאה למוסריות, תיקון ואלהות בעולם - מרתיעה את אומות העולם, ובתגובה מופיע עמלק ומנסה להתמרד ולהלחם כנגד קריאה זו.

עליו ללמוד מהחיפזון של יציאת מצרים שגאולת ישראל היא דבר על טבעי שאיננו פועל בדרכי הטבע של העולם. עלינו לזכור זאת בשעות קושי ותמורות במהלך הגאולה, להאמין בהשגחת ה' עלינו, ולקוות כי נזכה לראות בחיפזון ה' בהצלתנו וגאולתנו השלמה.
[1] 'אור חדש' בהקדמה "כי הדבר שהוא בזמן..." וכן במהר"ל על ההגדה, עמוד נ"ג "כי מה שהיו יוצאים בחיפזון...".
[2] מאמרי ראיה, עמוד 165; עולת ראיה, ח"ב עמוד רפ"ז.
[3] מורה נבוכים חלק שלישי, פרק מו.