בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בחוקותי
לחץ להקדשת שיעור זה

בחוקותי התשע"ח מדברי הרב אליהו זצוק"ל

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

איר תשע"ח
8 דק' קריאה
יום ירושלים
"וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ"
כאשר ישראל עמלים בתורה, הם זוכים לברכה המיוחדת של "ונתתי שלום בארץ".
שואל בעל 'אור החיים' הקדוש: "צריך לדעת למה הוצרך לומר זה, אחר שכבר אמר 'וישבתם לבטח'? ואולי שיכוון על עם בני ישראל עצמם, שלא יהיה להם פירוד הלבבות, שיטע ה' ביניהם שלום ורעות". וכך מבאר ה'אבן עזרא': "'ונתתי שלום בארץ' – ביניכם". וכן הרמב"ן: "שיהיה שלום ביניכם, ולא תילחמו איש באחיו". רואים אנו שגם אם יש ברכה בארץ, בתבואה ובפירות השדה, אם יש פילוגים בעם, חילוקי דעות ומחלוקות, הרי שאין הברכה מושלמת. שלמותה של הברכה היא רק במצב שכל השפע מגיע מתוך שלום פנימי ואחדות מלאה. לכך זוכים כאשר לומדים תורה ומקיימים את מצוותיה.

"וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם"
''ואכלתם לחמכם לשבע' - אוכל קימעא והוא מתברך במעיו" (רש"י בשם תורת כהנים כ"ו, ו')
אחת ההבטחות שהתורה מבטיחה אם יעמלו ישראל בתורה ויקיימו את מצוותיה היא, שיהיה האוכל מתברך במעיים ויהיה בטחון בארץ. כוונת הברכה של "ואכלתם לחמכם לשבע", על פי פשט דברי רש"י היא, שיהיה שובע גדול בארץ, ומתוך שאדם שבע, אין הוא מרגיש צורך לאכול, ומשום כך די לו באכילה מועטת.
ביאור נוסף ע"פ דברי האוה"ח הקדוש, זאת על פי הגמרא במסכת מגילה:
פעם אחת שלח רבה את אביי להביא משלוח מנות למרי בר מר שהיה עשיר, והאכילו אותו לפני שהלך אליו כי חששו שיאכל מכל המעדנים שיש בבית מרי בר מר. ובכל זאת, כשהגיע אביי לבית מרי בר מר, הביאו לו ששים סוגי מעדנים בששים צלחות והוא אכל מהכל ואפילו את הצלחות רצה לאכול. וכתבו המפרשים שם שהכוונה לצלחות העשויות מעוגה או מסוכר. ושם הגמרא אומרת שאביי אכל בתאבון רב למרות שהיה כבר שבע, משום ש"רווחא לבסומי שכיח" (תרגום: לדבר טעים יש מקום) (מגילה ז' ע"ב). מכאן למדנו, שכשאדם נמצא במצב של עונג רב, הוא יכול לאכול מאכלים ומעדנים למרות שהוא שבע. ולפי זה מובן שהתורה אומרת שכאשר עם ישראל עמלים בתורה, הם יזכו לכך שהלחם של ארץ ישראל יהיה כל כך טעים שיאכלו אותו גם במצב של שביעה ובלי שום לפתן.

"רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה" (הפטרת בחוקותי, ירמיהו י"ז, י"ד)
ירמיהו הנביא נקט בלשון יחיד: "רפאני", ואילו אנו בתפילה משתמשים בלשון רבים: "רפאנו". וכבר הקשה הטור (אור"ח סי' קט"ז) על כך, שכן אסור לשנות את לשון הפסוק! אחד התירוצים הוא, שהאיסור לשנות קיים רק כאשר האדם אומר את הפסוק כחלק מקריאתו בכתובים, אבל אם הוא אומרו כחלק מתפילתו – מותר.
עוד יש לדקדק בפסוק זה. מדוע אומר ירמיהו: "רפאני... וארפא"? מה פישרה של כפילות זו? אפשר לבאר זאת לאור דברי רבינו האר"י ז"ל, שכל מחלה גופנית נובעת מקלקול רוחני. לכן אומר ירמיהו: "רפאני ה'" – מבחינה רוחנית, ואז לבטח גם "ארפא" – מהמחלה הגשמית.

זכירת ירושלים ביום שמחה - המפתח לבניין
כל אדם, ודווקא חתן בשיא אושרו, מחויב לזכור את ירושלים ולהצטער על חורבנה, וזהו המפתח לראות בבניינה במהרה בימינו. לזכור את ירושלים זו לא איזו הנהגה של חסידות, אלא פסוק מפורש: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". מי שלא זוכר את ירושלים נענש חלילה. ולא זכירה בלב בלבד, אלא בפיו צריך אדם לזכור את ירושלים, שנאמר: "תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי".
מלבד הזכירה הזאת יש זכירה מיוחדת ביום שמחתו של אדם, שנאמר: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". והגמרא אומרת שהכוונה על חתונה שהיא ראש השמחה ובה צריך כל חתן לשים "אפר מקלה" בראשו במקום תפילין (שולחן ערוך).
עוד אמרו חכמים, "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה". ללמדך כי הזיכרון הזה הוא כל כך חיוני עד שהוא זה המביא את בניינה. ואם לא יתאבל עליה, חלילה לא יראה בבניינה. כמו שנאמר "שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה".
הזיכרון הזה יכול להיות בדרכים שונות, ובאמת חכמינו לימדו אותנו כמה דרכים. הרמ"א מוסיף על המנהג הזה, מנהג של שבירת הכוס. "ויש מקומות שנהגו לשבור כוס בשעת חופה, או לשים מפה שחורה, או שאר דברי אבלות בראש החתן" ("כל בו"). בגמרא (ברכות לא) מובא שבחתונה של מר בריה דרב הונא "חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו". ושם בביאור רש"י תמצא שבשמחתם היתירה היו נראים כפורקי עול, ולכן רצה להחזיר אותם לזכירת החורבן ושבר כוס ששווייה ארבע-מאות זוז. ללמדך עד כמה חשובה הזכירה הזאת, שהיה מוכן לשבור כוס כל כך יקרה ולא חשש ל"בל תשחית". כי אי זכירת ירושלים היא הרבה יותר משחיתה מכוס יקרה של ארבע-מאות זוז.
הבן איש חי הביא שאלה, האם לשבור כוס שלמה או שבורה, ואמר לשבור כוס שלמה, ששבירת כוס שבורה מלמדת שאין חשיבות אמיתית לירושלים בעיניו. כך הוא ירגיש שאין שמחתו שלמה, והוא משתתף בצער החורבן. וכן מה שנוהגים האשכנזים, ששוברים צלחת בעת עריכת התנאים, זה גם משום אותו העניין שהוא זכר לחורבן.
שבירה מתוך שברון לב
כשחתן שובר את הכוס, צריך לשבור אותה מתוך שברון לב אמיתי על חסרונו של בית המקדש, ולצערנו היום עושים מזה עניין של צחוק והפגנת גבורה של החתן גרידא. פעם לא היה החתן שובר את הכוס כלל, אלא היה אחד מהקהל שובר את הכוס. אחר כך הנהיגו שהחתן ישבור את הכוס על-ידי שזורק אותו על הקיר ומתנפץ. היום כבר נותנים לו את הכוס שישבור אותה ברגלו, וכולם צועקים "מזל טוב, מזל טוב". וצריך ללמד שזה בגלל החורבן ולדבר על כך לפני שבירת הכוס.
זו הסיבה שתיקנו לומר את שני הפסוקים של "אם אשכחך", ולא רק פסוק אחד, שהרי כך כתבה הגמרא וכך הביאו הרמב"ם וה"שולחן ערוך", ועלינו ללכת בדרכם. ויהי רצון שנראה עין בעין את כל דברי הנביאים המדברים על בניינה השלם של ירושלים ובית המקדש בתוכה.

ביטחון בקרב - "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד".
פעם סיפר לי אחד הקצינים דבר שלא מצא חן בעיני, ולדעתי זה דרך גויים, ואין נאה לעשות כן. יש כמה חיילים בלבנון, שכשיוצאים לפעולה הם מוסרים פתק לחבריהם ושם כתובים דברים כעין צוואה, במידה שלא יחזרו משם.
אני נזעקתי על דבר זה, לפי שדרכנו דרך הביטחון שבוטחים בקדוש-ברוך-הוא שיציל אותם, ככתוב "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם". ואם יש את רצונם לשפוך את לבם, שיעשו זאת באמירת תהלים, אבל לא בשברון לב ובייאוש שכזה. וברור שאין מי שימנע מהם לקחת אתם ספר תהלים ולומר את הפרק של "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי" או את הפרק של "מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי בך" , או "למנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה. ובוודאי שתהיה בזה יותר תועלת.

תפילת השל''ה לערב ראש חודש סיון
תפילה נפלאה שתיקן רבינו השל"ה הקדוש עבור הורים. תפילה לזכות לילדים טובים, ושיהיו הילדים יראים ושלמים, בתורה, יראה ומידות טובות תפילת חובה לכל אב ואם בישראל! את התפילה טוב לומר בכל עת, אולם בפרט בערב ראש חודש סיון, כפי שכותב השל"ה בעצמו: "וליבי אומר לי שעת רצון לתפילה זו בערב ראש חודש סיוון".
ערב ראש חודש סיון - שעת רצון מיוחדת לומר את תפילת השלה, היא בערב ראש חודש סיוון, נוהגים בתפוצות ישראל שיתפלל כל אחד על עצמו ועל זרעו שיהיו לומדי תורה ושילכו בדרכים ישרות ושיצליחו בכל צרכיהם וזיווגיהם.
התפילה המודפסת מהשל"ה הקדוש ברוב הסידורים הינה רק חלקה הראשון של התפילה, ובסדור "שער השמים" סדור השל"ה בדפוס ראשון הביא בשם נכדו של השל"ה המשך ישיר לתפלה זאת כמובא בהמשך הדף, ויש מקומות שתפילה זו נקראת בשם "תפלת אבות על בנים" והבאנו כאן באתר את התפילה בשלמותה על פי סדור השל"ה דפוס ראשון.
וזה לשון השל"ה בספרו (של"ה מסכת תמיד פרק נר מצוה ענייני תפילה) בהקדמה לתפילה זו: חל עלינו חובת התפלה ובקשה להשם יתברך בכל צרכינו, כי הכל מאתו יתברך, על כן בכל מה שיצטרך האדם בכל עת ובכל שעה, ירגיל על לשונו תפלה קצרה להשליך על ה' יהבו. ובעת הפעולה יאמר בכל צרכיו לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, רבון העולמים הצליח דרכי כי מאתך הכל. וביותר צריך זירוז להתפלל שיהיה לו זרע כשר עד עולם, ואגב כל צרכיהם וזיווגם, מה' יצא הדבר. ולבי אומר שעת רצון לתפלה זו בערב ראש חודש סיון, הוא החודש שבו נתנה התורה, ואז נקראים בנים לה' אלקינו. וראוי לישב בתענית ביום ההוא הוא ואשתו, ויתעוררו בתשובה ויתקנו כל ענייני הבית איסור והיתר וטומאה וטהרה וכל העניינים, ויתנו צדקה לעניים הגונים. ואם אפשר לבעל להתענות אז הפסקה מה טוב ומה נעים, ועל כל פנים יהיה תענית גמור ככל דיני תענית צבור.


שאלו שלום ירושלים
מדי שנה בשנה בכ"ח באייר, יום ירושלים, היה מגיע הרב לישיבת "מרכז הרב" להשתתף בעצרת ההודיה הגדולה שנערכה בישיבה, בהשתתפות רבנן ותלמידהון ומנהיגי המדינה. הרב היה נושא מדברות קדשו במעלתה ובחשיבותה של ירושלים ושמירת שלמותה עם כל הארץ, כמובן עם ציפייה לגאולה שהייתה ממש חלק מהרב, וכל זה כמובן לאחר שסיפר לתלמידים הצעירים על הזכות הנפלאה שנפלה בחלקם ללמוד תורה מהכהן הגדול מאחיו, הוא הרב שפירא ע"ה. מלבד ההשתתפות הקבועה הזאת של הרב בשמחת הישיבה, היה הרב שותף בחיי הישיבה בכל שעותיה וימיה. בימי שמחות וגיל, וגם בשעות קשות ועצובות, הרב היה בא להיות למשיב נפש בנוכחותו, בדבריו ובכל הדרת קודשו.

מנהגי אבות
ובכלל בכל אורחותיו דבק הרב במנהגי אבותינו הקדושים, ובפרט במנהגי ירושלים עיר הקודש, לא סר מהם ובירר מקחם, נאמנותם וטעמם והעמידם על אדני פז, וכך הורה לרבים. הלכות רבות שנה הרב על-פי עיקר ויסוד זה שהיה נר לרגליו (הלך אחר המנהג גם במקום סב"ל וגם שלא כדעת מרן השו"ע, והדוגמאות רבות והדברים ארוכים).
בעניין זמן קבלת שבת בירושלים ת"ו, למשל, החזיק הרב שהוא ארבעים דקות לפני השקיעה כמנהג, וסיפר הרב שהתארח פעם באיזה כנס של ישיבה אחת וניגשה לשולחן הכבוד אשה אחת ופנתה לרב מקובל שישב ליד הרב וביקשה ממנו תיקון על חילול שבת, ושאל אותה אותו רב איך חיללה שבת וסיפרה שהדליקה נרות שבת עשרים דקות אחרי הזמן שבלוח. אמר לה אותו רב: אה, זו לא בעיה, כי באמת מותר להדליק עשרים דקות אחרי הזמן שבלוח. הרב שישב מהצד אמר לו: אני לא מתערב בפסיקתך, אבל לפי איזה לוח היא הדליקה? וענתה האשה ואמרה: לפי הלוח שחילקו לי כאן בישיבה! והיה זה לוח שכתבו בו זמן הדלקת נרות עשרים דקות בלבד לפני השקיעה (שינו מהמנהג של ארבעים דקות ולימדו את האנשים להדליק בעשרים דקות, וכשהדפיסו לוחות של עשרים דקות נכשלה אשה זו שהמשיכה להוסיף עשרים דקות כפי שלימדו אותה, ונמצא שהדליקה נרות בשקיעה). מתוך עיקר יסודי זה של הליכה במנהגי אבותינו הקדושים, ראשונים כמלאכים, שקטנם עבה ממותנינו, היה חביב מאוד על הרב הספר "ארץ החיים" (של הרב סתהון) שבו הובאו כל מנהגי ארץ ישראל בהלכה מימות עולם.


רבי מאיר יהודה גץ זצ"ל
איש האשכולות, רב הכותל המערבי, מקובל אלוקי, ראש ישיבת "בית-אל". עלה ארצה לגליל העליון מתוניס. לאחר נפילת בנו, בכיבוש העיר העתיקה במלחמת ששת-הימים, עלה לירושלים. לא עבר עליו חצות לילה בלי תיקון חצות, מול מקום קודש הקודשים. היה שואל ושוטח את שאלותיו לפני הרב, אשר העריכו וחיבבו מאוד. לאחר פטירתו בכ"ג אלול התשנ"ה הקפיד הרב להשתתף מדי שנה בהילולא דיליה.

זכרון תרועה יהיה לכם
סיפר הרב: בערב ראש השנה שחל בשבת באו לרב הכותל, הרב גץ ע"ה, כמה יראים וביקשו ממנו להתפלל בחג במנהרות הכותל, ואמרו שרוצים לתקוע שם בשופר בשבת על-פי דעת הרמב"ם שכל ירושלים נקראת מקדש ותוקעין שם בשבת. לא ידע הרב גץ מה לעשות עמם, ושאל את הרב. הרב, איש תבונות, אמר לו: תאמר להם שאתה "מקובל", כידוע, ונוהג על-פי רשב"י, ובירושלמי מבואר בשם רשב"י, שסיבת ההלכה שלא תוקעין בראש השנה שחל בשבת זה לא משום שמא יטלטל את השופר ברשות הרבים אלא זה דין דאורייתא, שהפסוק אומר "זכרון תרועה", זכרון בעלמא ולא תקיעה ממש, וזה כשחל בשבת. וכשחל בחול נאמר הפסוק "יום תרועה", תקיעה ממש. כך הניח הרב את דעתו וכך אמר ועשה.

והיה כי הרבתה להתפלל
הרבנית שמחה הייתה מתפללת בכל בוקר בבית הכנסת "בית אהרון" בשכונת "בית ישראל" בירושלים. תפילתה התחילה במניין הראשון, והמשיכה עד לסיום המניין שאחריו.
עליה סמך הרב, שמנהג אמותינו הקדושות להתפלל את כל סדר התפילה עם כל הברכות כולן, ולא חשש לסברא, שהברכות נחשבות מצוות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות. כך הורה לה הבן איש חי, כששאלה אותו, וכך פסק הרב. הכול על-פי מנהג אמותינו הקדושות!
פעם בתפילת ראש חודש שכח החזן לומר "יעלה ויבוא". באותו היום בצאתם מבית הכנסת, העיר לה אחד הרבנים על כך שהיא מתפללת בשני מניינים, והחזן שאל אותה האם שמעו את קולו גם בעזרת הנשים. היא לחשה, ספק לעצמה ספק לחזן: סימן תכ"ב, סימן תכ"ב. שאלוה מה כוונתה, ואמרה: שכח החזן לומר "יעלה ויבוא", הלכה המבוארת בסימן תכ"ב. מייד נזכרו שהאמת כדבריה, וצריך לחזור על התפילה! החלו להתאסף חזרה בבית הכנסת, ושוב היא לוחשת, ספק לה ספק להם: סימן קכ"ו, מבואר ומפורש שם שש"צ אינו חוזר. אמרו לה: למה לא הערת לנו בזמן התפילה? השיבה להם: אני אשה. אקרא לכם מעזרת הנשים? לא צנוע!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il