התעוררות הרצון בירושלים - רצון או כפייה
בפרשתנו כתוב על הקרבן "יקריב אותו לרצונו לפני ה'". חכמינו ז"ל למדו מהמילים "יקריב אותו" – שהמקריב את קורבנו עושה את זה בעל כורחו, בכפייה. ומהמילים "לרצונו" למדו חכמים שהוא מקריב את הקרבן לרצונו. והדברים נראים תמוהים, שכן איך ייתכן מצב של כפייה ורצון בעת ובעונה אחת?
התשובה לכך מסתתרת בהמשך הפסוק, בכתוב "לפני ה'". נכון שבתחילה כופים את האדם, מאלצים אותו להגיע לירושלים, לבית המקדש. אך ברגע שהוא ניצב שם לפני ה' – הוא משתנה. כשהוא נפגש עם המקום היפה ביותר בעולם, נויו של עולם, כשהוא חווה שם קדושה עילאית, כשהוא רואה עשרה נסים גלויים, כשהוא רואה פני כהן גדול שמזהירים כזוהר הרקיע, כשהוא מריח את ריח הקטורת, כשהוא שומע את שירת הלוויים בשיר שלא נשמע כמותו מעולם, כשהוא מרגיש את השראת השכינה בפועל ממש – כל אלו מעוררים את הרצון הפנימי שלו להיות נקי וטהור מאותו חטא שנפל בו, ובאופן מיידי הוא מקריב את הקרבן, מתוך רצון ושמחה.
גם הגאולה מתחילה בכפייה ומסתיימת ברצון
התהליך הזה דומה מאוד לתהליך שאותו עובר עם ישראל בתקופת הגאולה. יש דברים בתהליך זה שבאים עלינו בתחילה בכפייה, ורק מאוחר יותר מתעוררת בנו ההבנה הפנימית שמביאה עמה התלהבות של קדושה.
מהלך זה נרמז בפסוק בשיר-השירים: "מושכני, אחריך נרוצה". בתחילה הקב"ה הוא זה שמושך אותנו אליו, הוא כופה עלינו הר כגיגית. רק אחרי שאנחנו באים אליו ואנחנו חווים את מהלך הגאולה, רואים אותו עין בעין, אז משהו בתוכנו מתלהט ואנחנו מתלהבים מרוב אור וקדושה ואף אומרים בקול גדול: "נעשה ונשמע". אנחנו נושאים תפילה שתהליך הגאולה של עם ישראל יעלה ויתחזק. אנו מוסיפים יותר אומץ, יותר שירה, יותר רצון, יותר שמחה. ומתוך כך תבוא גאולה שלמה. "שמֵחַ נפשנו בישועתך".

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה". קריאה לבעל קורא
בתקופת מחלתו של הרב זצ"ל היה שלב שבו הרב היה בביתו והיו מתפללים אצלו מניין מצומצם של אנשים. ליל שבת אחד שאל הרב זצ"ל את מי שסעד אותו בלילה: מה עם הבעל קורא של תפילת שחרית בבוקר? האם הודיעו לו שהוא צריך לקרוא בתורה? האם הוא הכין את הקריאה?
אמרו לרב שכעת מאוחר בלילה. אחרי חצות. אין אפשרות להודיע לו. בכל מקרה הוא יודע שזה תפקידו וחזקה על שליח שעושה שליחותו. מן הסתם הוא יגיע לתפילה כמו בכל שבת ויקרא בתורה. כשהגיע הבעל קורא לתפילה בבוקר סיפרו לו שהרב שאל אם הוא הכין את הקריאה. התפלא הבעל קורא ואמר להם שהוא באמת שכח להכין אותה, ונזכר בכך רק אחרי האוכל בליל שבת. ישב אחרי האוכל והכין את הקריאה עד שלוש לפנות בוקר. בדיוק השעה שבה הרב לא שאל עוד על הקריאה של הבוקר.

סוד עיבור החודש – נתקשה בו משה רבנו
השבת היא שבת ראש חודש וגם שבת החודש. לכן השבת אנו נקרא בפרשת החודש, שם כתוב )שמות י"ב א'-ג'(: "וַי ֹאמֶר ה' אֶל משֶה וְאֶל אהֲרן בְאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמ ר. הַחֹדֶש הַזֶה לָכֶם ראש חֳדָשִים ראשֹון הּוא לָכֶם לְחָדְשֵי הַשָנָה. דַבְרּו אֶל כָל עֲדַת יִשְרָ אֵל לֵאמר בֶעָשר לַחדֶש הַזֶה..." וכו'. מבאר רש"י: "החודש הזה – הראהו לבנה בחידושה ואמר לו, כשירח מתחדש יהיה לך ראש חודש". אחר כך רש"י אומר: "ואין מקרא יוצא מדי פשוטו, על חודש ניסן אמר לו זה יהיה ראש לסדר מניין החודשים שאייר קרוי שני, סיון קרוי שלישי". ועל מה שכתוב: "הזה – נתקשה משה על מולד הלבנה באיזה שיעור תיראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבעו את הלבנה ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו..." אז רש"י אומר שזה היה בבין השמשות. פשט הפסוק הוא, שאמר לו הקב"ה למשה רבנו שיקרא לחודש הזה "ראש חודשים" באופן שניסן ייקרא חודש ראשון, אייר ייקרא חודש שני, סיון חודש שלישי וכן על זה הדרך. וכשאמר לו "הזה" הראה לו באצבע כי משה רבנו התקשה בעניין מולד הלבנה. ובאמת מולד זה קשה מאוד, חשבונות הלבנה זה קשה מאוד, קידוש החודש זה קשה מאוד, ואחד הסימנים שזה קשה, ברמב"ם יש בדרך כלל הערות או הארות והשגות של הראב"ד. וכשמגיעים להלכות קידוש החודש הוא אומר שהוא משאיר את זה לרמב"ם כי סוד העיבור הוא קשה מאוד. חשבונות של מולד הלבנה זה באמת קשה. והעיבור זה קשה מאוד. ולכן זה נקרא "סוד" העיבור. ועם ישראל ידע את זה עוד מהיותם במצרים.

החודש הזה לכם ראש - אתם תהיו ראש לכל האומות
אומר ה"אור החיים" הקדוש על הפסוק "החודש הזה לכם ראש חודשים", ללמדנו שעם ישראל יהיו ראש לכל העמים, כמו שאומרים על הפסוק "בשמים ראש" שהכוונה בשמים חשובים. ובאמת, עם ישראל קובעים את מולד הלבנה ואת מניין החודשים ואת זמני המועדים. והנה, מיד כשיצאו עם ישראל ממצרים נבחרו להיות לעם הנבחר וזהו שאומרים "אתה בחרתנו מכל האומות", וזהו שכתוב "החודש הזה לכם - ראש חודשים".

קריאת התורה וההפטרה כשיש שלושה ספרים וסדר הקדישים
השבת מוציאים שלושה ספרי תורה. בסדר הקריאה אין הבדל בין האשכנזים לספרדים, רק בהפטרה הספרדים נוהגים לקרוא בנוסף להפטרה של השבוע עוד פסוק ראשון ואחרון של ההפטרה שיש בה עניינא דיומא. יש הבדל בסדר אמירת הקדישים בין הנוהגים כדעת מרן השולחן ערוך לבין הנוהגים כדעת ה"חקרי לב", ובין הנוהגים כדעת המשנה ברורה לבין הנוהגים כדעת חכמי אשכנז שהנהיגו כמנהג ירושלים. לדעת הספרדים אומרים שני חצאי קדיש, האחד אחרי הקריאה של שבת וראש חודש והשני אחרי הקריאה של שבת וראש חודש "וביום השבת" וכו', ואחרי הקריאה בספר השלישי שבו קראו את הקריאה של שבת החודש "החודש הזה לכם ראש חודשים". לדעת האשכנזים אומרים חצי קדיש אחרי הקריאה בספר השני שבו קראו את הקריאה של שבת וראש חודש - ובזה יש שני מנהגים, יש מנהג שמניחים את שלושת הספרים על הבימה ואומרים על שלושתם חצי קדיש וכפי הסדר המבואר לעיל, ויש מנהג שאומרים חצי קדיש כאשר הספר השני והשלישי מונחים על הבמה. וכל אחד ואחד ינהג כפי מנהגו.

מסירת בגדים ורהיטים משומשים לגמ"חים לטובת נזקקים
נהוג, שבכל שכונה ושכונה מחזיקים קרנות של גמ"חים, יש גמ"חים של השאלת ספרים ויש גמ"חים שונים אחרים מכל הסוגים. בין הגמ"חים יש גם גמ"חים של השאלת בגדים, שמטרתם לקבל בגדים מאנשים שלא רוצים ללובשים עוד, ובאים אחרים שמעוניינים בהם ולוקחים אותם ללא תמורה. אשריהם ישראל. בכל השנה, יש לכל מוסרי הבגדים לנקות אותם ולמסור אותם במצב טוב וראוי ללבישה. לפני חג הפסח - כשיש רגילות לבדוק את כל מה שהצטבר בבית במשך השנה ובין הדברים יש בגדים רבים שמבקשים להוציא מהבית ]ויש שגם מוציאים שולחן או כסאות או שרוצים להחליף אי אלו רהיטים - ישתדלו שלא לזרוק אותם סתם לזבל כי מי יודע אם יש בין האוספים את הזבל כאלה שאינם בני ברית ולוקחים את זה לעצמם, אלא יחפשו גמ"חים שאוספים רהיטים משומשים למסור אותם הלאה וכך ייטיבו עם משפחות מי שזקוק להם והוא מעם ישראל[, עליהם להשתדל למסור את הבגדים שאין בהם צורך לגמ"חים שמטפלים בביגוד משומש באופן שיוכלו למסור אותם לאחרים הזקוקים להם.
ברכת האילנות
ביום ראשון ב' בניסן )נכון לשנת תשנ"ח( מברכים ברכת האילנות, ולא יברכו בשבת ברכת האילנות, שכן יש גזרה שמא יקטוף מהאילנות פירות וכדו', כמו כן מרן בעל ה"בן איש חי" זיע"א כתב שאין לברך ברכת האילנות בשבת משום שיש בזה איסור "בורר" של הנשמות והניצוצות שבאים לתקן בברכה זו, ובספרו אורח חיים כתב שלא עושים תיקונים ביום שבת. מצוה זו חשובה מאוד מאוד גם לפי הפשט וגם לפי הקבלה, ולכן אין לדחות מצוה זו כמו אותם הנוהגים לברך את ברכת האילנות ביום ראשון של חול המועד, אלא יזדרזו ויקדימו את ברכת האילנות כבר ביום ב' ניסן שיחול השנה )תשנ"ח( ביום ראשון בשבוע
הנני שואל את כבוד גאון עוזנו ותפארתנו מרן הראשל"צ שליט"א שאלה בענייני הפסח. ידוע שישנם מנהגים מנהגים בפסח בקהילות השונות. ויש הרבה מנהגים שלכאורה בטל טעמם, כגון שרויה לבני אשכנז, תבלינים מסוימים, קטניות מסוימות לבני מרוקו וצפון אפריקה. יש רבנים שנוטים לומר, שבהבטל טעם המנהג יש לבטל את המנהג ולא להחמיר כאבותינו. וידוע, שכבוד הרב מחמיר מאוד בשמירת מנהגים. האם יוכל הרב לבאר לנו את טעמו לחומרא,
סיכומו של דבר: אדם שרוצה לשנות ממנהג אבותיו, צריך ללכת לרב ולשאול אותו האם הוא יכול לשנות ממנהגו או לא. ואם הרב יאמר לו שהוא יכול לשנות, יש שיכולים לשנות ולבטל את המנהג גם בלי התרה, כמו למשל חייל בצבא שבכל שנה רגיל לשתות תה עם תמר, וכשבא לצבא מגלה שאין שם תמרים ולא יכול להמתיק את התה אלא עם סוכר, אין לו צורך לעשות התרה שכן הוא לא מבטל את המנהג שלו, ורק בצבא שאין לו בררה אחרת ישתה תה עם סוכר, וכשיגיע לביתו ימתיק את התה עם תמר. אבל אם אדם רוצה לבטל מנהג ממש, צריך לשאול את הרב, והרב ישאל אותו ויחקור איך קיבל את המנהג, האם זה מנהג של אבותיו או מנהג שהוא על פי דין או שמא המנהג הזה הוא בכלל בטעות, ויחליט הרב אם לבטל את המנהג או להפר את המנהג או לבטל את המנהג ויעשה לו התרת נדרים, ובלבד שלא יהא אדם רב לעצמו. ובכל אופן, כפי שהקדמתי: "אל תטוש תורת אמך"! והנה בפסח יש הרבה מנהגים, ולכל עדה ועדה יש את המנהג שלה, על כן אסור לאדם לזלזל במנהגים של אחרים, ואם נהגו - לכל מנהג ומנהג יש שורש ומקור וצריך להזהר שלא לבטל את המנהגים. ואם יש בעיה מיוחדת שיש מנהג שכלל לא ידוע מהיכן הגיע ומה המקור שלו - יש לו לזכור ולדעת מאיפה הגיע המנהג שלו. למשל, המנהג של אכילת מצה שמורה - הנה בליל פסח לכולי עלמא צריך לאכול בליל פסח מצה שמורה, ובשאר ימות החג יש מחלוקת אם חייב או לא, ובליל פסח מצה לאכול מצות שמורות עבודת יד ואם לא - יכול לאכול מצה שמורה עבודת מכונה. ויהי רצון שנזכה השנה לקיים ולאכול: "על מצות ומרורים יאכלוהו" וגם מצות, ומרור וקרבן פסח נוכל לאכול בבת אחת, ואיך נאכל את זה? ילמדו אותנו משה ואהרן.

אחרי מצוותיך תרדוף נפשי
סיפר הרב שהייתה לו לחכם צדקה הזקן חלקת שדה שזורעה חיטין כל שנה ומקיים בה מצוות התלויות בארץ, ובחיטין היה משתמש להכנת מצות לפסח. רצה מאוד חכם צדקה לקיים מצוות "שכחה", ואיך יקיימנה? קרא לרב לקצור עמו את התבואה ולהכין את העומרים. אז תפס חכם צדקה הזקן את הרב והחל לעשות עמו סיבובים בחום השמש, ולאחר שכבר הזיעו והתעייפו עצר לפתע ואמר לרב: נו, מהר מהר לאסוף את הכול ולבוא הביתה, מהר מהר, ובתוך כך זכה ושכח איזה עומר בשדה.

מצות לחם עוני
סיפר הרב, שפעם בהיותו הרב הראשי, רצו בממשלה לבטל את הסבסוד על מחיר המצות לפסח. הרב ביקש וקבע פגישה עם שר האוצר משה נסים, שר המסחר שרון ויו"ר ההסתדרות קיסר. שר התעשייה והמסחר התפלא למה צריך סבסוד ואמר: כמה אוכלים? שתי מצות בליל הסדר? בשביל חבילה אחת צריך סבסוד? הרב ביקש משרון שיקרא לנהג שלו, הגיע הנהג והרב שאל אותו, כמה ילדים יש לך? שבעה! כמה מצות אתם צריכים לחג? שבע חבילות! שאל אותו הרב, ולמה לא מספיק לכם כמו שרון? ענה הנהג ואמר: הוא יש לו בשרים בלי סוף ודגים וכו', אז מספיקה לו חבילת מצות, אנחנו, מה יש לנו? הילדים אוכלים מצות ומצות ומצות. אמר לו הרב: נו, תשמע מה שהוא אומר! ובא הכול על מקומו לחיים טובים ולשלום.

מוציא מצה
כשהיה הרב מלמד הלכות מצה לפני פסח, היה מזכיר שיש אומרים לאכול רק מצות עבודת יד ואסור לאכול מצות מכונה, ויש אומרים הפוך, עדיף מצות מכונה ממצות יד, והרב צבי יהודה קוק ע"ה היה אומר לאכול דווקא מכונה, ואמר על כך את הפסוק "נפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפֹּלה".

בל ייראה ובל יימצא
סיפרה הרבנית, שפעם לאחר בדיקת חמץ, שכידוע הרב היה מדקדק בה מאוד ולוקחת לו הבדיקה בחורין ובסדקין כמה שעות, קם הרב משנתו ואמר לרבנית: יש חמץ בבית! נסו לחשוב מה ואיפה והיכן. נזכרה הרבנית שהשאילה את שואב האבק למישהו, הלכה ומצאה שהחזירו את השואב ללא שרוקנו את שקית הפסולת וכנראה היו בה פירורים, השליכו את השקית לפח וחזר הרב לישון. שוב קם הרב ואמר: הרבנית, יש חמץ בבית! לאחר מחשבות רבות ובדיקות (אומרים שהרב אמר שזה משהו שקשור אולי לתרופות) מצאו שקית עם ויטמינים שיש בהם מרכיב מחיטה, שמישהו הביא לרבנית והיא לא פתחה בכלל לראות ודחתה זאת לאחר פסח.

והזרתם את בני ישראל
בשיעורו של הרב בבית הכנסת "טוויג", הזהיר הרב שלא לאכול חמץ ליד הספרים, כי ייתכן שייפול פירור לספר, ויבוא האדם בפסח ללמוד בספר ובלא משים יטעם את הפירור שמונח בספר. אחד מלומדי השיעור החל מתווכח, איך ייתכן ואיך יכול להיות, מי אוכל פירורים מתוך הספר?! תוך כדי דיבור הבחין הרב שהלה מלחלח את אצבעו ברוק פיו. הרב מייד פנה אליו: מה זה? מה עשית? הלה תמה ואמר לרב: לא עשיתי כלום, מה הרב רוצה ממני? אמר לו הרב: תראה את האצבע שלך רטובה, למה זה? והאיש אינו יודע. אמר לו הרב: הנה, בלי מחשבה, ראית את השומשום הזה על השולחן ועל מנת לאוכלו הרטבת את האצבע ברוק ואינך שם על לב, ומכאן תלמד לפסח!

אשרי אדם שומע לי
ידוע אשר סיפר הרב, שפעם היה בחתונה נכבדת והיו שם עוד אדמו"רים, והשליכו על החתן והשושבינים חיטים צבעוניות. הרב ניקה את הכובע שלו, כי נתקע גרגיר חיטה בקפלים של כובע הראשון לציון, ואמר הרב לאדמו"ר שעל ידו שינקה את השטריימל החבוש לראשו, שמא נכנסו גרגירי חיטה לתוכו וכשיגיע חג הפסח ישכח מכל הסיפור ועלול להיכשל ח"ו. אותו אדמו"ר דחה וביטל את דברי הרב. באמצע ליל הסדר נשמעו דפיקות על דלת ביתו של הרב, והנה קבוצת חסידים באה ובפיהם טענה: למה הרב קילל את הרבי שלנו! הרב השיב להם: אני? מה פתאום? למדתי מבבא סאלי רק לברך. סיפרו לרב שבאמצע הסדר ב"שולחן עורך", כשהביאו לפני האדמו"ר את המרק, ראה גרגיר חיטה צף בצלחת! נהייתה מהומה, איך ומנין בא הגרגיר, ותוך כדי דיבור נופל עוד גרגיר מהכובע לצלחת. נזכר האדמו"ר ואמר: אה, זו הקללה של הרב אליהו. אמר להם הרב: אני אמרתי רק הלכה, לא קיללתי, ועכשיו תאמרו לאדמו"ר שיצניע את הכובע עם כל כלי החמץ עד צאת החג.
וידוע שהרב היה אומר תמיד, שמי שלומד הלכות פסח, אז נברא מלאך מיוחד מהלימוד ששומר אותו שלא ייכשל באיסור בפסח, וכן על זה הדרך בכל דבר הלכה. "שירו לא-ל כי החודש הזה לכם ראש חודשים" שבת שלום וחודש טוב