לפני כמה שנים נסעתי לקפריסין למפגש של מנהיגים דתיים - רבנים, כמרים וקאדים מהארץ. מטרת הנסיעה הייתה לנסות ולשוחח על דברים משותפים, כך שיקטן במעט המתח הקיים. לכן גם נעתרתי לבקשה - כדי לנסות להוסיף רוגע בארץ.
התבקשתי לתת הרצאה על ירושלים. החלטתי שלא להסתבך. אינני אוהב פרובוקציות, אינני אוהב מלחמות ואינני אוהב לריב עם אנשים. לכן החלטתי לדבר רק על ירושלים של העבר, ולא להתייחס להווה ולעתיד.
התחלתי את ההרצאה במצגת ובהסבר על הר המוריה, מקום העקדה, ועל ההסבר היכן היה בית המקדש. ולפתע - צעקות! מהומות! הקאדים משתוללים. לא הבנתי על מה יכולה להיות מהומה; הרי עוד לא אמרתי כלום...
אחד הקאדים קם ואמר: "בית המקדש לא היה בהר הבית!"
אמרתי לו: "עובדה פשוטה היא שבית המקדש היה בהר הבית - עובדה היסטורית ברורה, עובדה ארכיאולוגית, ואף יש מקורות מוסלמיים עתיקים הכותבים זאת כדבר ברור".
אך הוא עמד בשלו, בצעקות: "בית המקדש לא היה בהר הבית!"
כשראיתי שאין לי אפשרות לשכנע, שאלתי אותו: "מה אכפת לך היכן היה המקדש? מדוע אתה כל כך כועס?"
והוא ענה: "אם מקום המקדש בהר הבית, הרי שאתם הייתם לפנינו, ואם כך, אנחנו צריכים לפנות את המקום ולתת לכם אותו!"
* * *
"ירושלים בעי דרישה". המשנה (ראש השנה ל ע"א) אומרת שיש לעשות "זכר למקדש", ולכן תיקן רבן יוחנן בן זכאי ליטול ארבעת המינים בכל ימי חג הסוכות בכל מקום (ולא רק במקדש). הגמרא שואלת מניין שעושים זכר למקדש, ומבססת דבר זה על פסוק מירמיהו (ל', יז):
ומנלן דעבדינן זכר למקדש? דאמר קרא "כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ" - מכלל דבעיא דרישה.
מדוע צריך פסוק שילמד אותנו שצריך לעשות זכר למקדש? האין זה דבר שברור מאליו?
מסתבר, שלא די שהפסוק מאפשר לעשות זכר למקדש, אלא שהוא מגדיר מהו זכר למקדש. ההבנה הפשוטה היא שעושים זיכרון למקדש - לזכור מה שהיה. אך בזיכרון ישנו חשש גדול: בדרך כלל אנשים זוכרים דברים שהיו ואינם יכולים להיות עוד. הבולט שבהם הוא יום זיכרון למת (כמובן אנו מצפים לתחיית המתים, אבל במובן הפשוט, המיידי, מדובר על זיכרון העבר).
הפסוק מברר שזכירת ירושלים איננה זכירת העבר, אלא עליה להיות עם הפנים אל העתיד - "דבעיא דרישה": אנו זוכרים כדי לדרוש ולתבוע, כדי לזכור כל העת שירושלים שלנו, ושהיא עתידה בע"ה לחזור אלינו. אין כאן רק זיכרון העבר, אלא געגוע ודרישה, בבחינת "מהרה יבנה המקדש".
ירושלים בעי דרישה. אם הדברים יהיו ברורים לנו, הרי שבע"ה ובתפילות מרובות נזכה במהרה לבניין ירושלים: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בניין עולם"!