היתר המכירה למעשה

שנת השמיטה מתקרבת, ובמהותה, ענינה של השמיטה להביא לאחדות העם, לבטל את הבעלות הפרטית של כל אחד ואחד על אדמתו, וכולם שווים בזכות על הפירות; לצמצם את התחרות, לעצור את הרדיפה אחרי הממון והעושר, וכל זה מביא לאחדות ולרוממות רוחנית. אך משום מה, בעקבתא-דמשיחא, קטגוריא בין תלמידי-חכמים, ובִמקום שהשמיטה תרבה אחדות וקירוב-לבבות, דוקא שנת השמיטה גורמת לפירוד בתוך הציבור הדתי.

מחלוקת בהלכה בין תלמידי-חכמים זה דבר לגיטימי, אך מחלוקת שמביאה לפירוד - זו לא דרכה של תורה. "את וָהֵב בסופה" (במדבר כא, יד) - דרשו חכמים (קידושין ל, ב): אף-על-פי שתלמידי-חכמים מתנצחים זה עם זה ונעשים כאויבים זה את זה, אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה. "את והב בסופה" - אל תיקרי "בסוּפה" אלא "בסוֹפהּ". יש מקום לחילוקי-דעות, אבל לזכור ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים". אף שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלות הנוגעות לאיסורי עריות ולחייבי כריתות, שאלו מתירים ואלו אוסרין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר (זכריה ח, יט): "והאמת והשלום אהבו" (יבמות יד, ב).

לעומת זה, היום, לשם-שמים כביכול, עדה הסומכת על כשרות של "שארית ישראל" לא יטעמו ממזון שיש עליו הכשר של הרב לנדאו. וכן להפך: הסומכים על הכשר של הרב לנדאו לא יכניסו לביתם מאכל בהכשר של "שארית ישראל" והכל לשם-שמים. אלו סומכים על בד"צ "העדה החרדית" בלבד, ולא על שום הכשר אחר, ואלה לא יכניסו לביתם הכשר של בד"צ "העדה החרדית".
וכעת קרבה שנת השבע ונחלקו גדולי ישראל בשאלת השמיטה. יש גאונים גדולים מגדולי ישראל שהתירו את מכירת הקרקע לגוי באופן זמני ובתנאים מסויימים, מפני הדחק, שכן אי-אפשר לקיים חקלאות יהודית של כל הארץ, בלי להזדקק ל"היתר המכירה". יחידים אמנם יכולים להתגבר על הבעיות ולהמנע מעבודת הקרקע בשנת השמיטה, אבל אין פתרון לכללות הציבור החקלאי בארץ-ישראל, כי הפסקת העבודה החקלאית בשנת השמיטה תגרום לאובדן שווקים בחוץ-לארץ למשך שנים, והנזק הוא לא רק לשנה אחת. ועל-כן, בגלל ההכרח והדחק, ובאופן זמני, עד שישתנה המצב הרוחני והגשמי, התירו גדולי עולם בעלי כתפיים רחבות, את המכירה של השדות בשנת השמיטה. ולעומתם יש מגדולי ישראל גאונים גדולים שאסרו את המכירה, למרות הקשיים והדחק, והציעו הצעות חלופיות איך להתגבר על הבעיות.

מחלוקת זו בשורשה היא מחלוקת ענינית לשם-שמים, ואלו ואלו דברי אלקים חיים. עיקרה של המחלוקת היא נוגעת לחקלאים עובדי האדמה, ומכיון שיש גדולים שמתירים ויש שאוסרים, ראוי היה לומר שהמקל יש לו על מי שיסמוך, והמחמיר תבוא עליו ברכה. אבל שמחלוקת זו תביא לידי פירוד ואלו ימנעו מלאכול אצל אלו - זו בודאי לא דרכה של תורה, שהרי בית הלל ובית שמאי לא נמנעו מלישא נשים זה מזה. ואילו כאן מדובר בספק איסור דרבנן, שהרי לרוב הדעות שמיטה בזמן הזה דרבנן, וספיחים - בודאי כל איסורם מדרבנן, והאם יש הצדקה להחמיר שלא יאכלו אלו אצל אלו בכלים שאינם בני יומם? אין זה אלא קטרוגו של השטן המתגרה בתלמידי-חכמים ועושה בניהם מחלוקת.

אין ספק כי הפירוד בציבור הדתי הוא הגורם העיקרי למיעוט ההשפעה שלו ולחולשה, ואילו הציבור היה מאוחד, כל המצב הרוחני היה משתנה לטובה. וד' ישפוט שלום בינינו לקיים מה שנאמר "והאמת והשלום אהבו.