"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (כא א)
מניין שחייב להראות לו פנים - שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (עירובין נד א)


א. חובת הרב כלפי התלמיד
חייב הרב ללמד את תלמידו עד שיבין התלמיד את הדברים. ולא די בהבנה פשוטה, אלא צריך שיבין התלמיד את דברי הרב עד שיוכל התלמיד לומר את הדברים בלשונו.
אמנם, הדבר תלוי ברמתו של התלמיד, ועם כל תלמיד צריך הרב להתנהג לפי רמתו, ולהסביר לו עד היכן שיכול להשיג.
עוד חייב הרב להסביר דבריו לתלמידיו, לבאר להם מדוע אמר כך או אחרת.
וצריך הרב להאיר פנים לתלמידיו, לקרב אותם אל התורה ולהאהיב אותה עליהם.
ואל יתייאש מתלמידיו, אלא יאמין ביכולתם ובהצלחתם, אפילו אם בתחילת הלימוד קשה להם מאד.

ב. מי קובע מה ילמדו
רב המקבל משכורת מתלמידיו, הרי הוא 'שאול' להם, והם המחליטים מה ילמדו.
רב המלמד בחינם, הוא המחליט מה ילמד עם תלמידיו. והטעם שאף על פי 'שאין אדם למד תורה אלא במקום שלבו חפץ', הרי גם הרב בכלל זה, ועוד שהשוכח דבר אחד ממשנתו מתחייב בנפשו, ואם חושש הרב שישכח משנתו, הרי זה עדיף על מעלת 'במקום שלבו חפץ' של התלמידים.
לשיטת הט"ז (ועוד פוסקים), בזמנים שלפני החגים (30 יום), הרב מחויב ללמד את תלמידיו את הלכות החגים (היינו פסח וסוכות). לשאר פוסקים, אין חובה ללמד אז, אך אם באים שתי שואלים, אחד שואל בעניין החג ואחד בעניינים אחרים, חייב הרב לענות תחילה לשואל בעניין החג.